נתניהו לא ייתן לחטופים לחטוף לו את הניצחון

כבר כמה שבועות, במיוחד מאז שהצבא הישראלי הודיע בתחילת השבוע שעבר באופן מפתיע למדי שהוא יצא מח'אן יונס ומשאיר ברצועת עזה חטיבה אחת בלבד, האמירה שישראל הפסידה במלחמה הולכת וקונה לה תפיסה בשיח הישראלי.

"הפסדנו. זה המצב. הפסדנו את המלחמה, זו המסקנה הברורה של כל אזרח בישראל", כתב בסוף השבוע ב"הארץ" חיים לוינסון, שבתחילת המלחמה דווקא חשב ש"הרבה אנשים בעזה צריכים למות היום ומחר כדי שפחות ימותו בהמשך". הכותרת של הפודקסט של "מקור ראשון" מסוף השבוע האחרון תוהה "אם הפסדנו במלחמה או שעדיין לא מספיק ניצחנו", ותומכי תזת הניצחון שם לא חולקים על כך שתחושת ההפסד רווחת בציבור. הם רק טוענים, לא בשכנוע עמוק מדי, שהיא לא ממש מוצדקת.

הסיבות לתחושת הכישלון במלחמה ברורות. הצבא יצא מרוב הרצועה בלי שהשיג אף לא אחת משתי המטרות המוצהרות של המלחמה: "מיטוט החמאס" ככוח צבאי ופוליטי וחיסול ההנהגה שלו, ושחרור החטופים. אחרי יותר משישה חודשים של מלחמה, ברור לכולם שגם אם חמאס נפגע קשה, הוא ממשיך להתקיים צבאית, ואזרחית הוא למעשה מנהל את חיי הפלסטינים ברצועה, בוודאי בשטחים שישראל יצאה מהם.

לגבי החטופים, שום ספין של "רק כוח צבאי ישחרר את החטופים" לא יכול להסתיר את העובדה שבמשך יותר מ-190 יום של לחימה, הצבא הצליח לשחרר שלושה חטופים חיים. ההערכה היא שעשרות חטופים מתו בשבי, וייתכן, כפי שצוטט ב"עובדה" מקור שהשתתף בשיחות לעסקה, שמקום קבורתם של חלק מהחטופים לא ייוודע לעולם.

ההצלחה "חסרת התקדים" ליירט "99%" מהטילים והכטב"מים שאיראן שיגרה לישראל, כפי שטען דובר צה"ל, ללא ספק שיפרה את מצב הרוח הלאומי. אבל גם אם לא נקבל את גרסת הקונספירציה, שלפיה כל מתקפת הטילים תואמה מראש עם האמריקאים ולפיכך גם עם ישראל, נישאר עם ההכרה שהמלחמה עכשיו התפשטה מעזה עד איראן, ושהאיום על ישראל ועל הישראלים רק גדל. זה בוודאי לא גורם לישראלים להרגיש בטוחים יותר בניצחון הקרוב.

על הרקע הזה, האמירות החוזרות ונשנות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על כך שאנחנו "כפסע מניצחון" מתקבלות בלעג ונראות תלושות מהמציאות. גם האמירות שלו על כך שכבר נקבע תאריך לכניסה לרפיח נתקלות בחוסר אמון רחב.

אבל ייתכן שצריך להבין אחרת את האמירות של נתניהו. ייתכן שבעיניו הניצחון כבר הגיע, שככה בדיוק הוא נראה: עם חמאס בשליטה אפקטיבית בעזה, עם החטופים במנהרות כתירוץ להמשך המלחמה, ועם הפיכת העימות שהוא טיפח עם איראן למלחמה גלויה.

אין זה אומר שנתניהו לא קיווה ברגע מסוים במלחמה שחמאס ירים דגל לבן, ושאפשר יהיה להציג בפומבי את גופותיהם של יחיא סינוואר ומוחמד דף או להעמיד אותם למשפט ראווה. כמעט ודאי שהוא ייחל לכך שבפעולת קומנדו מזהירה כל החטופים ישוחררו ויחזרו בשלום לבתיהם. גם בהחלט ייתכן שבשבועות הראשונים של המלחמה הוא האמין, ולאמונה הזו היו שותפים שרים וכנראה גם בכירים בצבא, שהלחץ הצבאי ידחוף מאות אלפי פלסטינים אל מעבר לגבול המצרי, ובכך יפתרו את "בעיית עזה" עבור ישראל אחת ולתמיד.

אבל אסור לשכוח שעבור נתניהו, המטרה הראשונה במעלה היתה ונשארה לשמור על הבלעדיות הלאומית היהודית בין הירדן לים, למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית – ואפילו לפורר את עצם הנוכחות הלאומית הפלסטינית במרחב. נתניהו כמעט כפה על קטר את המשך התמיכה בחמאס, כפי שנחשף לאחרונה, לא משום שהיתה לו חיבה מיוחדת לגרילה אסלאמית, אלא משום שהוא האמין שהפיצול בין חמאס לפתח, בין עזה לגדה, מחליש מאוד את התביעה הפלסטינית למדינה ומפורר את החברה הפלסטינית, ומשום שהוא חשב שבעזרת כוח ההרתעה שלה, ישראל יכולה לשמור את חמאס חלש.

ברגע שתהיה עסקה – המלחמה תיגמר

מבחינה זו, התוצאה שישראל הגיעה אליה עכשיו בעזה כמעט מושלמת מבחינתו של נתניהו. מצד אחד, חמאס איבד אלפי לוחמים (בדובר צה"ל טענו שמדובר ביותר מ-12 אלף, מקור בחמאס טען ש-6,000 מאנשיו נהרגו; בכל מקרה מדובר במספר גבוה מאוד), והיכולות שלו לשגר רקטות לישראל או לצאת למתקפה נוספת נוסח 7 באוקטובר הצטמצמו מאוד, ואולי אפילו אפסו.

מצד שני, ישראל – בהשראתו של נתניהו – מונעת את שובה של הרשות הפלסטינית לעזה, או את יצירתו של כל כוח אזרחי פלסטיני אחר, ובכך משאירה בפועל את חמאס כשליט הבלעדי בעזה. ומשום שלחמאס יש אפס לגיטימיות מבחינה בינלאומית, בוודאי אחרי טבח 7 באוקטובר, אין שום חשש – מבחינתו של נתניהו – לחיבור בין הרצועה לגדה ולחידושו של הליך מדיני כלשהו.

בהקשר הזה, נכנס עניין החטופים. הטענה שנתניהו הוא זה שמונע עסקה לשחרור החטופים הפכה לקריאה המרכזית בהפגנות מול שער בגין בתל אביב ובמקומות אחרים, וכ-40 משפחות חטופים אפילו פנו ליועצת המשפטית לממשלה בטענה שנתניהו נמצא ב"ניגוד עניינים", שכן עסקה עשויה להביא לנפילת ממשלתו ולכן יש לו אינטרס אישי בסיכולה.

אבל ייתכן שמדובר במשהו עמוק יותר, שאינו תלוי רק בנתניהו. אחרי היציאה מח'אן יונס, מקורות בצבא אמרו שצריך להתכונן למלחמה של שנים, ושחמאס יוכרע ב"2026 או ב-2027". נתניהו אומר שהמלחמה תימשך עוד "שנה-שנתיים", והצבא יישאר בעזה "עוד עשור". אפילו בני גנץ הבטיח שגם "נערים שנמצאים כעת בחטיבת הביניים, עוד ילחמו ברצועת עזה".

כל עוד אחת ממטרות המלחמה היא שחרור החטופים, קל להסביר לציבור הישראלי למה צריך להמשיך אותה. אם הם ישוחררו, יהיה קשה יותר לנתניהו ולממסד הצבאי להצדיק את המשכה. מה גם שברור שעסקה לשחרורם תכלול נסיגה עוד יותר נרחבת של הצבא מרצועת עזה, שיבה של כל או חלק מהעקורים הפלסטינים לעיר עזה וסביבותיה, ואפילו הפסקת אש מלאה, כפי שתובע חמאס.

במובן הזה, השארת החטופים בעזה היא ערובה להמשך המלחמה, ואת המלחמה הזו, כך אומרים נתניהו, הצבא ואפילו גנץ, הם רוצים להמשיך עד להודעה חדשה. צריך לזכור שלא רק לנתניהו יש אינטרס שהמלחמה לא תיגמר. גם הצבא מעדיף להאריך אותה כמה שאפשר, שכן ככל שהיא תתארך, תתעכב החקירה של הכישלון המהדהד של הצבא ב-7 באוקטובר, וזיכרונו אולי יתעמעם קצת.

כך נוצר פער בין ציפיות הציבור הישראלי מהמלחמה – קודם כל החזרת החטופים, ובמקום שני גם פירוק שלטון חמאס בעזה – לאלה של נתניהו והצבא, שדי מרוצים מהמצב הנוכחי שבו חמאס – מוחלש ונרדף אבל קיים – ממשיך לשלוט ברצועה ואין עסקה לשחרור החטופים.

הפער הזה גם מסביר את התרחבות ההפגנות למען "עסקה עכשיו" ואת הזעם שהתפרץ בהן. גם בלי שהדברים נאמרו במפורש, ההפגנות האלה הן למעשה הפגנות למען סיום המלחמה, שכן עשרות האלפים שהשתתפו בהן, ובוודאי הדוברים מטעם משפחות החטופים הנואמים בהן, מבינים היטב שברגע שתהיה עסקה – המלחמה תיגמר.

מלחמה עם איראן תסיח את הדעת מעזה ומהטופים

לפני התקפת הטילים מאיראן במוצאי שבת, נתניהו והצבא ניסו לכסות על הפער הזה באמצעות שני אמצעים עיקריים. האחד הוא ההבטחה להיכנס לרפיח. קשה לדעת אם הכניסה הזו לרפיח אכן תתרחש, וקשה לראות כיצד כיבוש העיר יעשה את מה שלא עשו ארבעה וחצי חודשי לחימה בח'אן יונס, הגדולה מרפיח. מה שבטוח: נתניהו, גנץ והצבא מציגים את "הכניסה לרפיח" כמעין אבקת קסם, שתהפוך את תחושת ההפסד שחווה הציבור לניצחון מוחלט.

האלמנט השני הוא עיי החורבות שהצבא השאיר אחריו בבית החולים שיפאא, בח'אן יונס ובעצם בכל מקום שעבר בו. למעשה, ההרס הזה אמור לשמש מעין פיצוי לכך שהחטופים לא הוחזרו וחמאס לא נכנע.

בעוד בעולם נדהמו למראה המחיקה של ח'אן יונס, רבים בישראל דווקא התענגו עליה, ראו בה עדות לניצחון. "השארנו הרס מוחלט שם", אמרה איילה חסון, שהיתה מועמדת מובילה לפרס ישראל בתקשורת, בדיון בערוץ 13. "צה"ל עשה שם עבודה, לא השאיר אבן שהוא לא הפך אותה… (זה) מסר חזק מאוד ללבנון". חסון אולי קצת יותר בוטה מדוברים אחרים, אבל המסר הזה לא שייך רק לה.

ההפיכה של שאלת חזרתם של העקורים הפלסטינים לעזה – עניין שאמור להיות מובן מאליו בסוף הלחימה – לאבן נגף מרכזית במשא ומתן על עסקה לשחרור החטופים, מלמדת שבעיני ההנהגה הפוליטית והצבאית של ישראל, ריסוקה של עזה כעיר מתפקדת הוא הישג צבאי-מדיני ראשון במעלה. על רקע האמירות של "אין חפים מפשע בעזה" הנשמעות מכל רחבי החברה היהודית, לגישה הזו יש כנראה תמיכה נרחבת בציבור.

מאז מוצאי שבת, למאמץ להשכיח את הפער בין תחושת ההפסד בעזה לבין הרצון של נתניהו והצבא להמשיך במלחמה בעזה, נוסף אלמנט רב כוח: המלחמה עם איראן. בכירי הפרשנים טוענים שמי שהחליטו על ההתנקשות בבכיר האיראני בדמשק, לא הביאו בחשבון את התגובה האיראנית, ככה שקשה לטעון שההתקפה הישראלית נועדה להסיח את הדעת ממה שקורה בעזה. אבל התוצאה היא אותה תוצאה.

תחושת הניצחון בישראל אחרי היירוט המוצלח של הטילים האיראניים בהחלט מעמעמת את תחושת הכישלון בעזה. גם עצם האיום של מלחמה עם איראן מאפיל על האיום של המלחמה עם חמאס. בכל זאת, אין דין של מלחמה מול מיליציה המונה כמה עשרות אלפי לוחמים, החמושים בקלצ'ניקובים ובאר-פי-ג'י, לבין מלחמה מול מדינה עם צבא של ממש. הלחץ העצום להגיב למתקפה האיראנית, שבא מהימין אבל גם מתוך הצבא, נובע אמנם מרצון לשמור על "הכבוד הלאומי", אבל סביר מאוד שנועד גם להסיר מסדר היום הציבורי את עסקת החטופים ואת המלחמה המדשדשת בעזה.

בשלב הזה, לא ידוע איזה אופי תלבש התגובה הישראלית. אם התגובה תהיה מינורית, והאיראנים יישארו נאמנים לאמירה שלהם שמבחינתם "העניין סגור", סביר שהמלחמה בעזה תחזור מהר מאוד לסדר היום, והמתח בין תחושת הכישלון בציבור לבין שביעות הרצון של נתניהו והצבא מהמצב הנוכחי יילך ויגבר. אבל אם התגובה תהיה חריפה, וישראל תיכנס למלחמה של ממש עם איראן, את הציבור הישראלי, ובעצם את המזרח התיכון כולו, יעסיקו שאלות אחרות.

והחטופים? הם ימשיכו למות, כפי שמדווח "וול סטריט ג'ורנל", המצטט פקידים ישראלים ואמריקאים שאומרים שרובם כבר לא בין החיים.