הליברלים באים: הבחירות המקומיות הולידו יצור פוליטי חדש

"הפסד ליברלי", כך תוארו ב-ynet תוצאות הסיבוב השני בבחירות המקומיות ברחובות, שבו ניצח שלשום (א') מתן דיל "השמרן" את מתחרהו ה"ליברל" זוהר בלום. הסיבוב השני בחיפה תואר ב"הארץ" כמאבק בין "המחנה הליברלי בעיר לזה השמרני", שבו בסופו של דבר ניצח ה"ליברל" יונה יהב את ה"שמרן" דוד עציוני. בפרדס חנה, נכתב ברוטרנט, "הגוש הליברלי הביס את ראשת העיר (מהעבודה) המכהנת, שנתמכה על ידי אנשי הליכוד וש"ס".

קשה עד בלתי אפשרי להסיק מסקנה אחת מכ-240 מערכות בחירות שנערכו בערים, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות, יהודיות וערביות, עם רקע כלכלי, חברתי, גיאוגרפי ואתני שונים מאוד זו מזו. אבל מקבץ הכותרות המקרי הזה – ואפשר היה למצוא עוד עשרות דומות – משקף סיפור מרכזי בבחירות המקומיות האחרונות, על שני הסיבובים שלהן.

ממצפה רמון עד קרית אתא, מרמת גן עד אשדוד, מהרצליה עד גדרה, רבות ממערכות הבחירות המקומיות האחרונות תוארו כמאבק על הציר שבין "מחנה ליברלי" ל"מחנה שמרני".

השימוש המסיבי בתקשורת במושג "מחנה ליברלי" בהקשר של הבחירות המקומיות מטשטש את העובדה שמדובר למעשה בייצור פוליטי חדש, שהוא במידה רבה תולדה של המחאה נגד ההפיכה המשטרית, וגם של מחאת בלפור שבאה לפניה.

בהיסטוריה הפוליטית של ישראל היתה "מפלגה ליברלית", אבל היא ייצגה בעיקר התנגדות למשטר הכלכלי הריכוזי-סוציאליסטי של מפא"י, ולא במקרה היא התמזגה עם מפלגת "חירות", תחילה תחת השם גח"ל, גוש חירות ליברלים, ואחר כך כמח"ל. הלמד באותיות "מחל" עדיין מייצגת לכאורה את שרידי הליברליזם הכלכלי הזה.

"המחנה הליברלי" החדש הזה גם שונה ממפלגות המרכז שקמו לאורך השנים, מד"ש דרך שינוי של לפיד האב ויש עתיד של לפיד הבן. לד"ש לא היה קושי ללכת עם הימין, והיא אכן ישבה בממשלת בגין הראשונה. שינוי ויש עתיד נבנו במידה רבה על התנגדות, שלא לומר שנאה לחרדים וגם הסתה נגדם, אבל גם להן לא היה קושי לשתף פעולה עם הימין, וגם לפיד האב וגם לפיד הבן ישבו בממשלות בראשות הליכוד.

"המחנה הליברלי" החדש עדיין לא מגובש אידיאולוגית, אבל דבר אחד אפשר לומר עליו בוודאות: הוא מציג את עצמו כיריב מר לקואליציית הימין הנוכחית, רואה בה אויב של ממש. אי אפשר לראות אותו יושב בממשלה עם איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ', יצחק גולדקנופף ובנימין נתניהו.

"המחנה הליברלי" הזה הוא גם בוודאי לא שמאל, לא במה שנוגע ליחס לפלסטינים, מעבר לקו הירוק ובתוכו; וגם לא בענייני כלכלה. הוא מחליף במידה מסוימת את המושג "מרכז-שמאל". אבל בעוד "מרכז שמאל" היה הגדרה אמורפית לשלל מפלגות שלא היה ביניהן שום קשר חוץ מכך שהן היו "לא ימין", או לא חרדיות או דתיות, "המחנה הליברלי" החדש רואה את עצמו כמחנה שיש לו ערכים משותפים ומטרה משותפת. או לפחות כך נדמה לו.

למעשה, וזה אולי החידוש הפוליטי הגדול, בבחירות של מרץ 2024 מחנה הימין, שבנימין נתניהו עמל על גיבושו ולכידותו בעשרים השנים האחרונות, נתקל לראשונה מזה זמן רב במחנה מלוכד שניצב מולו. זה לא קרה מאז שמה כונה "מחנה השמאל" קרס בתחילת שנות ה-2000, אחרי כישלון ועידת קמפ דיוויד ותחילת האינתיפאדה השנייה, וגם פירוק העבודה המאורגנת – מקור כוח מסורתי של השמאל הציוני – באמצע שנות ה-90.

במשך כל השנים האלה, מחנה הימין – שילוב בין הפופוליזם הלאומני של נתניהו, המשיחיות של הימין הדתי והמפלגות החרדיות – שיחק לבדו על המגרש, כשמולו צצו מפעם מפלגות שלא ראו את עצמן כחלק ממחנה נגדי, ולכן היו מוכנות להיכנס תחת כנפי ממשלות הימין. לא עוד.

הכוח המרכזי של הימין זז קצת הצידה

עצם השימוש במושג "ליברלי" כדי לתאר את המחנה שואב כנראה מהפוליטיקה האמריקאית, מההנגדה שם בין "ליברלים" ל"שמרנים". ההעתקה הזו מהליברליות במובנה האמריקאי יוצרת מצבים מגוחכים. כרמל שאמה הכהן, שהורה להסיר יצירה שלא מצאה חן בעיניו מהמוזיאון העירוני ואיים לנקום בשכונה שלא הצביעה בעדו בבחירות האחרונות, הציג את עצמו כאביר המחנה הליברלי ברמת גן. יונה יהב, איש הממסד החיפאי, גילה לפתע את הליברליות שהחביא עמוק בתוכו במהלך השנים שכיהן בראשות העירייה, בעת מסעו להיבחר השנה מחדש. שלא לדבר על המקרים שבהם נציגים של אביגדור ליברמן נתפסו לפתע כליברלים.

ובכל זאת, כפי שקרה גם עם המותג "המחנה הלאומי" או "מחנה הימין", למותג פוליטי יכול להיות כוח שגדול מסך חלקיו. בבחירות המקומיות האחרונות, למותג הזה היו הצלחות וכישלונות. בערי השרון – הרצליה, רעננה, כפר סבא, הוד השרון ועוד – המחנה הזה השיג רוב במועצות הערים, רשם ניצחון מפתיע בהרצליה של מועמד שזוהה עם מחאת קפלן מול ראש עירייה מכהן, ומירוץ צמוד מאוד בכפר סבא בין מועמדת שניגנה על ההתנגדות שלה "לשותפים הטבעיים (של ראש העיר המכהן רפי סער; מ"ר) – הליכוד והציונות הדתית", ובין סער.

הצלחות נרשמו גם מחוץ לערי השרון, המזוהות כבר שנים עם המרכז-שמאל. בגדרה ניצח מועמד שזוהה עם האופוזיציה את איש הליכוד יואל גמליאל, אחיה של שרת המודיעין גילה גמליאל; בקרית אתא, מועמדת שזוהתה עם "המחנה הליברלי" עומדת בראש הסיעה הגדולה במועצה; ובבאר שבע השיגה סיעת "חוזה חדש", תולדה ישירה של מחאת קפלן, שני חברי מועצה. בסך הכל, "חוזה חדש" הצליחה להכניס 80 חברים למועצות השונות בארץ. מעניין לציין שגם מועמדים שנתמכו על ידי הליכוד, כמו מתן דיל ברחובות, התקוממו נגד ההגדרה שלהם כ"שמרנים".

היו גם כישלונות מהדהדים. בחולון ניצח איש ימין (שנתמך תחילה על ידי יש עתיד, שהסירה את תמיכתה אחרי התבטאות אנטי-להט"בית שלו), והדיח ראש עירייה ותיק ממפלגת העבודה, בערד ובירוחם ניצחו נציגים מובהקים של הימין ראשי מועצות מכהנים, שזוהו עם "המחנה הליברלי"; ורמי גרינברג, המזוהה עם עמדות ימין קיצוני, שרדף אישית את המורה לאזרחות מאיר ברוכין שהעז לדבר על פלסטינים בכיתה וברשתות החברתיות, ניצח ניצחון מוחץ בפתח תקווה.

אבל בשורה התחתונה, מועמדי הימין, מועמדי "המחנה השמרני" כפי שהם מכונים עכשיו, הצליחו בעיקר במקומות שנסמכו על הצבעה חרדית מסיבית, כמו טבריה או ערד. הליכוד, פעם הכוח המרכזי של הימין, זז קצת הצידה. זה לא מבטא חוזק.

"מבינים דמוקרטיה, אין להם מושג בזכויות אדם"

עינת עובדיה, תושבת הרצליה שניהלה קמפיינים מוניציפליים עם מועמדים המזוהים עם השמאל ומשמשת היום כמנכ"לית מכון זולת, מזהה את המכשולים במושג "מחנה ליברלי". המחנה הזה, היא אומרת, ממש לא "ליברלי" ביחס לפלסטינים, בשטחים הכבושים ובתוך הקו הירוק, ועצם ההתגבשות שלו "מדירה את האוכלוסייה הערבית" בישראל.

"הם (תומכי המחנה) לא שמאלנים", אומרת עובדיה. במלחמה הנוכחית אנשי המחנה הזה דיברו על "להשטיח את עזה", והורים שהתגייסו למען הצלחת "המחנה הליברלי" בהרצליה התנגדו לחזרת עובדים ערבים אזרחי ישראלי למוסדות החינוך. "הם מבינים דמוקרטיה, אבל אין להם מושג בזכויות אדם".

בהרצליה, כמו בערים אחרות בשרון, אומרת עובדיה, ההצלחה של "המחנה הליברלי" קשורה להתנגדות לכפייה דתית. "קואליציות (מקומיות) קודמות הכניסו סוג של כפייה דתית, הזרימו כספים לגופים דתיים, הפרדה מגדרית בבריכה הציבורית", מציינת עובדיה. "הורים חוטפים חום כשהם רואים שאנשי חב"ד מלמדים את הילדים שלהם איך להכין מצות".

אבל בניגוד ללפיד האב והבן, שבנו את הקריירה הפוליטית שלהם כמעט אך ורק על הסנטימנטים האנטי-דתיים האלה, ההתגבשות של "המחנה הליברלי" אינה תלויה רק בהתנגדות ל"כפייה דתית", אמיתית או מדומה. בראש ובראשונה, היא תוצאה של תחושת ההעצמה שהעניקו מחאת בלפור, ואחר כך מחאת קפלן, לציבור חילוני רחב בישראל. הנוכחות ברחוב מול אויב משותף היתה גורם מאחד.

"אנשים הרגישו שהמעורבות הפוליטית שלהם לא מסתיימת בהליכה לקלפי כל כמה שנים", אומרת עובדיה. במובן זה, "המחנה הליברלי" החדש הזה אכן שואב מהרעיונות של פעולה ישירה שהגיעו מהליברלים בארה"ב ובמקומות אחרים.

בהקשר הישראלי, התגבשות "המחנה הליברלי" הזה קשורה גם בהתנגדות למי שבקפלן זכו לתואר "המשיחיים", מושג רחב שכולל בתוכו את נערי הגבעות שורפי חווארה; את סמוטריץ' שתומך בהם; את שמחה רוטמן, אחד מאבות ההפיכה המשטרית; וכמובן את בן גביר, שדחף במוצהר את המשטרה לדכא בכוח את מחאת קפלן. "איום המשיחיים יוצא מהקו הירוק, ומאיים על החיים של הקהל הליברלי שיצא למחות", מנתחת עובדיה.

עובדיה, שכאמור מודעת היטב לכך שהמחנה הליברלי הזה הוא לא שמאל, רואה כאן הזדמנות. "יש חלחול של הבנה שהימין המשיחי זה לא רק כיבוש, הוא משפיע פנימה". כשהיא ראתה את שר המשפטים יריב לוין מחבק את רפי קדושים, העבריין לשעבר וראש רשימת הליכוד בהרצליה, וראתה את השתיקה של ראש העיר המכהן משה פדלון, היא ידעה שפדלון – שנראה מועמד בטוח לניצחון – בבעיה. הממשלה, היא אומרת, יצרה את הקשר בין הארצי למקומי.

פעילה חברתית, המעורבת בשלטון המקומי, רואה בחיבור הזה בין הארצי למקומי את החידוש החשוב ביותר. הימין יודע לשלוט, היא אומרת, יודע את החשיבות של השלטון המקומי, יודע להזרים תקציבים לרמה המקומית כדי לייצר לו בסיס של תמיכה גם ברמה הארצית. השמאל שכח מה זה להיות מקומיים, אם לעשות פרפרזה על האמירה המפורסמת של נתניהו.

התגבשות "המחנה הליברלי" ברשויות המקומיות, אומרת הפעילה, נעשתה מאוחר מדי והיתה יכולה להשיג תוצאות טובות יותר, אבל היא צעד ראשון בדרך להכרה בחשיבות ההתארגנות המקומית, כי רק אם למחנה שמתנגד לימין תהיה אחיזה בשטח, הוא יוכל להילחם נגדו ברמה הארצית.

באופטימיות מסוימת טוענת עובדיה שהתפיסה המשותפת לרוב רובו של "המחנה הליברלי" – נתניהו והמשיחיים הם הרעים, ולפיכך מי שיוצא נגדם הם הטובים – היא "הזדמנות פז" לשמאל להתחיל לדבר על הצורך בפתרון מדיני, תוך ניצול הזיהוי בין המשיחיים והימין ל"מחנה השמרני" בכלל.

ייתכן שברגע שיתברר עד כמה המלחמה בעזה נכשלה בהשגת מטרותיה, מ"חיסול החמאס" עד שחרור החטופים, אכן ייפתח פתח להזיז את ה"הליברלים החדשים" האלה להבנה שהכל מתחיל ונגמר בכיבוש. בינתיים, אפשר להסתפק שלראשונה מזה עשרות שנים, ההתנגדות לימין הרבה יותר מאורגנת, הרבה יותר נראית וחושבת כמו מחנה. זה יותר טוב מכלום.