תחריר זה עוד לא

באחד הקטעים היותר מעניינים בהפגנה אתמול ברחוב קפלן בתל אביב, אמר יו"ר לשכת עורכי הדין אבי חימי, כי ההפגנות נגד המהלכים של הממשלה צריכות לעבור "ממחאה להתנגדות פעילה, צריך ללמוד מכיכר תחריר". ובכל זאת, למרות שההפגנה אתמול רשמה שיא של משתתפים – 130 אלף לעומת 80 אלף לפני שבוע בכיכר הבימה ו-30 אלף לפני שבועיים בהפגנה שארגנו "עומדים ביחד" – האירוע אמש היה רחוק שנות אור מאירועי תחריר.

הדיבורים על מרי אזרחי טרם התממשו. ההפגנה התפזרה בסדר מופתי אחרי שעות ספורות, וסמוך לעשר וחצי כל הכבישים באזור כבר נפתחו לתנועה והמפגינים הלכו הביתה. זה היה ונותר האתגר של המחאה: איך לייצר עימות כלשהו עם השלטון, גם לא אלים, כאשר משטרת מחוז תל אביב עושה ככל שביכולתה להכיל את המחאה.

במבחן המספרים, כאמור, ההפגנה אתמול רשמה הצלחה אדירה. אם בשבוע שעבר היה נדמה שדווקא הגשם והחשש שהמשטרה בשירות איתמר בן גביר תפזר באלימות את המחאה הוציאו את ההמונים לרחובות, לא היה ברור מה יקרה הפעם. אבל ההמונים שטפו את הרחובות, רבים מהם לאחר שצעדו קילומטרים ברגל משום שהמשטרה חסמה כבישים משעות אחר הצהריים. אם נוסיף לכך את 8,000 המפגינים בחיפה – אחת ההפגנות הגדולות שנרשמו בעיר בשנים האחרונות – ואת 1,500 המפגינים בבאר שבע, גם כן מחזה נדיר בפני עצמו, ברור שההיענות היתה אדירה.

הבמה הועמדה בצומת עזריאלי, ולאורך כל רחוב קפלן הועמדו מסכים ששידרו את הנאומים בשידור ישיר, אבל היה ברור שגם השבוע – כמו בשבוע שעבר בכיכר הבימה – הנאומים לא היו העיקר. התחושה היתה שעצם היציאה לרחוב, השלטים, הסיסמאות והצעדה היו הדבר המרכזי.

משטרת מחוז תל אביב, כאמור, המשיכה בקו של הימנעות מעימות עם המפגינים. היא אישרה את כל בקשות המארגנים, וגם כשאלפים חרגו ממסלול הצעדה המאושר, שהיתה אמורה ללכת עד תחנת הרכבת סבידור מרכז ובחזרה לעזריאלי, ונכנסו למרכז תל אביב, המשטרה המשיכה ללוות אותם ולא ניסתה להפסיק את הצעדה.

הדינמיקה הלא-אלימה הזו אפשרה לאנשים החוששים מעימות פיזי או מהפגנות סוערות, לצעוד עם המשפחות שלהם. אבל זו גם נקודות החולשה של גל המחאה הנוכחי. לא ברור כיצד אפשר יהיה להוציא לרוחב המונים, שבוע אחרי שבוע, רק כדי לשמוע נאומים. גם ברור למדי שחסימת מרכז תל אביב בשבת פוגעת בעסקים ובמוסדות התרבות, שמתפרנסים מקהל שמגיע מחוץ לעיר, אך לא מזיזה לממשלה.

על העובדה שההפגנה שידרה מסר מאוד לא רדיקלי מעיד היחס שקיבל "הגוש נגד כיבוש", מאות מפגינים נגד הכיבוש והאפרטהייד, שהתמקמו בצד ההפגנה, בצומת הרחובות קפלן ודה וינצ'י. הם היו חלק מההפגנה, אך גם עמדו מולה.

"הכל בגלל הכיבוש"

רבים מהמפגינים עברו מול מפגיני "הגוש נגד הכיבוש" – שכלל את "מסתכלים לכיבוש בעיניים", לוחמים לשלום, חד"ש, ארגונים נוספים ופעילים עצמאיים. חלקם עצרו להתווכח והביעו התנגדות לנוכחות דגל פלסטין או לסיסמאות נוסח "מהירדן לים דמוקרטיה לכולם". היו שטענו שהדגלים האלה "הורסים לכולם" ושהם "לא שייכים לכאן". "זו הפגנה על דמוקרטיה, אז צריך לאפשר לכל אחד להביע את דעתו", אמר בתגובה אחד מהמפגינים נגד הכיבוש. כאשר הגוש יצא לצעדה, מתנחל בן 15 ריסס גז פלפל לעברם ונעצר.

מצד שני, רובם של עשרות האלפים שהגיעו להפגנה לא התרעם על נוכחותו של "הגוש נגד הכיבוש", אף שהמסר שלו לא עלה בקנה אחד עם המסר הראשי של ההפגנה, שדיבר על "דמוקרטיה". רבים עצרו כדי לשוחח עם המפגינים נגד הכיבוש, לקחו שלטים ופליירים שקראו "לא לחזור למצב הקודם", ו"לדרוש שינוי מהשורש". שלושה מפגינים מבוגרים, שזיהו מדבקה של "מסתכלים לכיבוש בעיניים" על החזה של אחד המפגינים, אמרו: "נכון, זה הכל בגלל הכיבוש", ואחד מהם אפילו הוסיף: "אני לא הבנתי את זה ב-1967, עכשיו אני מבין".

התגובות האלה מספרות סיפור רחב יותר: המחאה הנוכחית "שמרנית" הרבה יותר מהמחאה בבלפור, אולי משום שבעיני רוב המפגינים – כך נראה – מטרת המחאה היא רק "לשמור על הדמוקרטיה" ו"להגן על בג"ץ", ולכן כל מסר רדיקלי מפריע לגייס תומכים מהמרכז ואף מהימין.

גם העובדה שבניגוד לבלפור, הנאומים עומדים במרכז ההפגנה, אפשרה למפגינים רבים לחוש בנוח לקבוע מה שייך למחאה ומה לא. התחושה היתה שרבים מהמפגינים רואים את עצמם כמייצגים של ישראל הממלכתית, לפני שנתניהו "חטף" אותה, ושיח על שוויון לכולם לא מעניין אותם. העובדה שבמחאה כמעט לא נוכחים פלסטינים אזרחי ישראל, ושהאירוע כולו כוסה בדגלי ישראל, רק מחזקת את התחושה הזו.

אמנם לקראת סוף העצרת נאמה ד"ר וורוד ג'יוסי, מנהלת שותפה במרכז לקידום חיים משותפים במכללה האקדמית בית ברל, הציגה את עצמה כ"ערבית-פלסטינית", וזכתה למחיאות כפיים כאשר דיברה על שותפות יהודית-ערבית או כשהתלוננה על כך ש"משאירים את הנואמת הערבית לסוף", אך גם היא לא הזכירה את הכיבוש.

השבועות הקרובים יקבעו את אופי המחאה, לא רק מבחינת מידת העימות עם הרשויות, אלא גם מה יהיו הדרישות שלה ומי ישתתף בה. לפני ההפגנה, רבים ממפגיני בלפור לשעבר קיוו כי המעבר לקפלן והיציאה מכיכר הבימה, תיקח את המחאה ל"שלב הבא, לא רק מבחינת הכמות, אלא מבחינת עוצמת המחאה. השביתה ביום שלישי – יוזמה הקוראת לאזרחים להפסיק את העבודה לשעה במהלך היום – תהיה מבחן ראשון לקריאה של חימי לעבור ל"התנגדות פעילה". בינתיים זה עוד לא קורה.