בדרך לג'נין עוצרים בקפלן

כשבוע וחצי בלבד לאחר הטבח שביצע הצבא במחנה הפליטים ג'נין, בפלישה שגבתה את חייהם של עשרה פלסטינים, שלפחות שלושה מתוכם לא היו מעורבים בירי, בהם אישה בשנות השישים לחייה, "כוחותינו" גבו הלילה (שני) את חייהם של חמישה פלסטינים נוספים, ככל הנראה חמושים כולם, בפלישה יזומה נוספת, הפעם במחנה הפליטים עקבת ג'בר, הסמוך ליריחו.

כפי שכתב כאן אורן זיו, החודש הראשון לכהונת ממשלת נתניהו החדשה היה קטלני באופן מבהיל, עם ממוצע של יותר מהרוג פלסטיני ביום. תחילתו של פברואר לא מבשרת על שינוי במגמה. עם זאת, לא רק שאסטרטגיית הדמים הזו נעדרת לגמרי מרשימת הנושאים שנגדם יוצאים מדי שבוע רבבות להפגין, אלא שהמיליטריזם הופך יותר ויותר לאחד האיברים האורגניים של המחאה נגד הממשלה.

כך, בחסות "המאבק על הדמוקרטיה", פושע המלחמה משה יעלון, שכינה את חברי שוברים שתיקה "בוגדים", יכול לעבור רה-הביליטציה כנואם מרכזי בשם ערכים של שוויון ודמוקרטיה. מפכ"ל המשטרה לשעבר, רוני אלשיך – מי שהפיץ את עלילת הדם נגד המנוח יעקוב אבו אלקיעאן אחרי שנהרג מידי שוטרים במהלך הרס אום אל-חיראן, האשים אותו לאחר מותו בהשתייכות לדאעש, והמשיך לחזור על השקר הנפשע הזה גם אחרי שהופרך – גם הוא כעת באבירי הדמוקרטיה ונואם כיכרות, ולא היה בקהל הזה אדם אחד שיזכיר לו את פשעיו.

כמחווה לפמיניזם, יש להניח, הוזמנה לנאום באחת ההפגנות גם החובלת הראשונה בצבא, כי חלילה למחאה דמוקרטית שכזו מלהדיר נשים מהחגיגה. אפשר רק להניח שמבחינת אלה, העובדה שבפעולה הקטלנית הלילה ביריחו השתתפו גם נשים לוחמות היא אות כבוד לפמיניזם הישראלי המפואר.

המיליטריזם הישראלי הופך לשחקן מרכזי במחאה לא רק מעל במות הנואמים. שורת הבכירים לשעבר במערכות הביטחוניות השונות, שהקדישו שנים רבות מחייהם לדיכוי, הרס והעמקת הכיבוש, הופכים בזה אחר זה במחי ציוץ לאבירי המאבק, גם אם שפתם מסגירה את עומק האלימות שבה התבוססו במשך כל כך הרבה שנים. למשל, אל"מ במיל' זאב רז, שכתב בפוסט כי "ראש ממשלה שייטול לעצמו סמכויות דיקטטוריות – הוא בן מוות", שעליו אף זומן לחקירה.

המיליטריזם בשירות "המאבק על הדמוקרטיה" הופך כבר לגרוטסקה של ממש ביוזמה של קבוצת "אחים לנשק", שהוציאו "צו 8 לדמוקרטיה" ומזמינים את הציבור להצטרף ל"אחוות המילואימניקים במסע להצלת הדמוקרטיה". לא אופתע אם יתברר שמדובר במסע אלונקות, שבמהלכו יסחבו בתורות את הדמוקרטיה הישראלית הנאנקת על הכתפיים, או אולי במסע כומתה, שבסופו יחולקו למשתתפים כומתות בצבעי הדגל. ואם אתם מעדיפים להסתער למען הדמוקרטיה הישראלית על טנקים, אזי יש לנו גם את "שריונרים למען הדמוקרטיה", שייצאו ביום חמישי הקרוב בשיירת מחאה מלטרון להר הרצל.

אפשר לטעון, כפי שאכן טוענים רבים וטובים, כי מהלכי הממשלה הזו הם כל כך מסוכנים עד שהמחאה נגדה חייבת להיות המונית ולא בררנית, כדי קודם כל לעצור את הרפורמות שהיא מובילה. אבל אם יש לקח אחד שלימדה אותנו מחאת בלפור, הרי שהוא ההבנה שלא מספיק להתאחד נגד מה שלא רוצים, מבלי לנסח לו חזון אלטרנטיבי. כי מחאת בלפור אמנם הצליחה להפיל את ממשלת נתניהו הקודמת, אבל הביאה לנו תחתיה את הממשלה הקטלנית ביותר מזה כשני עשורים נגד הפלסטינים, ממשלה שהתפרקה מרצונה (!) על מזבח שימור משטר האפרטהייד בגדה.

נכון שיש במחאה גם נוכחות קבועה ל"גוש נגד הכיבוש", שממשיך להגיע ולהנכיח את הכיבוש בעקשנות מעוררת הערכה. אבל בסופו של דבר, המחאה הולכת ומגבשת צביון ברור, שעיקרו כמיהה נוסטלגית לאיזו "ממלכתיות", שסוגדת לצבא ולמערכת משפט שהכשירה את כל פשעיו של הצבא במסגרת משטר העליונות, שממנו המחאה הזו רחוקה מלהתנער.

על כן לא מפתיע שגם בגוש נגד הכיבוש בהפגנות השונות כמעט שלא ניתן למצוא מפגינים פלסטינים. זה לא רק ים דגלי ישראל המחולקים בהפגנות האלה באובססיביות מטרידה; זה משהו עמוק בהרבה. כאשר תנועת "דרכנו", המתהדרת בתואר "התנועה האזרחית החוץ-מפלגתית הגדולה בישראל" ופועלת לחיזוק "הערכים הדמוקרטיים של ישראל", מפצירה בשר יריב לוין לעצור את פסקת ההתגברות כדי שלא "להפקיר את חיילנו להאג", הציפייה שאזרחים ערבים ייקחו חלק במחאה היא על גבול החוצפה.

והנה עוד לקח שלא נלמד ממחאת בלפור: בלי שותפות של האזרחים הפלסטינים אין שום דרך להביס את הפשיזם הגואה. אבל עושה רושם שהמחנה שמנגד לא מסוגל לוותר – גם לא במחיר קיומו – על תפיסת "העליונות הנאורה", לטובת דמוקרטיה מלאה ושוויון אזרחי מהותי. כמו במשל הצפרדע והעקרב, זה בטבע שלו.