הציבור בדיכאון, אז למה הימין באופוריה?

בסוף השבוע פרסם ינון מגל בדף האינסטגרם ובפייסבוק שלו תמונה משותפת עם ח"כ בועז ביסמוט, שצולמה לכאורה בעת אימון כושר באיזה פארק או גינה ציבורית. מגל נראה צוהל בעודו לובש חולצה עם הכיתוב "ניצחון מוחלט", וביסמוט מחייך באושר בהסכמה לידו. "נערכים לבחירות ב-27 באוקטובר 2026", כתב מגל לצד התמונה.

כלומר מבחינת מגל וביסמוט, הניצחון על חמאס והניצחון של הימין בבחירות, שייערכו במועדן בעוד שנתיים וחצי ולא יוקדמו, חד הם. מצב הרוח שמשדרת התמונה הזו הוא מעולה. יותר ממאה עזתים נהרגו בתור לאספקת מזון נדירה, שלושה חיילים נהרגו בסוף השבוע בח'אן יונס, אבל מצבנו מעולם לא היה טוב יותר.

התרוממות הרוח שהתמונה הזו משדרת אינה יוצאת דופן. למעשה, מאז 7 באוקטובר, חלקים בימין משדרים התרוממות רוח שגובלת לעתים באופוריה של ממש. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן מסיבת הריקודים במהלך כנס "חוזרים לעזה", שנערך בירושלים בינואר ושבו השתתפו עשרה שרים, יותר מ-20 ח"כים מהקואליציה ואלפי משתתפים נלהבים. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', טען אמנם שההאשמות שהם רקדו בזמן שדם החיילים נשפך בעזה "מקוממות", אבל קשה להכחיש שרבים בימין מתארים את מה שקרה מאז 7 באוקטובר במושגים של גאולה.

"גוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, ניעור מתרדמתו הארוכה והנה הוא הולך ושב אל נחלתו", תיאר בכנס בירושלים עוזי שרבף, שהורשע בזמנו במעורבות ברצח במכללה האסלאמית בחברון, נדון למאסר עולם ושוחרר כעבור שבע שנים.

שרבף הדהד דברים שאמר הרב עמיחי פרידמן, רב בסיס ההכשרות של חטיבת הנח"ל, בסרטון ששודר בתחילת נובמבר 2023, ולפיהם החודש שעבר מאז הטבח שביצע חמאס ביישובי העוטף ב-7 באוקטובר, הוא "החודש הכי משמח בחיים מאז שאני נולדתי. עם ישראל עולה קומה, עולה כיתה, אנחנו סוף סוף מבררים מי אנחנו… אנחנו מבשרים לעולם מה זה טוב, וצדק, ומוסר וערכים, ולכן אנחנו נשבית את הרוע, ונמגר את החמאס, ונמגר את האויבים ונשמיד את כולם".

הרב אלי סדן, ראש מכינת עלי וחתן פרס ישראל, צוטט באתר "סרוגים" כמי שאמר ש"תקופה זאת תירשם בתולדות האומה הישראלית כתקופה מופלאה. תקופה שבה כוח האחדות גבר על כל הפילוגים… תקופה שבה תחושות הזהות והמהות העצמית של עמנו פורצים ומתגלים במלוא תפארתם".

כדי שהתקופה הזו תהיה מופלאה באמת, התריע סדן, היא חייבת להסתיים בכך ש"לא יהיה מקום אליו יוכלו לחזור אלו שבמשך עשרות שנים מטפחים ומלבים את אש השנאה לעמנו… לא יהיו עוד עזתים בעזה".

דנה ורון, עיתונאית חרדית שמגישה בערוץ 14, הסבירה בישיבה מיוחדת של השדולה למען האישה החרדית והדתית בכנסת בפברואר השנה כי "דווקא עכשיו סוף סוף האמת יוצאת לאור והקדושה יוצאת מארון הקודש… כאילו בסוף השנה הקשה והנוראית הזאת עוד קיבלנו את הנורא מכל, אבל הכל חלק מדווקא בריאה וגילוי ולא הלם והסתר", והסופרת חיה הרצברג הוסיפה באותו דיון כי "פצע פתוח של חטופים ונעדרים זה לא קורה סתם. זה מחולל תהליך של גאולה".

וכמובן מגל עצמו, לא חובש כיפה (עדיין?), אבל בכיר עיתונאי הימין, שאמר בראיון לרוני קובן ב"כאן 11", שמאז 7 באוקטובר ישראל נמצאת ב"תקופה מדהימה… תקופה שעושה טוב לעם ישראל, שמחברת אותו לזהות שלו, למהות שלו… תקופה מדהימה במובן המהותי שאחרי עשרות שנים של חיים בלה-לה-לנד, אנשים מתפכחים".

ה"התפכחות" משמשת לקידום הטרנספר

בעיני דוברי הימין, בציטוטים המובאים כאן ובעוד רבים אחרים המביעים רוח דומה, הסיבות המרכזיות להתרוממות הרוח הזו הן ה"אחדוּת בעם ישראל" וההתפכחות. המושג "ביחד ננצח" מרכזי בהקשר הזה.

אפשר לפקפק עד כמה האחדות הזו מדוּמָה או אמיתית, אבל אין ספק שלמושג "ביחד ננצח" יש השלכות עצומות על השיח הפוליטי-תקשורתי בישראל. הוא החניק כמעט כל ויכוח על מהלך המלחמה ומטרותיה וקיבע, לדוגמה, את הדוֹגמה שרק לחץ צבאי יכול להביא לשחרור החטופים – אף שאין לכך כל בסיס עובדתי, שכן הכוח הצבאי הביא לשחרור שלושה חטופים במהלך 150 ימי לחימה, בעוד עסקה פוליטית עם חמאס הביאה לשחרור יותר מ-70 חטופים בסוף נובמבר; ואילו הפעולות הצבאיות של ישראל הביאו למותם של לפחות עשרה חטופים, וייתכן של עוד רבים אחרים.

עוד הרבה לפני 7 באוקטובר, הימין "העביר את הקדושה למיליטריזם", כפי שאומר ד"ר אבי-רם צורף, מחבר הספר "קדמה מזרחה" על ה"ציונות שכנגד" ועמית מחקר במכון ון ליר. לדבריו, הכוח הצבאי נתפס בעיני הימין כ"משהו גואל, משהו פודה". לפיכך, ההסכמה הלאומית כי המלחמה בעזה חייבת להסתיים ב"חיסול החמאס", וכי מלחמה כזו יכולה להימשך חודשים ואפילו שנים, נתפסת בימין כניצחון ברור לתפיסה הפוליטית שלו.

האחדות שנוצרה לכאורה בשדה הקרב בעזה דיללה מאוד את גל המחאה העצום ששטף את ישראל לפני 7 באוקטובר. יותר מכך, עצם המחאה בקפלן, וקודם לכן בבלפור, הוצגה כמעשה מפלג. "לא לתת לקולות הרעילים והמפלגים להחזיר אותנו ל-6 באוקטובר", הסביר דוד שרז, ממייסדי תנועת "תיקון 2024", שלדבריו השתתף באופן קבוע במחאה נגד ההפיכה המשטרית. העובדה שלמרות שיעורי התמיכה הנמוכים בבנימין נתניהו, המחאה מתקשה להוציא המונים לרחובות, נעוצה בשיח ה"ביחד ננצח" הזה. הימין, שמחאת קפלן הציבה את האיום הכי בולט על ההגמוניה שהוא נהנה ממנה ב-20 השנים האחרונות, רואה בצדק את ה"ביחד ננצח" כחבל הצלה שנפל לידיו בשעתו הקשה.

הימין, צריך לזכור, מעולם לא היה בעד אחדות. מה שעניין אותו הוא שה"אחדות" תאמץ את הרעיונות שלו. לשם דוגמה, להתנתקות מעזה, שהימין מתאר אותה היום כשורש כל רע, היה רוב עצום בעם.

בחירות 2006 שימשו בעצם משאל-עם על תוכנית ההתנתקות, שיצאה אל הפועל כמה חודשים קודם לכן – והוא הוכרע באופן חד משמעתי. הליכוד בראשות נתניהו ירד לשפל היסטורי של 12 מנדטים, הימין הדתי קיבל 9 מנדטים. יחד עם ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, הימין הלא-חרדי שהתנגד להתנתקות הגיע ל-32 מנדטים.

רק לשם השוואה, בבחירות בנובמבר 2022, הליכוד והימין הדתי קיבלו לבדם 46 מנדטים. במילים אחרות ב-2006 היתה "אחדות" בציבור הישראלי בעד נסיגה מעזה ופירוק ההתנחלויות שם, אבל בעיני הימין אותה אחדות נתפסה כאסון.

קונספט נוסף שעובד טוב מאוד לימין הוא ה"התפכחות". צריך להבהיר: בניגוד למה שמנסים להציג בימין, וגם בניגוד למה שרבים מה"מתפכחים" מבקשים לטעון, לפני 7 באוקטובר השיח הציבורי בישראל היה רחוק מאוד מהכרה בזכויות הפלסטינים, במדינה פלסטינית או בסיום הכיבוש והמצור על עזה. למעשה, בכנסת אין היום מפלגה יהודית-ציונית, שסיום הכיבוש הופיע במצע הבחירות שלה.

ה"התפכחות" שהגיעה אחרי טבח 7 באוקטובר נוגעת פחות לאובדן האמון במהלך מדיני מול הפלסטינים – שבכל מקרה לא היה על הפרק – אלא לעצם ראייתם של הפלסטינים בעזה, ואולי הפלסטינים בכלל, כבני אדם. האמירה ש"אין חפים מפשע" באה מאנשי ימין מובהקים כמו צבי יחזקאלי, אבל ממש לא רק מהם. היא נתפסת כתגובה מוצדקת ואפילו מנומקת לזוועות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר ולעובדה שחמאס נהנה מתמיכה ניכרת בעזה וגם בגדה.

האדישות המוסרית המוחלטת הזו לסבל הפלסטיני באה לידי ביטוי ביחס למותם של יותר מ-100 פלסטינים בעת חלוקת סיוע הומניטרי בעזה ביום חמישי האחרון. ב-1982 ירדו מאות אלפי ישראלים לרחובות למחות נגד הטבח בסברה ושתילה, שחיילים ישראלים לא היו אחראים לו ישירות. עכשיו דובר צה"ל, ואיתו התקשורת הישראלית, לא התביישו להאשים את הגוועים מרעב בעזה במותם, אף שגם אם המוות ההמוני לא היה תוצאה של ירי של חיילים, אין מחלוקת שישאל היא האחראית על חלוקת הסיוע ההומניטרי ושהצבא שולט בפועל בצפון הרצועה.

הימין מנצל את ה"התפכחות" הזו – או ליתר דיוק, את ההתפשטות מעכבות מוסריות כלפי הפלסטינים – כדי לקדם את התוכנית שלו "להכריע את הסכסוך" באמצעות גירוש הפלסטינים, כולם או רובם, מעזה ובהמשך גם מהגדה. בעיני הימין, אומר צורף, במלחמה הזו "המטרה המוסרית ביותר היא הטרנספר".

זה כמובן היה ניכר באותו כנס בירושלים, שהסיסמה "רק טרנספר יביא שלום" היתה מהבולטות בו. עידוד "הגירה מרצון" הוא "הפתרון המוסרי לרצועת עזה", כתב יואב שורק, אינטלקטואל ימני בולט, שאפילו הוריד את הכיפה מתוך ניסיון הידברות עם הציבור החילוני ולייצר "ברית ישראלית". העובדה שאיש מרכז כמו ח"כ רם בן ברק מיש עתיד, הביע תמיכה ב"הגירה מרצון" היא בוודאי סיבה לחגיגה בימין.

האופוריה עשויה להיות זמנית

כל מי ששוחח עם מנהיגים בולטים בקרב המתנחלים בעשורים האחרונים ושאל כיצד הם חושבים להתמודד עם העובדה שהפלסטינים הם רוב ברור בגדה המערבית, ורוב קטן בין הירדן לים, ודאי שמע מכמה מהם כי מלחמת "גוג ומגוג", שתפרוץ לאו דווקא ביוזמה ישראלית, היא זו שתאפשר להכריע סופית את הבעיה הדמוגרפית הזו.

צורף מזכיר ש"האסון כהזדמנות, זו מסורת ציונית", ומצטט מדבריו של דוד בן גוריון מ-1942 ביחס לשואה, לפיהם "אסון של מיליונים – הוא גם כוח גואל של מיליונים. ודבר הציונות […] הוא לצקת את האסון היהודי הגדול בדפוסי-גאולה אדירים".

מלחמת יוני 67', כתב הרב דוד סבתו, המלמד בישיבת מעלה אדומים, נתפסה בעיניים דתיות "כמאורע מיתי וכנֵס בסדר גודל מקראי". נראה שמלחמת אוקטובר 2023 נתפסת באופן דומה על ידי הימין הישראלי: התערבות אלוהית למען הגשמת החזון של ארץ ישראל השלמה, נקייה מפלסטינים. זה יכול להסביר למה הרב פרידמן מסוגל לתאר את אוקטובר 2023, שבו יותר מ-1,200 הרוגים ישראלים, כחודש המאושר בחייו. כמה קורבנות לא יעיבו על הרגע ההיסטורי, הנִסִי הזה. התחושה של התערבות אלוהית מסבירה גם את תחושת ההתעלות שהביעו הדוברים שציינתי למעלה.

במובנים רבים מאוד הימין הצליח: השתקת הוויכוח הפנימי באמצעות הסיסמה "ביחד ננצח", הצגת ההכרעה הצבאית כפתרון היחיד לשלטון חמאס ולהחזרת החטופים, אטימת שריר הלב לסבל הפלסטיני, כניסת הטרנספר כאופציה לגיטימית לשיח הפוליטי והתקשורתי. כל אלה הם הישגים ממשיים של הימין. אבל בדבר אחד הימין נכשל כישלון חרוץ: הוא לא הצליח לסחוף את הציבור היהודי-ישראלי לתחושת האופוריה שלו.

אני לא פסיכולוג חברתי, וגם לא מכיר סקרים שנעשו בנושא הזה, אבל נראה לי שלא אסתכן אם אומר שרוב רובו של הציבור היהודי נע בין דיכאון עמוק לדכדוך מתמשך. רוב הישראלים חזרו לשגרה, זה נכון, אבל תחושת המועקה לא עזבה אותם. בסקרים, בני גנץ ויאיר לפיד מקבלים כבר כמה שבועות יותר מ-50 מנדטים (51 מנדטים לפי הסקר הטרי של קמיל פוקס בערוץ 13) קשה לתת אפיון פוליטי מדויק להר המנדטים הזה, אבל אפשר לומר די בוודאות שמי שאומר שיצביע גנץ או לפיד לא שותף לאופוריה הימנית, לא רואה עצמו או עצמה כחלק ממנה.

זה אולי מסביר את העובדה שאף שבאמצעות הסיסמה "ניצחון מוחלט", נתניהו הצליח להשתיק את ההתנגדות אליו ולפרק את מטה החטופים, התמיכה בו בסקרים נשארה נמוכה מאוד.

הדכדוך הזה הוא כמובן תוצאה של טראומת 7 באוקטובר, של החיילים שממשיכים להיהרג בעזה, של מאות אלפי המפונים, של המצב הכלכלי הרעוע. אבל בעיני הוא גם משקף את ההבנה העמוקה בקרב חלקים ניכרים של הציבור היהודי שהמלחמה בעזה לא הולכת לשום מקום; ש"הכרעת החמאס" היא לא מטרה ריאלית; שהשיח שהכוח הצבאי יביא לשחרור החטופים הוא בעצם ריק מתוכן; ושהטרנספר הוא לא אפשרי, גם משום שהפלסטינים לא הולכים לשום מקום, וגם משום שאף אחד לא מעוניין לקבל אותם.

אצל רוב הציבור היהודי, אני טוען, ההבנה הזו אינה מודעת. לא מעזים לבטא אותה במילים. יותר מכך, עצם ההודאה הפומבית בחוסר התוחלת של המלחמה עלול לערער את האיזון השברירי שרבים מהיהודים בנו לעצמם אחרי 7 באוקטובר, את האשליה כאילו באמצעות המהלך הצבאי בעזה הם חוזרים לשלוט בגורלם אחרי הקריסה וחוסר האונים של אותה שבת שחורה.

במובן הזה אפשר לטעון שהמחסום הרגשי שבנו רוב היהודים מול האסון ההומניטרי המתחולל בעזה נועד לאפשר להם לשמור על האמביוולנטיות הזו ביחס למלחמה. אם הם יכירו בכך שבעזה חיים בני אדם בשר ודם, הם יצטרכו להכיר בפומבי בכישלון המהלך הצבאי.

כל זה יכול להביא לכך שהניצחון של הימין, שהאופוריה שלו, יהיו זמניים. אם אכן תושג בימים הקרובים הפסקת אש בתמורה לשחרור כמה עשרות חטופים, זה בהחלט יכול להיות שלב ראשון לקראת סיום המלחמה כולה, שחרור החטופים כולם תמורת אלפי אסירים פלסטינים, חזרה הדרגתית של הפלסטינים לצפון הרצועה ונסיגה הדרגתית של הצבא מרוב הרצועה, ואולי אפילו את תחילתו של מהלך מדיני כלשהו מול הפלסטינים בחסות אמריקאית וערבית.

במקום לראות את חיסול העניין הפלסטיני מתממש מול עיניו, הימין עשוי לחזות בישראל הולכת בדיוק לכיוון ההפוך. ומי שייאלץ להתפכח מחלומות הגאולה שלו יהיו דווקא הימין.