כשאפליה בבסיסה, שום תוכנית חומש לא תעזור

לפני כשבוע דווח כי ממשלת הימין על מלא אישרה כמעט במלואו את התקציב לתוכנית החומש בחברה הערבית, בתמיכתו של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'. זאת, אף שכשהיו באופוזיציה, מתחו חברי הקואליציה ביקורת חריפה על התוכנית, ומסגרו אותה כחלוקת אתנן בהיקפים עצומים ליו"ר רע"ם, ח"כ מנסור עבאס.

בסביבת סמוטריץ' אמרו אחרי האישור כי "מתחנו ביקורת על כך שלא היו מנגנוני בקרה לכסף, אך מעולם לא תמכנו בפגיעה באזרחי ישראל הערבים". אלא ש"מנגנוני הבקרה" שעליהם התעקשו סמוטריץ' והשר לשוויון חברתי, עמיחי שיקלי, נוגעים, שלא במפתיע, בדברים לא מאוד רלוונטיים כמו "הסתה" או "בדלנות", ולא עוסקים כלל בחוליים ובחסמים האמיתיים שבגללם, למרות כל תוכניות החומש ותוכניות אחרות של ממשלות ימניות קצת פחות, נמשכת אפליית האזרחים הערבים כמעט באין מפריע, והאי שוויון בוודאי שלא מצטמצם.

עוד לפני תוכניות החומש, החוקים הקיימים מיושמים בצורה לא שוויונית. למשל, חוק שירות התעסוקה, שלפיו מחליטים, בין השאר, היכן להקים לשכות תעסוקה במדינה. רק לאחרונה המדינה ביקשה אורכה נוספת להתייחס לשאלת פתיחת לשכות תעסוקה בנגב, העומדת בבסיס עתירה שהגישו מרכז עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, הפורום לדו קיום בנגב ועמותת סידרה, ביחד עם ארבעה יישובים בדואיים, לפני כשנה.

העתירה טוענת לאפליה בפריסת לשכות התעסוקה בנגב. לפי העתירה, ברחבי המדינה פרוסות 71 לשכות תעסוקה, 14 מהן במחוז הדרום ורק אחת ביישוב בדואי – רהט. ביישובים חורה, כסייפה, לקיה, שגב-שלום, ערערה בנגב ותל שבע אין לשכות תעסוקה. זאת, אף שמספר התושבים בהם גדול, לפעמים יותר מאשר לשכות תעסוקה בערים יהודיות סמוכות, ואף ששיעורי האבטלה בהם גבוהים ביותר, ושהם מדורגים באשכול הכלכלי-חברתי הנמוך ביותר, אשכול 1.

"קיווינו שמשרד הכלכלה והתעשייה יפעל במהירות לתיקון המחדל ארוך השנים, ויתחיל ביישום ההמלצות המקצועיות של מנכ"ל שירות התעסוקה מספטמבר 2021 בדבר הצורך הדוחק בפתיחת חמש לשכות תעסוקה חדשות שישרתו את האוכלוסייה הבדואית בנגב", אומרת עו"ד סלאם ארשייד מעדאלה. "כעת מתברר כי אף שהעתירה הוגשה לפני כמעט שנה, עדיין לא נעשה כלום בנושא".

לדברי ארשייד, "זאת לא הפעם הראשונה שבה רשויות השלטון מתמהמהות בתיקון אי השוויון הנגרם לאוכלוסייה הפלסטינית במדינה תוך שימוש בכל מיני תירוצים. זה עניין שבשגרה. מדובר בנושא שאמור להיות בראש סדר העדיפויות של הממשלה, אך משלא כך הדבר – אנו נאלצים להמשיך בהליך המשפטי".

לשכות התעסוקה הן רק קצה הקרחון כאן. האוכלוסייה הבדואית, שהיא בין המוחלשות ביותר במדינה, זכתה לתוכנית ייעודית משלה, שנקבעה בהחלטת ממשלה 2397, לצד תוכנית החומש הכללית לחברה הערבית. מטרת התוכנית הייעודית היתה לשפר משמעותית את המצב הסוציו-אקונומי של האוכלוסייה הבדואית בנגב, ולחתור לצמצום פערים בינה לבין האוכלוסייה הכללית. תחומי הליבה העיקריים שבהם עסקה היו חינוך, תעסוקה, פיתוח תשתיות וחיזוק הרשויות המקומיות.

אפשר לומר שאם התוכנית הזאת היתה עומדת בכל יעדיה, הגשת העתירה היתה מתייתרת. המציאות כמובן רחוקה מאוד מכך. בתחום השילוב בתעסוקה, למשל, נראה שבשנות יישום תוכנית החומש הראשונה, 2016-2020, שיעור ההשתתפות של גברים ערבים בכלל בכוח העבודה לא רק שלא עלה, אלא אף ירד, בעיקר בקרב צעירים.

יש סיבות רבות לכך שהתוכניות לא עמדו ביעדים. אחת מהן היא תת ניצול תקציבי: לפי דו"ח מבקר המדינה מ-2021, בשלוש מתוך חמש תוכניות החומש בנגב בוצעו התקשרויות בהיקף של 1.7 מיליארד שקל מסך של כ-3.2 מיליארד שקל, כ-53% מכלל התקציב. משרד התחבורה, המשרד להגנת הסביבה והרשות להסדרה העמידו נכון לאותה עת על 23% בלבד מהנדרש בתוכנית הרב-שנתית. דווקא שירות התעסוקה ניצל 140% משיעור התקציב לפיתוח תוכניות שונות.

מסקנת המבקר בעניין היתה שלפני גיבוש תוכנית חומש נוספת, ישקלו משרדי הממשלה חלופה, שלפיה יוגדרו בבסיס התקציב צורכי האוכלוסייה הבדואית בכלל התחומים, תוך מעקב אחר ההחלטות ליישומן. גם בהמלצות הצוות הבינמשרדי בנוגע לתעסוקה בחברה הערבית, שפרסם משרד הכלכלה והתעשייה, נקבע כי יש צורך בהיערכות ספציפית ומותאמת לאזורים השונים, בדגש על אזור הנגב.

סיבה נוספת וקשורה, לפי הדברים שעלו בוועדה המיוחדת לענייני ערבים בכנסת היא חולשת הרשויות המקומיות, וחסמים שעומדים בינן לבין הממשלה בכל הנוגע לניהול ופיתוח התקציב. כפי שניתחנו בהרחבה בעבר, הזרמת הכספים לרשויות הפכה אותן למטרה קלה לארגוני פשיעה. ועוד לפני כן, הרשויות מתקשות לגבות תשלומים מתושבים ולבסס עצמאות כלכלית, לפי דו"ח המבקר. וכמובן שגם התושבים עצמם נתקלים בחסמים רבים בפני מיצוי זכויותיהם.

בכל מקרה, כל הדברים האלה היו ידועים עוד לפני ניסוח תוכניות החומש ותוכניות אחרות, ולא נראה שהיה אפילו ניסיון לתת להם מענה מראש.

קריטריונים לא ברורים ולא נגישים

אחד המקומות הבסיסיים ביותר והחמקמקים ביותר, שמקבעים ומשמרים את האפליה והאי שוויון, הוא קביעת קריטריונים לא ברורים ולא נגישים לחלוקת המשאבים הכלכליים. במקרה של לשכות התעסוקה, לא ברור מלכתחילה מהם הקריטריונים להקמת לשכה כזאת ביישוב אחד, למשל מצפה רמון, שבו 5,000 תושבים, ולא ביישוב אחר, למשל מועצה מקומית בדואית עם 10,000 תושבים.

עוד לפני הגשת העתירה בעניין, פנו העותרים לשר הכלכלה ולמנכ"ל משרדו דאז. ביולי 2021 התקבל מענה ממנכ"ל שירות התעסוקה, שלפיו גובשו קריטריונים להקמת הלשכות, שכוללים בין היתר את מספר דורשי העבודה, מדד חברתי-כלכלי, וגיל דורשי העבודה. עד היום, הקריטריונים האלה לא יושמו.

בהקשר של יציאת נשים לעבודה, ידוע כי אחד החסמים הגדולים הוא המחסור במעונות יום ובמשפחתונים ביישובים הבדואיים. לפי נייר עמדה של הפורום לדו קיום בנגב מנובמבר האחרון, ביישובים הבדואיים פועלים רק 16 מעונות יום לגיל הרך.

בנייר עמדה קודם של הפורום, מ-2020, הומלץ על כמה צעדים לשיפור המצב, ובהם העדפה תקציבית למימוש פרויקט בניית מעונות נוספים, הפעלת יתר מעורבות מצד משרד הרווחה למימוש התקציב ולבחירת מיקומי המשפחתונים וכן הפעלת תוכניות סבסוד למשפחות מעוטות הזדמנויות במעונות. לפי המסמך, תוכנית כזו שהופעלה כפיילוט בכסיפה ובערערה היתה אפקטיבית מאוד, אך בכסיפה הסבסוד לה בוטל. לא ברור מדוע.

אפליה דומה באמצעות קריטריונים נמצאת בתחום הדיור הציבורי, או יותר נכון – סיוע בשכר דירה בחברה הערבית. לפי דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ- 2020, רק 3.4% ממקבלי הסיוע בשכר דירה מתגוררים ביישובים ערביים, לעומת 69.3% ביישובים היהודיים. אחת הסיבות לאי מיצוי הזכות, סבורים באגודה לזכויות האזרח, היא היעדרן הכמעט מוחלט של סניפי חברות משכנות והחברות המספקות שירותי סיוע ביישובים הערביים. עו"ד רעות שאער מהאגודה פנתה ביולי האחרון למשרד השיכון בעניין, וביקשה לגבש מתווה לפתיחת סניפים או נקודות שירות של חברות הסיוע ביישובים אלה.

בתגובה, משרד השיכון ציין שכיום יש שני מרכזי סיוע שמלווים את הפונים לקידום ההליך ומצויים בנצרת ובסכנין, בנוסף לסניפים בערים מעורבות, שבהן יש נציג דובר ערבית. המשרד ציין שהוא "מקבל את ההחלטה שנוגעת למספר הסניפים ופריסתם בהתאם לביקוש שקיים בשטח לקבלת המידע והגשת בקשות. מטבע הדברים, ככל שהביקוש באזור מסוים הוא גבוה יותר, כך יש מקום להקים בו יותר סניפים […] מבדיקה שוטפת שביצע המשרד עלה כי מספר הפונים לסניף הסיוע בנצרת הינו נמוך מאוד. כך גם לגבי הסניפים שמופעלים בערים מעורבות". לדברי המשרד, גם בכנסי הסברה שערך בשנה האחרונה ביישובים ערביים – ההיענות היתה נמוכה.

זה לא הכל. בתשובה שלו משרד השיכון גם התייחס להיעדר סניפים של חברות מאכלסות שאחראיות לתפעול ותחזוקת דירות דיור ציבורי ביישובים הערביים, מאחר שאלה "נועדו לטפל בעניינם של זכאים שאוכלסו זה מכבר בדיור ציבורי, הרי שמטבע הדברים, סניפים מסוג זה מוצבים רק במקומות שבהם יש ריכוז משמעותי של דיור ציבורי. מאחר שבחברה הערבית אין, נכון להיום, צבר משמעותי של דיור ציבורי, אין עדיין סניפים של חברות מאכלסות בערים ערביות". חשוב להבין שמצב מלאי הדירות ביישובים הערבים קשה ביותר. לפי דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מ-53 אלף דירות דיור ציבורי, רק 146 – 0.3% – נמצאות ביישובים ערביים.

"העניין עם הטענה על היעדר ביקוש היא שקשה מאוד לקבוע עד כמה חוסר הביקוש נובע באמת  מחוסר עניין או צורך בשירות", אומרת שאער. "בכל מקרה, זו אחריותם להפחית שיעורי אי מימוש זכויות. כמו כן, הסירוב להקים עוד נקודות שירות, שהעלות שלהן נמוכה יחסית, בערים גדולות כמו טייבה ואום אל פחם, אפילו כפיילוט כדי לבחון את הביקוש, לא מוצדק".

לדבריה, "לחברות המשכנות יש עשרות סניפים ברחבי הארץ – 47 לחברות הסיוע בשכר דירה (מגער ומילגם), ועוד כ-30 לעמידר, שקמונה וחלמיש. חלק מהסניפים נמצאים ביישובים מאוד קטנים, כמו קריית גת, קריית שמונה ומצפה רמון. בסכנין יש נקודת שירות שפועלת בתוך בניין העירייה יום בשבוע, שהתחילה כפיילוט בהמשך לפנייה הראשונית של האגודה ביחד עם עמותת 'ידיד' (שנסגרה מאז; מד"ש). התייחסנו לכך בפנייה האחרונה שלנו. הבטיחו להרחיב את הפיילוט לעוד נקודות ולא עשו זאת".

פרט לכך, אומרת שאער, "השירות שנדרש לגבי סיוע בשכר דירה הוא מתמשך וקבוע, צריך להמציא מסמכים עדכניים להוכחת זכאות לפחות פעם בשנה ולפעמים יותר. אותו דבר לגבי מי שהוכרו כזכאים לדיור ציבורי. גם הפניית הפונים לקבל את השירותים מרחוק, לא לגמרי מדויקת. בהרבה מקרים הם יידרשו להגיע לסניפים פיזית, לא כל החברות מציעות טפסים מקוונים בכלל, ובערבית בפרט".

משרד השיכון ציין בתגובתו שנבחנות דרכים נוספות להגברת הנגישות למידע על דיור ציבורי וסיוע בשכר דירה, למשל, באמצעות הקמת סניפים ניידים או שליחת נציגים למשרדי הרשויות המקומיות להעניק שירות, בהתאם לצורכי המקום. כן ציין שככל שמספר הדירות יגדל ויהיה ביקוש לדירות בעתיד, תישקל מחדש הקמה של סניפי חברות מאכלסות נוספות.

דוגמה נוספת לחוסר בהירות בקריטריונים לחלוקת המשאבים ניתן למצוא בתוכנית לכרטיסי מזון נטענים, שהשיק שר הפנים דאז, אריה דרעי, ב-2021, הקובעת כי הזכאות לכרטיס נטען כזה היא למקבלי הנחה בארנונה של מעל 70% מטעמי הכנסה. בפועל, מדובר בקריטריון שמדיר אוכלוסיות שלמות שלא זכאיות להנחה בארנונה.

פרט לכך, התוכנית העבירה הלכה למעשה את הטיפול בסוגיית הביטחון התזונתי ממשרד הרווחה למשרד הפנים, ומי שאמון עליה הן הרשויות המקומיות, ולא הרווחה, שמכירה לרוב את האוכלוסייה שזקוקה לסיוע. וכמובן שתושבי הכפרים הלא מוכרים, שבהן אין רשות מקומית, מודרים ממנה אוטומטית, אף שהם הכי זקוקים לסיוע הזה.

לפני שמקדמים בקול רעש גדול תוכניות חומש כאלה ואחרות, ודנים בקריטריונים של "הסתה" ו"בדלנות", אולי כדאי לעצור רגע ולערוך בדק בית. אם אכן שר האוצר לא רוצה לפגוע באזרחים הערבים, אולי אף לתרום לרווחתם, המדינה צריכה לקבוע קריטריונים ברורים ושוויוניים בחלוקת המשאבים הכלכליים. המצב הנוכחי, שתוצאתו מניעת שירותים בסיסיים מיישובים ערביים בכלל וממועצות מקומיות בנגב בפרט, גורם, לפי הפורום לדו קיום בנגב, "לא רק להעמקת הפערים, כי אם ליצירת תהום בין הקהילות".