"מדינה בתוך מדינה": כך השתלטו ארגוני פשיעה על החברה הערבית
ארגוני פשיעה שפועלים בשיטה של "זכיינות" ברוב היישובים הערביים, שולחים זרועות לעסקים ולרשויות מקומיות, מחזיקים כמויות עצומות של נשק ופועלים בעצימת עין ולפעמים אפילו בתמיכת המשטרה. זו התמונה שעולה מסדרת תחקירים מיוחדת ל"שיחה מקומית". 93 נרצחים בשנה זה לא מקרה. זו שיטה
93 נרצחים בחברה הערבית בשנה אחת – שיא של כל הזמנים. 400 אלף כלי נשק לא חוקיים. ארגוני פשיעה עם מאות חיילים – שעוסקים גם בפשיעה "רגילה" כמו סחר בנשק וסמים, אבל גם שולחים זרועות לעסקים לגיטימיים ואפילו לרשויות מקומיות. מאות אלפי אזרחים מופקרים, שחיים תחת אימה ביישובים שלהם.
ומעל לכל נמצאת משטרה שמגלה אוזלת יד מוחלטת, אדישות, ואפילו קרבה אינטימית עם משפחות שהיא עצמה מגדירה כ"משפחות פשע". גם תחנות המשטרה שהיא מקימה לא מביאות ישועה: ברוב היישובים שהוקמו בהם תחנות בשנים האחרונות, קצב מקרי הרצח רק עלה.
זו התמונה הקשה שעולה מסדרת כתבות של "שיחה מקומית", תוצאה של עשרות שיחות עם ראשי רשויות וחברי מועצות, קציני משטרה בעבר ובהווה, קרימינולוגים, עורכי דין העוסקים בתחום, פעילי חברה אזרחית, קבלנים הנתונים לאיומים, עורכי סולחות ו"חיילים" של ארגוני פשיעה.
הכתבות יתפרסמו כאן בימים ובשבועות הקרובים. הכתבות נעשו גם בשותפות עם העיתונאי ערן זינגר, שישדר כתבה על הממצאים העיקריים של התחקיר בשני פרקים ב"כאן 11" במהדורת החדשות הערב (שלישי) ומחר (רביעי). כל פרקי הסדרה יתורגמו לערבית ויופיעו גם באתר ערב48, והכתבה הראשית הזו תופיע גם באנגלית במגזין 972+.
התופעה שנפרשת כאן מפחידה. היא מלמדת שבניגוד לטענות שהושמעו למשל על ידי השר לביטחון פנים גלעד ארדן, הפשיעה ביישובים הערביים אינה תופעה מקומית או תרבותית. מדובר במופע אימים של ארגוני פשיעה שפרושים כמעט בכל היישובים – לפעמים באופן ישיר, ולפעמים בשיטה של "זכיינות", כלומר ארגונים מקומיים שפועלים בחסות של ארגונים ארציים.
ארגוני הפשיעה האלה, כך לפי הדוברים השונים, שלחו זרועות לכל עבר. מלבד פשיעה "קלאסית" הם מחזיקים גם בשורה ארוכה של עסקים "לגיטימיים", כמו מסעדות, סופרמרקטים, אולמות אירועים ועוד, אם באופן ישיר או בעקיפין.
בנוסף, בשנים האחרונות מנסים הארגונים האלה להשתלט על רשויות מקומיות ביישובים ערביים. יש עדויות לכך שהם מממנים מסעות בחירות, מספקים נשק לקבוצות יריבות בבחירות, וגורמים להטיית מכרזים לטובתם באמצעות איומים וירי על קבלנים או על בכירים במועצות. רק בשנה האחרונה נורו יריות לעבר בתיהם או מכוניותיהם של כ-15 ראשי מועצות ערביות – מתוך כ-75 בסך הכל.
התופעה הזאת התגברה עם החלת תוכנית החומש למגזר הערבי (החלטת ממשלה 922), שמזרימה כסף רב לרשויות ובכך הופכת אותן למטרה מועדפת על ארגוני הפשיעה (על השתלטות ארגוני הפשיעה על הרשויות המקומיות התפרסמה כתבה נפרדת בסדרה).
השורה התחתונה היא שנוצרה כאן "מדינה בתוך מדינה": ארגוני פשיעה בסגנון המאפיה האיטלקית, ששולטים בטריטוריה, מנהלים פעילות כלכלית ענפה, חוקית ולא חוקית – וצוברים כוח פוליטי עצום.
השאלה הגדולה העולה מסדרת הכתבות היא כיצד המדינה איפשרה לכל המערך הזה לגדול ולפרוח. כאן יש הסכמה כמעט גורפת שמדובר באוזלת יד, אפילו הזנחה מכוונת ואדישות לכך ש"ערבים הורגים ערבים". יש לא מעט ראיות לכך שהמשטרה מעלימה עין ואפילו נותנת גיבוי לפלסטינים שעבדו או עובדים עם כוחות הביטחון, ומנצלים את הנשק שניתן להם ואת עוצמתם כדי לפשוע. מנהיגים ופעילים פלסטינים טוענים שמדובר אפילו בתוכנית מכוונת להחלשת הציבור הערבי-פלסטיני בישראל.
בדבר אחד אין ספק – התופעה עצומה, והיא אינה מטופלת.
פשיעה תמיד היתה ביישובים הערביים, אבל לא בהיקף דומה להיום. הזינוק בולט במיוחד כשמשווים אותו למצב ברשות הפלסטינית. אם ב-2015 נרשמו 68 מקרי רצח באוכלוסייה הפלסטינית בישראל, המונה כ-1.7 מיליון איש (1.95 מיליון איש כולל מזרח ירושלים), לעומת 54 בגדה המערבית, שחיים בה כ-2 מיליון איש – ב-2019 כבר נרשמו 93 מקרי רצח ביישובים ובשכונות הערביות בישראל, לעומת 28 בלבד בגדה. ביישובים הערביים בישראל נרשם גידול של 36% במספר מקרי הרצח בחמש שנים, בזמן שבגדה המערבית נרשמה ירידה של כמעט 50% באותה תקופה.
לעומת היהודים בישראל, המצב אף גרוע יותר. לפי דו"ח שפירסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שמציג נתונים מ-2014 עד אמצע 2017, מספר הנרצחים ב"מגזר הלא יהודי" גבוה פי חמישה ויותר לעומת המגזר היהודי. 57% מהחשודים ברצח, כלומר מי שהוגש נגדם כתב אישום, אינם יהודים – זאת לעומת שיעור הלא יהודים באוכלוסייה, שהוא כ-20%.
מהנתונים עולה עוד כי 53% מהקורבנות של ניסיון רצח בשנים אלו הם לא יהודים. והמגמה היא של גידול בפער. אם ב-2014-2015 היה מספר הקורבנות של ניסיון רצח לכל 100 אלף איש בקרב הלא יהודים גדול פי שלושה מהמספר בקרב היהודים, ב-2016 הפער גדל לפי ארבעה.
המדינה מציעה "תרופת פלא" לגידול בפשיעה בדמות פתיחת תחנות משטרה ביישובים ערביים. ב-2015 הוחלט בממשלה לפתוח 11 תחנות משטרה כאלה, ו-7 מהן כבר נפתחו (בנוסף לכמה תחנות שנפתחו עוד קודם לכן, מאז 2010). אך מסתבר שהתרופה הזאת אינה מועילה. הנתונים המופיעים באחת הכתבות שיתפרסמו בסדרה מראים שברוב היישובים שבהם נפתחה תחנת משטרה בשנים האחרונות, מספר מקרי הרצח רק עלה, במקביל לעלייה הכללית במספר מקרי הרצח.
מילאו את הוואקום
עו"ד רסול סעדה, שניהל את פרויקט "קהילות בטוחות" ביוזמות אברהם והיום עובד בתוכנית מעוז, טוען כי ההידרדרות התחילה ב-2003, אז החליטה הממשלה "לייבש" את הכלכלה של הפשיעה המאורגנת בישראל. "פשיעה זה קבוצות עברייניות", מסביר סעדה את ההבדל בין פשיעה לפשע מאורגן, "פשע מאורגן פירושו קשר בין עולם הפשע לממשלה". המשטרה עבדה במרץ, ותוך עשר שנים רוב ארגוני הפשיעה היהודיים הגדולים של אותה תקופה חוסלו, וראשיהם נשלחו לכלא.
סעדה טוען שלפעולה המקיפה של המשטרה היתה השפעה ישירה על הרחוב הערבי. לדבריו, "המשטרה פעלה ולחצה באזורים של נתניה, גוש דן, אשדוד, נהריה ומקומות אחרים, אבל הפשע לא נעלם – הוא זז, ועבר לחצר האחורית של מדינת ישראל, היישובים הערביים. בכפרים הערביים לא היה שיטור. הקרקע היתה בשלה".
ד"ר וליד חדאד, קרימינולוג ממכללת הגליל המערבי ועד לאחרונה מפקח ארצי בתוכנית למלחמה באלימות, סמים ואלכוהול במשרד לביטחון פנים, אומר שלפני התמוטטות ארגוני הפשע הגדולים ברחוב היהודי, ארגוני הפשע הערביים היו קבלני המשנה שלהם. לדבריו, "הם היו המבצעים. הערבים נשלחו לירות במישהו לפי פקודת ארגוני הפשע היהודיים. לא היו לארגוני הפשע הערביים היררכיה, ארגון ויכולת מבצעית. אך ברגע שהם הפסיקו להיות קבלני המשנה של היהודים, הם פיתחו את העסק".
חדאד טוען שהתופעה הזאת לא נעלמה מעיני המשטרה. "כאיש מקצוע אני לא יכול להגיד שהמשטרה, בתום לב, לא שמה לב שהפשע עבר לחברה הערבית". וכך ארגוני הפשיעה הערביים נכנסו לתוך הוואקום שהשאירו מאחוריהם ארגוני הפשיעה היהודיים: סחר בסמים, סחר בנשים שהובאו מרוסיה ואוקראינה דרך סיני, וסחר בנשק. "מי שהיה חייל ערבי בארגוני הפשע היהודיים – התקדם".
חדאד מכיר היטב את עולם הפשע בחברה הערבית. "כבר 28 שנה אני איש שטח. אני מכיר את העבריינים מאז שהיו נערים. חלקם פרשו, אבל הם עדיין יודעים הכל דרך הקשרים שלהם. חלקם עובדים כבוררים".
הוא מצייר תמונה מבהילה, שעולה גם משיחות עם חברי וראשי מועצות שספגו איומים. "קחו לדוגמה את הבחירות ברשויות המקומיות. ארגוני הפשע מכינים את עצמם מראש ומוכרים הרבה נשק למשפחות היריבות בבחירות – לפעמים מדובר בהיקף מכירות של 5-6 מיליון שקל למערכת בחירות. הם ניזונים מהבחירות, ומזינים את הקטטות והריבים בכפרים. אם אתה רב עם השכן שלך, אתה קונה נשק ומחביא אותו מפחד שהוא יתקוף אותך", הוא אומר.
סעדה וד"ר תאבת אבו ראס, מנכ"ל משותף של יוזמות אברהם, מסכימים עם התיאור הזה, על סמך שיחות שקיימו עם ראשי וחברי מועצות ביישובים ערביים. "התופעה רק גדלה והולכת", אומר מודר יונס, יו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות. "כולנו שומעים שזה קשור לארגוני פשע, אבל אף אחד מראשי המועצות לא בא ואמר את זה מפורשות".
לפי סעדה, גורם נוסף שסייע להתפשטות הפשע ביישובים הערביים הוא המצב הכלכלי. "אחרי אוקטובר 2000 היתה עלייה תלולה באבטלה ברחוב הערבי. זה מה שגרם לכך שהיום כחצי מאתנו נמצאים מתחת לקו העוני. זה מטורף. אם אתה מובטל וצריך למצוא עבודה ליד הבית, פשע הוא פתרון קל", הוא אומר.
סעדה אומר כי עוד גורם שתרם להתפשטות התופעה הוא משתפי הפעולה שישראל התחילה להביא במספרים גדולים מהגדה המערבית ומעזה אחרי אוקטובר 2000 והאינתיפאדה השנייה. "לדוגמה, מי הם מחוללי הפשע ביפו? אלה המשת"פים. אנחנו (החברה הערבית; ס"ע) דחינו אותם. הם התחילו למכור סמים, הם החזיקו בנשק, ולאט לאט התברגו בעולם הפשע. זה נתן להם מעמד. עכשיו אנחנו פונים אליהם כדי שיגנו עלינו מאנשים אחרים. קרה פה משהו בהפוך על הפוך. אנחנו דחינו אותם חברתית ופוליטית, ועכשיו הם בעלי הכוח והם אומרים לנו: אתה רוצה הגנה, תבוא אלי ואני אגן עליך".
שיטת מק-מאפיה
לדברי חדאד, המושגים שמשמשים לתיאור הפשיעה ברחוב הערבי הם מוטעים. למשל המושג "משפחות פשע", שבו משתמשים התקשורת, המשטרה והמשרד לביטחון פנים. לטענתו, הביטוי הנכון הוא "ארגוני פשע". "יש משפחות שיש בהן הרבה אקדמאים, ומדביקים להם את הכינוי 'משפחת פשע' כי אחד מבני המשפחה הוא פושע בכיר. אבל ייתכן מאוד שרוב ה'חיילים' שלו הם בכלל ממשפחות אחרות", הוא אומר.
חדאד מסביר כי הארגונים פועלים באופן היררכי מאוד: ראש ארגון, שלעולם אין לו סגן, ומתחתיו האחראי על הכספים, האחראי על המודיעין, אחראים מקומיים וחיילים. לדברי חדאד, החיילים האלה מקבלים אימונים בנשק: "לוקחים אותם לחורשות או להרים למטווחים. לכן אנחנו שומעים שהמשטרה תפסה צעירים שירו בשטחים פתוחים". מתחת לחיילים, לדבריו, יש גם מעמד של "פינצ'רים", שפועלים בשם הארגון אבל הארגון לא לוקח עליהם אחריות (וידויים של "חיילים" בארגוני פשע יפורסמו כאן בקרוב בכתבה נפרדת בסדרה).
בכל מקרה, מדובר בארגונים מסועפים שלטענת חדאד מגיעים היום לכל כפר ועיר ערביים. הפריסה הגדולה שלהם מתבצעת, לדבריו, בשיטה של "זכיינות". "אני קורא לזה מק-מאפיה, כמו מקדונלדס", הוא אומר, ומתאר את השיטה: עבריינים מקומיים עוסקים בסחיטה או בסחר בסמים, אבל משתמשים בשם של ארגון פשע גדול, ומשלמים לו לפי היקף העבודה והרווחים שלהם. התשלום יכול להגיע לעשרות אלפי שקלים בחודש. בתמורה, אם ה"זכיינים" מסתבכים, הם מקבלים הגנה מהארגון הגדול.
"זה כמו סניף של רשת. הארגון לא מתערב בעבודה של העבריינים המקומיים, אבל העבריינים משתמשים ב'מותג' תמורת המון כסף", אומר חדאד.
גם גביית חובות יכולה להתנהל בשיטה הזאת. אם עבריין מיישוב אחד צריך לגבות חוב ממישהו ביישוב אחר, הוא עשוי להשתמש בשירותים של הארגון המקומי תמורת עמלה מסוימת.
חוץ מעבריינות "קלאסית" – כמו סחר בנשק, סמים, דמי חסות וכולי – ארגוני הפשיעה כבר נכנסו לתוך מחזור הדם של הכלכלה ביישובים הערביים. לדברי חדאד, לארגוני הפשיעה יש עסקים בכל התחומים: סופרמרקטים ורשתות מזון גדולות, מסעדות, אולמות אירועים, טקסטיל, תחנות דלק ומוסכים, סחר בכלי רכב, וקבלנים גדולים.
לדברי חדאד, המטרה היא להלבין את הכספים שלהם. הוא מספר שהם פונים לאנשי עסקים שנקלעו לקשיים ומציעים להם לסגור חובות בתמורה לשליטה בעסק, ובמקרים אחרים פונים לאנשי עסקים ומציעים להם לפתוח עסק בכסף שלהם. "אנשי עסקים סיפרו לי ממקור ראשון שקיבלו הצעות כאלה", הוא אומר.
חדאד אומר שהבעיה היא שמדובר ב"דרך ללא מוצא. זה לא כמו בנק שאתה לוקח ממנו הלוואה ותוך זמן מה אתה מחזיר אותה והעסק נשאר שלך. כאן, העסק הוא לא של אנשי העסקים אלא של ארגוני הפשע. אתה לא יכול לחזור בך". אם מישהו מנסה לחזור בו, ארגוני הפשע מאיימים עליו, יורים לעברו ולפעמים גם רוצחים אותו. "זאת אפילו לא סחיטה", אומר חדאד, "כי בעל העסק הסכים לתנאים שלהם תמורת הכסף שהם נתנו לו".
"המדינה מתייחסת אחרת לערבים"
באחרונה צוטט בכיר במשטרה בכתבה במאקו, שטען כי "ארגוני הפשיעה הערביים הם אלה ששולטים היום במדינת ישראל בתחום הפשע המאורגן; הם חזקים, נחושים, עוצמתיים ולא דופקים חשבון לאף אחד. יש להם אמצעי לחימה כמו לצבא שלם. מדובר באלפי כלי נשק ישנים וחדשים – רובי תבור, נגב ו-M16, מאות מטענים מוכנים, טילי לאו – והם לא מהססים לבצע חיסולים לאור היום. ארגוני הפשיעה היהודיים מפחדים להתעמת עם ארגוני הפשיעה הערביים, וחלקם משתפים אתם עם פעולה, ומי שלא מתיישר משלם בחייו".
כיצד הגענו למצב שבו ארגוני הפשיעה הערביים מחזיקים "אמצעי לחימה כמו לצבא שלם", כפי שמעיד אותו בכיר במשטרה? איך דווקא ביישובים של המיעוט הפלסטיני, שבימין לא מהססים להגדיר אותו כ"גיס חמישי", מסתובבים מאות אלפי כלי נשק לא חוקיים, שלפחות 70% מהם – כפי שטען השר לביטחון פנים עצמו – מגיעים מבסיסי צה"ל?
רב פקד בדימוס נביל דאהר, ששירת בתפקידי פיקוד שונים במערך החקירה של משטרת ישראל בצפון, סבור שבראש ובראשונה הדבר נובע מחוסר מיומנות ומחסור במשאבים. הוא תוהה: "אם השר יודע שרוב הנשק מוברח מבסיסי צה"ל, מה הוא עושה עם זה? המשטרה והתקשורת עסוקים בשרה נתניהו, משקיעים שם מאות שוטרים, אבל יש מקומות שלא פיענחו בהם אפילו תיק רצח אחד. פיקוד המשטרה מציג נתונים לא נכונים. לתפוס קצת נשק ולהגיד, 'הנה תפסנו בכפר איקס', לא פותר את הבעיה".
לדברי דאהר, הבעיה נמצאת בפיקוד של המשטרה. "הרבה קצינים במשטרה היום הגיעו מהצבא. זה לא גוף דומה. לכן אין אכיפה, אין מיצוי חקירה ואין טיפול בעבירות שצריך לטפל בהן".
קצין יהודי ששירת במחוז מרכז, שבו מתרכז חלק גדול מהפשיעה ביישובים הערביים, מדבר על "אוזלת יד" של המשטרה, על מחסור בכוח אדם, על שני שוטרים שיוצאים לזירת רצח במקום עשרה, ועל חוסר הסיכוי להשיג ראיות. הקצין, שביקש להישאר בעילום שם, אמר ל"שיחה מקומית" כי "לא תופסים את הרוצחים. תשווה את שיעור גילויי הרצח במגזר היהודי לעומת המגזר הערבי. אין השוואה בכלל". הוא משווה את המצב להתנהגות השב"כ מול הפלסטינים: "לשב"כ במגזר הערבי אין בעיה בכלל".
הנתונים תומכים בדברי הקצין בדימוס. לפי הדו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, רק שליש ממקרי הרצח במגזר היהודי לא פוענחו בין 2014 לאמצע 2017 (51 מקרים מ-147, שנמצאים עדיין בחקירת משטרה או בפרקליטות), לעומת כ-50% ממקרי הרצח במגזר הלא יהודי (119 מ-240). ולפי נתוני המשטרה ל-2018, הפער הזה רק גדל: ב-71% ממקרי הרצח במגזר היהודי הוגשו כתבי אישום (25 מ-35), בעוד שרק 43% מהמקרים במגזר הלא יהודי הגיעו לכדי כתבי אישום (35 מ-81).
רב פקד בדימוס מישל חדאד (אין קשר משפחתי לווליד; ס"ע), שהתפרסם כשפיצח את פרשת רצח מלה מלבסקי בשנות ה-80, חושב שמדובר ביותר מרשלנות. לדבריו, "המודיעין של המשטרה יודע בדיוק מה קורה. המשטרה יודעת הכל, כי יש לה הרבה 'שטינקרים' במגזר, סוכני המשטרה הם בעצם פושעים שנוהגים בהם בסלחנות. אבל למשטרה לא אכפת. הם לא ממהרים. לערבים המשטרה מתייחסת אחרת".
ולפעמים, קציני המשטרה בעצמם מעורבים בפשיעה. לפני כמה שנים, למשל, נתפס קצין מודיעין ממשטרת העיירות בנגב שהיה מעורב בשוד. קצין מודיעין אחר היה מעורב לאחרונה בשוד בשפרעם.
מישל חדאד לא מבין איך המשטרה מרשה לכל כך הרבה נשק להסתובב לה מתחת לאף. לדבריו, "אם המשטרה רוצה, היא יכולה להוציא את הנשק (מהיישובים הערביים; ס"ע). המשטרה יכולה לערב את הימ"מ ואת משמר הגבול, לרכז כוחות, להיכנס לג'ואריש, לחפור באדמה ולמצוא מחסני נשק בחצרות. השלטון בידי המשטרה. אם היא רוצה, היא יכולה לעשות. מה, ג'ואריש היא מדינה בתוך מדינה?"
משלמים את המחיר על תמיכה בפלסטינים?
סעדה טוען כי הנתק בין המשטרה לציבור הערבי התחיל בסוף שנות ה-80, בזמן האינתיפאדה הראשונה. עד אז, לדבריו, המשטרה היתה גוף אזרחי בעיקרו ושירתו בה הרבה ערבים. "באינתיפאדה הראשונה, השב"כ היה עסוק בגדה ובעזה, והפיל על המשטרה את הטיפול הביטחוני בכל מה שקושר לערבים בישראל", הוא מסביר.
אחרי אירועי אוקטובר 2000, אומר סעדה, גם המשטרה הבינה שהיא לא רוצה ולא יכולה לעבוד בזירה הזאת. לדבריו, "המסר היה הדדי. המנהיגות הערבית אמרה: תעזבו אותנו, אנחנו נטפל בעם שלנו, והמשטרה הפעילה מודל שנקרא 'אי-שיטור'. היא עמדה והסתכלה מלמעלה, והתערבה באופן כירורגי רק בדברים שמערערים את ביטחון המדינה – כמו אלימות בין ערבים ליהודים, הפגנות או הריסת בתים. בכל מה שנוגע לצד האזרחי לא אכפת לה. מבחינתם שערבים ירצחו אחד את השני".
בכיר לשעבר בשב"כ מחזק את דברי סעדה: "השב"כ כמעט ולא עוסק בערביי ישראל. אם זה לא טרור נגד יהודים או פיגועים על רקע אידיאולוגי, זה לא מעניין אותו. הוא לא יטפל בפשיעה מאורגנת, וגם לא בנשק (בתוך הקו הירוק; ס"ע). הפרמטר הוא לאומי".
עו"ד רדא ג'באר, מנכ"ל מרכז אמאן למלחמה באלימות, אומר כי "ברגע שאתה נמצא בשוליים של המדינה – מדינה שמגדירה את עצמה כמדינת היהודים – יש הבדל ביחס ובטיפול בחברה הערבית לעומת החברה היהודית. המשטרה היא חלק מההרכב הפוליטי. המשטרה שומרת ומפקחת שהפשע והאלימות יישארו בגבולות הכפרים הערביים".
זה הדין גם לגבי תוכנית "עיר ללא אלימות" שהושקה ב-2004 ופועלת כיום בכמעט 60 ערים וכפרים ערביים, תחת הרשות למאבק באלימות, בסמים ובאלכוהול במשרד לביטחון פנים. לפי וליד חדאד, לתוכנית הזאת יש אופי ביטחוני יותר מאשר אזרחי. בראש התוכנית עומד תא"ל (מיל.) דני שחר, ורוב הבכירים בה הם אנשי צבא וביטחון.
"זה לא פרויקט 'עיר ללא אלימות', אלא 'אלימות ללא עיר'", אומר חדאד. "המטרה הגלויה היא מלחמה באלימות וחינוך, אבל המטרה הסמויה – הקריטריון להצלחת הפרויקט בחברה הערבית – היא כמה צעירים ערבים הצלחת לגייס לשירות הלאומי, כמה מצלמות התקנת. לא זכור לי שהם הצליחו לפענח מקרי פשע ואלימות דרך המצלמות האלה".
במשרד לביטחון פנים מאשרים שהתוכנית אכן מעסיקה צעירים בשירות לאומי, אולם טוענים שהם לא פועלים לגיוסם. במשרד גם אומרים שהמצלמות מוקמות בתיאום בין העיריות למשטרה, ושלמשרד אין נגיעה לחומרים המצולמים בהן.
ד"ר דורון מצא, לשעבר בכיר במערכת הביטחון וכיום חוקר החברה הערבית במכון למחקרי ביטחון לאומי, אומר שלמדינת ישראל יש אינטרס שהמצב בחברה הערבית לא יהיה טוב.
לטענתו, "אף אחד לא רוצה לטפל בסוגיות האלימות. משנות ה-50 וה-60 נעשה מאמץ של מודרניזציה בכפרים הערביים, אבל המדינה מעולם לא התכוונה לסגור את הפערים. היא רצתה לשמר את פוליטיקת ההבדל. המציאות של נחשלות חלקית איפשרה למדינה להתערב במגזר. ואיך תשמר נבדלות, אם הכל יהיה בסדר? אתה לא מעביר את כל התקציבים. זה מחלחל למשטרה. זו לא גישה פורמלית, זה צייטגייסט (רוח התקופה; ס"ע). מידת האינטרס לחסל את הפשע היא נמוכה".
מכאן אנחנו מגיעים בקלות לתיאוריה של קנוניה. לפי התיאוריה הזאת, לא רק שלמדינה לא אכפת ש"ערבים יהרגו ערבים", היא עושה את זה בכוונה ואפילו מעודדת את ארגוני הפשיעה.
מנהיגים פוליטיים פלסטינים רבים טוענים שזהו בדיוק המצב. התיאוריה הזאת נשמעה שוב ושוב בהפגנות של החודשים האחרונים נגד האלימות. עבד ענבתאוי, שהיה מנכ"ל ועדת המעקב, משחזר פגישה שנכח בה בין חברי ועדת המעקב לראש הממשלה דאז, אהוד ברק, וראש השב"כ דאז, אבי דיכטר, ב-3 באוקטובר 2000, יומיים אחרי תחילת "אירועי אוקטובר" – שבהם הרגה המשטרה 13 אזרחים פלסטינים. הפגישה היתה סגורה ודבר קיומה לא פורסם, אך ענבתאוי שמר פרוטוקול שרשם בזמן אמת.
"אבי דיכטר פיצח גרעינים ואמר לנו: 'אתם תשלמו על זה (על ההפגנות; ס"ע) ביוקר, מה לכם ולגדה ולאל-אקצא? יבוא זמן שאתם תהיו תקועים ביניכם לבין עצמכם", הוא מספר.
לדברי ענבתאוי, הפגישה התקיימה בשתיים וחצי אחר הצהריים. עד אז נרשמו ארבע הרוגים פלסטינים מאש המשטרה. "הובטח לנו שהמשטרה לא תירה אש חיה" משחזר ענבתאוי, "רבע שעה אחרי שהסתיימה הפגישה נורה ההרוג החמישי, ראמז שאבאנה מכפר מנדא".
בעיני ענבתאוי, הדברים של דיכטר בפגישה היו איום שהתממש: החברה הערבית משלמת את המחיר על תמיכתה באחיה הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה.
דוברו של דיכטר מסר בתגובה: "לא היה ולא נברא".
בכירים בארגוני פשע "מרגיעים את השטח"
כשמדברים על תמיכה שקטה של המדינה בעבריינים ברחוב הערבי, מזכירים פעמים רבות את משתפי הפעולה הפלסטינים, שהשב"כ יישב בתוך ישראל ובמקרים רבים העניק להם רישיון לשאת נשק. מנהיגים רבים בציבור הפלסטיני טוענים שזו הוכחה שהמדינה מעודדת למעשה את העבריינות.
רבים מצביעים בהקשר הזה על המקרה של נשאת מלחם, הצעיר מערערה שרצח שני ישראלים ברחוב דיזינגוף בתל אביב ב-2016 בתת מקלע שאביו החזיק ברישיון. אביו של מלחם, שלפי עדותו "התנדב במשטרה במשך 35 שנה", החזיק בביתו תת מקלע נוסף, גם הוא ברישיון מהמשטרה, ורמז בראיון אתו שעבד עם השב"כ. משפחת מלחם היא במקור מערערה, ולא משת"פית מהשטחים, אבל המקרה מדגים את סוג ההגנות שמקבלים מי שמתואמים עם המשטרה.
קציני משטרה יהודים לא מכחישים את התפקיד שממלאים המשת"פים לשעבר בפשיעה. "המשת"פים האלה – אלוהים ישמור", אומר ניצב משנה בדימוס אפרים ארליך (קרמשניט), שכיהן בין השאר בתפקידי פיקוד שונים ביחידה המרכזית בתל אביב. "הם עושים את המוות. הביאו אותם לגור בשכונות בדרום תל אביב וביפו, והם חושבים שבגלל שהיו משת"פים, מותר להם לעשות הכל. חלק מבני המשפחות שלהם נהיו פושעים. אתה לא יכול לדבר אתם. בחלק מהמקרים יש להם נשק. הם בטוחים שיש להם גב".
ויש להם גב?
ארליך: "יש יחסי גומלין בין השב"כ למשטרה. היו לי כמה מקרים שהם (משת"פים; ס.ע.) הבטיחו לבעל בית זונות, לבעל קזינו, שבגלל שיש להם קשרים עם המשטרה או עם השב"כ, הם ייתנו להם ביטחון מפשיטות משטרתיות". לדברי ארליך, ברוב המקרים "אלה סיפורי מעשיות", אבל הוא מודה שרבים מהם "מנצלים את משת"פיותם כדי להרוויח כסף קל".
קצין בדימוס ששירת באגף המודיעין במשטרה טוען אמנם כי "השב"כ לא יכול לסגור תיק", אבל מודה ש"השב"כ צריך לשמור על האינטרס שלו. יש 'טעוני הגנה', שגם המשטרה וגם השב"כ וכל גוף מודיעיני, תמיד ישמח לשמור עליהם".
ולאנשים האלה נותנים חופש פעולה יותר גדול?
"תמיד. מי שיגיד לך שלא, משקר".
עו"ד פנחס פישלר, לשעבר קצין בכיר במשטרה, אמר בראיון ל"זמן ישראל" כי המשטרה מעלימה עין מעבירות בחברה הערבית בתמורה למידע ביטחוני. "בהחלט נכון", הוא ענה בתשובה לשאלה מפורשת בנושא. "אני גם לא רואה בזה בעיה".
עו"ד חמודי מסרי מחיפה, המייצג רבים מארגוני הפשע, מרחיב: "זה לא סוד שיש ראשי כנופיות ששימשו כזרועות של המשטרה. גם לי זה קרה פעם: כנופיה גנבה ניידת משטרה. המשטרה פנתה אלי, התערבתי, עשיתי כמה טלפונים והחזרתי למשטרה את הניידת".
ארליך וקציני משטרה נוספים מאשרים כי המשטרה משתמשת בבכירים בארגוני פשע כדי "להרגיע את השטח". זה בולט במיוחד במעורבות של המשטרה בקיום סולחות, שאותן מובילים בני משפחות שהמשטרה עצמה מגדירה כ"משפחות פשע" (על הסולחות והקשר שלהן עם המשטרה וארגוני הפשע נפרסם בהרחבה כתבה נפרדת בסדרה).
"מאבק נחוש בפשיעה החמורה והמאורגנת"
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה לעניין הרצח במגזר הערבי, כי "המשטרה משקיעה מאמצים רבים בפענוח של מקרי פשיעה בכלל ומקרי רצח בפרט, תוך הפעלת אמצעים גלויים וסמויים, וזאת ללא כל קשר לזהותו או מוצאו של החשוד או הקורבן. רק ב-2019 פוענחו 39 מקרי רצח והוגשו כתבי אישום נגד המעורבים.
"לצד פעולות מניעה והסברה אל מול הנהגת החברה הערבית וניסיון למנוע אלימות וליישב סכסוכים, מבצעת המשטרה כל העת פעילות אכיפה נחושה ונרחבת נגד האלימות ואחזקת אמצעי הלחימה, במטרה לצמצם את הפשיעה במגזר ובכלל ולהגביר את תחושת הביטחון בקרב כל אזרחי ישראל".
לעניין נתוני אמצעי הלחימה (אמל"ח), נמסר מהמשטרה כי "רק ב-2019 עצרה משטרת ישראל יותר מ-4,200 חשודים בגין עבירות ירי, סחר ושימוש באמצעי לחימה בניגוד לחוק – כ-90% מתוכם מקרב החברה הערבית. מאז תחילת השנה ועד כה הוגשו כ-1,120 כתבי אישום נגד מעורבים בעבירות אלה, ומאות תיקים אחרים מצויים בחקירה פעילה או לקראת הגשת כתב אישום.
"כמו כן איתרה ותפסה המשטרה יותר מ-4,700 פריטי אמל"ח לא חוקיים, בהם יותר מ-1,500 רובים ונשקים מסוגים שונים, מאות רימונים מסוגים שונים, תחמושת, מטענים, חלקי נשק, חומרי חבלה ועוד – מרביתם נתפסו ביישובי החברה הערבית".
לעניין ארגוני הפשיעה במגזר הערבי נמסר מהמשטרה כי "משטרת ישראל מנהלת מאבק נחוש ובלתי מתפשר בפשיעה החמורה והמאורגנת בישראל בכלל ובמגזר הערבי בפרט, והנושא מצוי במרכז הקשב הארגוני. בשנים האחרונות פועלת המשטרה והמשרד לביטחון פנים להעמקת האכיפה במגזר, תוך הקצאת משאבים משמעותיים לתגבור כוחות השיטור ביישובי המגזר לצד קידום שיח ויצירת שותפויות עם הנהגת החברה הערבית בישראל, תיאום בין רשויות האכיפה, גיבוש אסטרטגיה ארוכת טווח בתחום המניעה והאכיפה ובניית תוכנית עבודה סדורה.
"מטרתה של המשטרה היא הגברת תחושת הביטחון האישי בקרב החברה הערבית בישראל תוך שימוש במיטב הכלים, היחידות וכוח האדם לטיפול בפשיעה על כל גווניה – החל בעבריינות, אלימות ובפורעי חוק וכלה במאבק נחוש ומתמשך בכנופיות אלימות וארגוני הפשיעה.
"במסגרת התוכנית הובילה המשטרה כמה כנסים מקצועיים משמעותיים בנושא אתגרי מניעה ואכיפה בחברה הערבית לצורך קידום וגיבוש אסטרטגיה ומדיניות הטיפול בנושא על ידי כלל העוסקים במלאכה. משטרת ישראל תמשיך לקדם כל תוכנית ומהלך לפעילות המשטרה במגזר הערבי, הכל למען האזרחים שומרי החוק ונגד הפשיעה החמורה והמאורגנת, במטרה למנוע פשיעה, לחזק את נורמות הציות לחוק ולשמור על שלומו וביטחונו של הציבור, בכל זמן ובכל מקום".
בהכנת הכתבה השתתף מירון רפופורט. אינפוגרפיקה ועיצוב: אווה נג'אר
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן