אין מדינה. האם אפשר לסמוך על כוחה של הקהילה?
החברה האזרחית התגייסה כדי למלא את החלל העצום, בין אם בסיוע בשיכון מפונים, חלוקת מזון או סיוע נפשי. גם בשטח מבינים שהתארגנויות כאלה לא יכולות להחליף מדינה, אבל אולי זה בדיוק הזמן למודלים קהילתיים יותר של התנהלות חברתית-כלכלית
"החברה האזרחית צריכה להיכנס לכל דבר". אזרחים אורזים תרומות ומצרכים חיוניים אחרים לתושבי הדרום ולחיילים, בתל אביב, ב-9 באוקטובר 2023 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)
ננטשנו. אין איך לייפות את זה. "חלום הבלהות" שכולנו נמצאים בו אינו חלום. אבל בין הטרגדיה של תושבי העוטף לתחושת חוסר האונים, הפחד והכאב העצום של כולנו, ניצבת אמת מרה – אנחנו יתומים. המדינה התפרקה מחובותיה אלינו, והותירה אותנו לבד במערכה.
זה זועק מהאופן שבו מתארים אלו ששרדו את התופת בהמתנה של שעות רבות לעזרה שבה לא נענו. מדיווחים שונים עולה שהמדינה לא פנתה באופן גורף למשפחות הנעדרים. המערך הפסיכולוגי, כמו גם שירותי העבודה הסוציאלית – קורסים תחת המצוקה הנרחבת. בתוך כך, משרד הבריאות קורא לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש ללוות את מפוני העוטף בהתנדבות וללא שכר. זאת, למרות המיומנות, ההשקעה והמחויבות הנדרשת לתהליך כזה, שאורך חודשים.
אפילו מיגון אינו מובן מאליו, גם לא ביישובי הדרום שנמצאים בקביעות תחת אש. באשקלון, שאליה נורו יותר מ-1,000 רקטות וכ-120 נפלו בשטח העיר – ל-40 אלף תושבים אין מיגון, חרף החלטת ממשלה מלפני כשנה וחצי שהיתה אמורה להעניק 350 מיליון שקל למיגון. לאחר שתושבי העיר הגישו עתירה באמצעות עו"ד תמר קידר בדצמבר שעבר, הובטח ליישם את ההחלטה ולהעביר לאשקלון את התקציב – שהצטמצם ל-106 מיליון שקל. בפועל, כמה ימים לאחר מחיקת העתירה, קבעה הממשלה החלטה להעניק סיוע רק במבנים שבהם לא ניתן לקדם התחדשות עירונית מסיבות תכנוניות. ההחלטה, שכלל לא חלה על דיור ציבורי בעיר – לא מומשה מעולם.
המצב הגיע עד כדי כך שמנכ"ל זק"א, דובי וייסנשטרן, אמר בראיון ל"כלכליסט": "הבעיה היא שהמדינה לקחה צעד אחורה וסומכת על זה שאנחנו נעשה את העבודה, אבל לא העבירה לנו כספי תמיכה שהיתה אמורה להעביר. התחננתי בפני ראש מינהל חירום וביטחון במשרד הפנים שייתנו לנו תקציב חירום של 5 מיליון שקל כדי שנוכל לחדש מלאים, להתכונן להמשך. מה הוא אומר לי? זה לא קשור אלינו". ודובר הארגון, מוטי בוקצ'ין, יצא בקריאה לתרומות בשל חוסר בציוד כגון שקיות לגופות, ובפרט בציוד מגן למתנדבים שפועלים תחת אש.
ואם לא די בכך, גם בבתי החולים בדרום מתריעים על היכולת להתמודד עם לחימה ממושכת בהיעדר רופאים ורופאות, אחים ואחיות ומיטות אשפוז.
"אזרחים דואגים לעצמם. קיבלתי כבר כמה שיחות מאנשים בעוטף, מהפריפריה הגאוגרפית וגם החברתית, שמעוניינים להתפנות לדרום, ולא לתל אביב למשל. אין להם כזו אפשרות. אין מנגנון שעוטף אותם. אף אחד לא בודק אם בכלל יש להם כסף. מה עושה מי שאין לו לאן ללכת? מישהו אמור לדאוג לזה", אומרת סיון תהל, אקטיביסטית שמובילה כיום התארגנות אזרחית לאיתור נעדרים ולסיוע למשפחות.
לדבריה, "אנשים משדרות ומאופקים שנטבחו, חלק בתחנות אוטובוס, מישהו מדבר עליהם? ועכשיו לוקחים להם את המעט ביטחון שהיה לה – קורת הגג שלהם. לאט לאט מתחילים בחברה האזרחית לתת מענה. אבל זה לא אמור להיות ככה, הם מופקרים כבר שנים.
אפילו מיגון אינו מובן מאליו. פגיעת טיל מעזה בבניין באשקלון, ב-9 באוקטובר 2023 (צילום: אדי ישראל / פלאש90)
"אנשים התאפסו על עצמם מהר מאוד, כי הבינו שאין על מי לסמוך. לאנשים אין זמן לטפל בטראומה, כי הם עסוקים בלשרוד. במדינה לא מסייעים לזה. אנשים איבדו את הבתים שלהם, את המשפחה – שולחים להם לינק לטופס שיש למלא. מי ימלא לכם עכשיו את הטופס?! תרימו אנשים, תביאו מתנדבים, יש מספיק אנשים טובים, אבל תנדבו את המשאבים לאנשים הכי מוחלשים שיש.
"בעיני, החברה האזרחית צריכה להיכנס לכל דבר – לדבר על החטופים, לתת תמיכה בירוקרטית לגייס כסף", אומרת תהל. "אין מי שילווה את משפחות החטופים, שייתן תמיכה נפשית. המדינה לא עושה את זה. אני שנים עוזרת לאנשים עם חשמל, מזון, דיור ציבורי. ונשאלת השאלה, האם את עוזרת או עושה רע? מצד אחד את מסייעת לאנשים, אבל במידה מסוימת את גם פוטרת את המערכת מאחריות. שמה פלסטר. ומה עם כל אלה שלא מגיעים אליך?"
תהליך הדרגתי שנמשך שנים
התפרקות המערכות לא אמורה להפתיע אף אחד. זהו תהליך הדרגתי, שנמשך שנים, שבמהלכן תקציבים שיועדו לתקנים במערך העבודה הסוציאלית, לסיוע בדיור, לקצבאות, לא התעדכנו ואף הצטמצמו. בתחום בריאות הנפש, לדוגמה, זמני ההמתנה לטיפול או אבחון בימי השגרה מגיעים לכמה חודשים ועד לשנה. זאת, כשברור שמצוקה נפשית שאינה מטופלת או מאובחנת בזמן, מחמירה ועשויה להוביל גם למצבי קצה.
מחקר של קרן ברל כצנלסון ופורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית מפברואר 2023, מלמד על פער גדול בין הצורך הציבורי בטיפול נפשי נגיש לבין היעדר מענה ציבורי נדרש. לפי המחקר, ההוצאה השנתית הפרטית על טיפולים נפשיים בישראל מוערכת בסך של כ-16.5 מיליארד שקל. לפי הערכות הפורום, יש צורך של כ-1,500 משרות נוספות של פסיכולוגים ופסיכולוגיות בשירות הציבורי.
בהיעדר תקציבים או מדיניות סדורה, התשתית שעליה הונחה המדינה ואמורה לספק קורת גג, קיום בכבוד וחוסן רגשי מתפוררת כבר שנים. עכשיו, בשל הצורך העצום בשטח, זה בולט עד כאב.
בתוך כל זה מצאנו את עצמנו, האזרחים, ממלאים את החלל הריק. מתנדבים אוספים, אורזים, מבשלים, משנעים, תורמים מזמנם, מרכושם ומכספם ומייצרים חוסן אנושי עשיר.
שיר אלקיים לוצאטו, תושבת קיבוץ משמר הנגב, עמיתה בתוכנית במכון מנדל למנהיגות ומרצה ליזמות, הקימה מערך הפצת מזון למשפחות המפונות שהגיעו לאילת. "פנתה אליי ניצה רסקין, חברת סגל ב'מנדל' ושיתפה אותי שיש 3,800 מפונים בערך על ידי המדינה והיא בעצם דואגת להם ללינה, מזון וכו'. אבל חוץ מהם יש עוד כ-5,000 מפונים שהתפנו בעצמם משדרות ומאופקים. לרוב מדובר באוכלוסייה במצב כלכלי לא מזהיר, אנשים שחוו טראומה ואין להם מה לאכול. הכל סגור והעלויות גבוהות.
"מרגע שהבנו את הקושי, התחלנו במבצע מורכב, ותוך 24 שעות הצלחנו, באמצעות תרומות, לייצר מערך של משאיות קירור עצומות ולשנע מזון לאילת. גייסנו מסעדות מובילות, ובהן טאיזו, המטבח של רמה וקפה אירופה, לתרומה של 4,500 מנות מדהימות. אני התנהלתי מול מרלן רוזנפלד מעיריית אילת, כי המדינה לא טיפלה בזה. קיבלנו גם סיוע ממיכל לויט מ'אסיף – מרכז תרבות האוכל', מאפרת גל-עד, מנכ"לית 'קרן ראשון לציון', ומטליה ועקנין מ'לב אחד'.
"לא היה זמן – רצינו לדאוג שיהיה לאותם מפונים אוכל לאותו סופ"ש. הפתרון היה נקודתי, אבל גם ארוך טווח, מעין חמ"ל של שפים מכל הארץ. ההתגייסות היתה מיידית. הנדיבות וחום הלב – זה פשוט מדהים", אומרת אלקיים. "לפחות הנקודות האלה של הסיוע הן אור שנותנות לי כוח להמשיך".
לירון דוד, עו"ד ועובדת סוציאלית, מתנדבת משפיים ופעילה ב'עו"סות דמוקרטיה', לקחה חלק בהקמת מערך פסיכו-סוציאלי שבא לתמוך במפונים מכפר עזה שהגיעו לשפיים, שמשרד הרווחה היה דווקא מעורב בו. לדבריה, "בשלב הראשון של הבאת המפונים, ניסינו כמה שניתן לייצר מערך תמיכה שייתן מענה הוליסטי. המודל שהבנו שצריך להפעיל הוא עבודה של מתאמי טיפול לכל משפחה, שיוכלו לנתב למענים המתאימים – פיזיים ונפשיים – ממתנדבים.
"המודל הזה ניתן על ידי שירותי הרווחה ומשרד הרווחה, מועצה אזורית שער הנגב ומרכזי החוסן, שפועלים תחת משרד הבריאות יחד עם שירותים שהעמידה המועצה האזורית חוף השרון וכן מערך עצום של מתנדבים. בערך שבוע לאחר תחילת המלחמה, הצטרפו צוותים מהמרכז הרפואי שניידר ומהמרכז לבריאות הנפש לב השרון, לתת מענים ארוכי טווח לכלל האוכלוסייה. עכשיו אנחנו בשלב של תכלול והסדרה כדי לתת מענים משולבים יחד עם משרדי הממשלה השונים.
"משרד הרווחה נמצא שם מהיום הראשון, אבל בשל צמצום ושחיקה של שנים, הצוותים שלו לא ערוכים לאירוע בסדר גודל כזה", אומרת דוד. "אני הגעתי כמתנדבת משפיים לסייע למועצה האזורית חוף השרון, אבל לרווחה המקומית אין המון תקנים. 2-4 עו"סיות לא יכולות לטפל במספר האנשים שהגיעו, והן לא ערוכות לטיפול 24/7. ולכן נוצרה מציאות שחייבה לעבות את הצוות עם מתנדבים – אנשי טיפול, עו"סים, פסיכיאטרים ומטפלים".
לדברי דוד, "תנועת המחאה של השנה האחרונה יצרה תשתית חשובה, בהקשר שלנו של קבוצת עו"סות דמוקרטיה – היא הצליחה להוות רשת יעילה למידע ולמציאת מתנדבים רלוונטיים והתארגנויות בשטח, שניתבו צרכים לקבוצות שלא קיבלו מענה פורמלי. כרגע אני יודעת שבשפיים התגבש צוות בין-מגזרי ובין-משרדי מצוין, שמקדם מענים משולבים באופן חסר תקדים".
והיא מסכמת: "אני מקווה שנבין שרווחה זה חשוב. על כתפי הרווחה ברשויות המקומיות מוטל עומס אדיר באירוע הזה, כמו גם העומס הרגשי במעורבות במתן בשורה מרה ובשורות קשות למאות משפחות. תיאום הטיפול בעבודה הסוציאלית הוא צומת משמעותית ליצירת תהליכים נכונים מול הרשויות והשירותים בסביבת האדם, וראייה של מעגלי פגיעה רחבים".
להגדיר מחדש את האמנה החברתית
אחת השאלות שעולות בימים אלה היא איך ייראו פני הדברים בהמשך. האם אנחנו הולכים לנקודת האל-חזור שבה קהילות מקומיות יתפסו בהדרגה את תפקיד המדינה? ומה בכלל עדיף?
"זו בעיה", אומרת תהל. "כשאין גוף שאפשר לסמוך עליו – במה זה שונה מהפרטה? כרגע אנשים עובדים טוב כי אנחנו בזמן חירום. אם אנחנו נכנסים למצב שאנחנו צריכים להחליף את המדינה אז אבדנו. כל אחד ייקח את זה למקום שלו, לאינטרסים שלו".
אינטרסים לא חסר גם כעת. רשתות מזון כאלה ואחרות מנצלות את מצב החירום שנוצר. לפני שבועיים הודיע רמי לוי שהרשת מחפשת מתנדבים, נוכח המחסור בעובדים שחוששים להגיע לעבודה, ובעוד לקוחות רוכשים מזון מכספם לחיילים, הורידו רשתות מזון את שלטי המבצעים, לטענתן, גם, בשל מחסור בעובדים.
בנוסף, רק אתמול דווח כי עשרות אלפי עובדים עלולים לצאת לחל"ת (חופשה ללא תשלום), מה שיוביל לפגיעה קשה ברבים, כשמעסיקים ומשרד האוצר מנהלים כיפופי ידיים על תוכנית הסיוע המוצעת, שכרגע נראית דלה מאוד.
למרות החששות המוצדקים, במצב הנוכחי, כשהאמון הבסיסי של האזרחים במדינה קרס וקיבלנו כזו סטירת לחי מצלצלת – אנחנו מוכיחים לעצמנו את הכוח העצום של הקהילה. ואולי דווקא עכשיו, מתוך הכאב, זה יכול להיות זמן טוב לשאת עיניים אל העתיד, ולחשוב על מודל אחר מהפרטה ודה-רגולציה. מודל שבו קהילות מקומיות פועלות בצורה דמוקרטית משתפת, ואוחזות בסמכויות נרחבות בתחומי החיים. מודל שבו קהילות מגדירות מחדש את האמנה החברתית.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
