במקום לסייע לנפגעים, המדינה מגבירה את חוסר האונים שלהם

ישראל נמצאת במשבר עמוק בתחום בריאות הנפש. מעגלי הפגיעה רחבים, וממשיכים להתרחב ככל שנמשכת המלחמה, כשברקע דיווחים על חרדה, לחצים וטראומה שחווים השורדים והציבור הכללי. וכל זה קורה כשהמדינה לא ערוכה למשבר בקנה מידה שכזה. במהלך השנים מערך בריאות הנפש הידלדל מאוד. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, במחסור בכוח אדם בשירות הציבורי, כאשר ההמתנה לתורים לטיפול פסיכיאטרי יכולה להגיע גם לשנה.

כמו בתחומים אחרים, 7 באוקטובר חשף את ההשלכות הקשות של דלדול המשאבים. לפי פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, ההערכות הן ש-50% מהפסיכולוגים בישראל התנדבו וממשיכים להתנדב מאז פרצה המלחמה. מי שהתגייסו לספק מענים של חוסן נפשי בתחילת המלחמה היו בעיקר אזרחים.

אחת מהן היא שיר דרור, מנכ"לית דרור לנפש, מרכז טיפולי רגשי בהתאמה אישית. "במלחמה ניצלתי למעשה את התשתית שהיתה לי, מבחינת המטפלים ומבחינת ההיכרות של אנשים את המרכז, והקמתי מערך זמני שבעיקר מחבר בין המטפלים למטופלים, כשכל השירות נעשה בהתנדבות", היא מספרת. "בנוסף, ערכנו הכשרות זום למטפלים, מכיוון שחלק מהמטפלים עצמם היו במצב מאוד לא טוב. כל זה נעשה ממש בהתחלה עוד לפני שהמדינה החלה לעשות סדר במצב".

דרור, בהכשרתה עובדת סוציאלית, הקימה את המרכז בתקופת הקורונה. "יש לנו מאות מטפלים בעלי תואר שני שמעניקים מענים מותאמים אישית במחיר הממוצע בשוק (כ-350 שקל לפגישה). בנוסף, ניתנים שירותים על ידי מתמחים במחירים מוזלים (180-220 שקל)". לנוכח חוסר התפקוד של המדינה, בתחילת המלחמה הצליח המרכז לתעל את משאבי הידע שלו כדי לסייע לנפגעים. השאלה היא מה הלאה.

"מה שקורה כרגע מאוד מעניין, ואנחנו נראה את התוצאות בטח בעוד כמה חודשים. כדי לתת מענה, המדינה החלה בגיוס מסיבי של מטפלים בסכומים הרבה יותר גבוהים משהיה קודם לכן. להבנתי מדובר במענים קצרי טווח, של עד 12 מפגשים. לעתים מדובר רק על שלושה מפגשים, ולעתים זו רק פגישה טלפונית", אומרת דרור. "אנחנו כרגע מתחילים להרגיש גידול חדש בביקוש, כי השירות הזה ממוצה או שהוא לא מציע מענה הולם".

הקושי מתגבר עוד יותר לנוכח העובדה שהמצב חסר התקדים מביא עמו אתגרים חדשים במעגלי פגיעות רחבים. לפני כמה שבועות, למשל, פורסם שצעיר שצפה בסרטוני זוועות מהאירועים והדבר ערער את נפשו עד כדי שנטל את חייו. "אני חושבת שהמצב הנוכחי מערער את כל התפיסות שהכרנו לגבי השאלה מהי טראומה ואיך מתמודדים איתה", אומרת לירון דוד, עו"ד ועובדת סוציאלית, ודוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת חיפה.

לדבריה, "בחלק מהמקומות מרכזי החוסן (מרכזים שמפעילה המדינה באמצעות הקואליציה הישראלית לטראומה ומועצות אזוריות, המספקים בזמני חירום טיפול ראשוני בנפגעי חרדה; מד"ש) נכנסו לתמונה, והם נותנים מענה נפשי כרגע, בעיקר לפי נוהל חרדה שמשולם על ידי המוסד לביטוח לאומי. מי שעבר את האירועים עם קרובי משפחה מדרגה ראשונה הרוגים או נפגעים, מקבל מעטפת שלא בהכרח מוגבלת בזמן. לעומת זאת, נוהל חרדה מוגבל ל-12 פגישות ואז ניתן לבקש אישור לעוד 12 פגישות, בין היתר, מתוך תפיסה של מתן מענים קצרי מועד. כמובן שראוי בעיני לעדכן את נוהל החרדה, ואולי להכיר באירועי אסון כמחייבים טיפול ארוך טווח".

"רוצים לעזור או לקדש את הבירוקרטיה?"

גם בין מי שנפגעו ישירות מענה הוא בכלל לא מובן מאליו, "אני מסייעת לשורדים. יש טווח רחב של מקרים שבהם אנשים נופלים בין הכיסאות, למרות הכוונות הטובות של כולם. בין היתר יש מקרים ש'מרכזי חוסן' יצרו איתם קשר ועד היום לא מצאו להם מטפל מתאים, משלל סיבות", אומרת מירב גילי הירש, שמסייעת למאות משורדי המסיבות בהתנדבות במגוון סוגיות של מיצוי זכויות דרך תוכנית Slowness Tribe, בשת"פ עם קרן עם אחד – קרן חרבות ברזל.

חשוב להבין שלא מדובר רק על סיוע רגשי, אלא גם בסיוע בכל הנוגע לזכויות נלוות שמגיעות לנפגעים, למשל בתחום הדיור. "בגלל פערי המידע מתווספת תחושת חוסר אונים מוגברת, הפעם בחסות רשויות מדינת ישראל. הנפגעים חוו חוסר אונים בפעם הראשונה ב-7 באוקטובר, ועכשיו מכיוון שכל אחד אומר משהו אחר, ויש דיסאינפורמציה ופערי מידע, נוצרת אצל אותם צעירים תחושת חוסר מסוגלות, במקום שהנפגעים ירגישו שהמדינה איתם".

"השאלה היא מה אנחנו רוצים להיות – מדינה שרוצה לעזור לאזרחים שלה אל מול הבירוקרטיה או מדינה שרוצה לקדש את הבירוקרטיה על חשבון אלו שנפגעו תחת הניהול שלה", תוהה הירש.

"אני אתן לך דוגמה: נפגע מסיבות שמפונה מביתו, ובאותו יום זומן למילואים. רצינו להשיג לו דיור. הפנו אותי לחמ"ל משרד התיירות – אבל נאמר לי שהם מסייעים דרך המוקד רק למפוני הצפון, ושביישובי הדרום צריך לפנות לעירייה לקבלת התמיכה. אני עושה את כל הטלפונים האלה בשבילו ומחכה על הקו. אם לא הייתי עושה, מה הוא היה צריך לעבור כדי לקבל מענה לצרכים שלו?

"הוא גם היה בטבח, גם פונה מהבית בדרום וגם גויס למילואים – איך אפשר להתחיל לדבר על טיפול רגשי עבור אדם שאין לו איפה להניח את הראש? אליי הוא הגיע דרך המערך הטיפולי שמטפל בו, כי הם לא ידעו למי לפנות ואיך לסייע לו מבחינת מיצוי זכויות", אומרת הירש. "חשוב להדגיש שזה נפתר ועזרו לו, אבל כשאין הנגשה ברורה של מה מגיע ולמי לפנות זה יוצר תסכול, כעס ותחושת נטישה – לגמרי הפוך מהכוונה של כולם".

לא' (השם המלא שמור במערכת), שורד "נובה" שהגיע לעבוד במסיבת הטבע, סיפור דומה. אין לו קורת גג לאחר שפונה מביתו בדרום, והוא גויס למילואים. "בשבועיים הראשונים התארחתי בכל מיני בתים. היה לי קשה בחוות רונית, לא כל כך הצלחתי להתחבר ולקבל טיפול ובסוף החלטתי להתגייס לצבא, שם אני מרגיש שאני תורם, זה בית שני".

כיום, כשא' יוצא הביתה, הוא ממשיך לנדוד בין בתים. את מענק האכלוס, שניתן לתושבים שהתפנו עצמאית, הוא מקבל רק בימים אלה. בשל טעות ברישום הפרטים שלו, המוסד לביטוח לאומי הסיק שהוא מתארח באחד המלונות, ולכן בהתחלה נשלל ממנו המענק.

עם כל אלה הוא מתמודד כשברקע סיפור הישרדות מצמרר. ב-7 באוקטובר, עם הישמע האזעקות, הוא עלה עם חברו לעבודה וזוגתו לרכב, ומשם קיוו לשוב הביתה. הם נתקלו בעשרות מחבלים בדרך, ושינו כיוון כמה פעמים, הוא נפגע מכדור שחלף לצד ראשו. בסופו של דבר, הם הגיעו לאחד הקיבוצים, והסתתרו בחנות צדדית במשך שש שעות, שבמהלכן הם שמעו את הטבח שמתרחש באותו קיבוץ, שהיה אחד מהקיבוצים שספגו את הפגיעה הקשה ביותר.

אל הנפגעים הגיעה הירש דרך בניית תוכנית של מחזורי אירוח בני חמישה ימים למי שזקוק לכך, מקרב נפגעי המסיבות ובני משפחות הנפגעים, שבמסגרתם מוענקת מעטפת שיקומית במרחב בטוח שתספק לינה, מזון, שיעורי תנועה, יצירה, שימוש במתקנים המרפאים של המתחם וקבוצות פסיכודינמיות בליווי מטפלים קליניים עם התמחות בטראומה.

"הלוואי שהייתי יכולה לגייס כמה מחזורים, כי מחזור אחד לא מספיק, אבל המדינה בשלב זה לא תומכת בתוכנית, פשוט כי אין תקציב או שהקריטריונים לא מתאימים וזאת חרף העובדה שיש לנו אישור לתוכנית על איכות ורמת המקצועיות. התקציב הולך לתוכניות ותיקות ומוכרות, ואנחנו נסמכים על תרומות פרטיות לכיסוי הוצאות תפעוליות בלבד", אומרת הירש. "אבל התוכניות החדשות מותאמות במיוחד לאוכלוסייה הזאת. בשלב זה תומכת בנו 'קרן עם אחד – קרן חרבות ברזל'. אבל למה צריך להתבסס על תרומות ולא על תקצוב מדינתי?".

"אנשים במצב של הישרדות לא יכולים לדאוג לרווחה שלהם"

לעתים לא נדירות, הפגיעה הנפשית מובילה לפגיעה כלכלית, שכמובן מחמירה את המצב. באופן רגיל, קיים קשר די מובהק בין מצב כלכלי קשה למצב נפשי רעוע, ואוכלוסיות פגיעות נפגעות אף יותר.

"פנו אלי כבר כמה נפגעים שפוטרו מעבודתם בגלל חוסר תפקוד", מספרת הירש. "מה הם אמורים לעשות? חלקם אנשים צעירים, שרבים מהם לא עבדו בעבודות מסודרות ולכתחילה הפוטנציאל ההשתכרותי שלהם לא היה מקסימלי. הם צריכים עזרה במיצוי הזכויות שלהם. תהליך של הכרה בנכות כנפגעי פעולות איבה, למשל, משמעו שבשלב הראשון הנפגעים יקבלו נכות זמנית, ובעוד שנה ייבדקו שוב כדי לראות אם נותר נזק. גם צריך לבדוק כמה מהם יוכרו ככאלה עם נכות בשיעור של 20%, שמעניקה זכאות לקצבה חודשית, ועוד מעטפת זכויות למי שלא יגיע לשיעור הזה – שכידוע קשה מאוד להגיע לשם. למה צריך להעביר אותם את המסלול הזה?". כל זה נכון ביתר שאת כשמדובר על שיעור נכות של 40%, שאז יש זכאות לסל שיקום לפי חוק נפגעי נפש בקהילה.

"במצבי חיים מאתגרים, מצב כלכלי קשה שוחק את החוסן שלנו. לכן אי אפשר לחשוב על מענים נפשיים בנפרד ממענים נלווים שקשורים למיצוי זכויות, בריאות הנפש היא אחד מהם", אומרת דוד. "גם בימי שגרה, נפגעי נפש נתקלים בכמה חסמים מהותיים. קודם כל, החסם הבירוקרטי – כדי להיות מוכר כזכאי לסל שיקום צריך לגשת לוועדות בביטוח לאומי ולעבור אותן, וזה לא כל כך פשוט, לעמוד מול ועדה, למלא שאלון של 24 עמודים, לקבל חוות דעת מגורם מקצועי וכדומה. וקיים גם חסם של נגישות למידע לגבי זכאות אפשרית – הידע חסר, ולא מונגש מספיק.

"לכך יש להוסיף חסם נוסף – הסטיגמה שמונעת מאנשים לפנות למערכת הציבורית לכתחילה. לעתים במצב הזה אנשים יגיעו למצב של מצוקה קשה, שאולי אפילו תוביל לאשפוז בכפייה, ובאשפוז לא יתנו את המידע שהם על אפשרויות שיקום, על היום שאחרי, והצעדים הנדרשים כדי להיכנס תחת חוק השיקום שמעניק סל שירותי שיקום. כך אנשים עלולים למצוא עצמם בקהילה ללא מענים, דבר שמוביל לאשפוזים נוספים".

לדבריה, "מחקרים מראים ששיעור מסוים מהנפגעים יפתח פוסט טראומה, אבל כרגע לא נראה שסל שיקום הוא חלק מהשיח על המענים שיינתנו. בכל מקרה אפשר לבדוק אם יש מערכות תמיכה של סל שיקום שעשויות להיות רלוונטיות לחלק מהאנשים שמתמודדים היום עם אירועי 7.10. זו יכולה להיות הזדמנות לפיתוח ולמתן שירותים עדכניים בהקשר של חוק שיקום נכי נפש בקהילה".

אבל עוד לפני זה, אפילו הנתונים לגבי מספר הזכאים אינם ברורים. לדברי דוד, "יש מחלוקת בין משרד הבריאות והמוסד לביטוח לאומי, שעלתה גם בדיוני הכנסת, בשאלה מהי האוכלוסיה הרשומה כמי שיש לה שיעור של לפחות 40% נכות נפשית (הסף המינימלי לקבלת הזכאות לפי החוק)". ואכן, בדו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת בנושא, נתוני משרד הבריאות הם 107,212 זכאים ב-2019, ונתוני הביטוח הלאומי גבוהים יותר – 122,018 איש. יתרה מכך, לפי המוסד לביטוח לאומי ייתכנו מקרים שבהם לאדם יש שיעור של 40% נכות אך הוא לא מקבל קצבה, ולכן למעשה נתוני המוסד הם הערכת חסר.

לפי הדו"ח של מרכז המחקר והמידע, שיעור מיצוי הזכויות של האוכלוסייה הרשומה כזכאית לסל שיקום נעים בין 24% ל-39%, אך לא ניתן לדעת את הנתון המדויק בהיעדר מידע ברור על שיעור הזכאים. עוד נאמר בדו"ח כי מקור הפערים בין המוסדות אינו ידוע, וזו שאלה שצריך לפתור.

"אנשים במצב של הישרדות לא יכולים לדאוג לרווחה שלהם, אין להם את הפנאי", מסכמת הירש. "המדינה צריכה להבין שכל קושי או אי-הנגשה מייצרים עוד מערבולת רגשית ומגבירים את תחושת חוסר האונים שלהם. עד שלא יבינו את זה – לא נוכל להתקדם. אם בעקבות אירועי 7 באוקטובר יצליחו להבין את זה, אולי יש לנו סיכוי לקבל מנגנונים אנושיים יותר".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "נוהל חרדה מאפשר טיפול ממוקד טראומה. הוא כולל עד 24 טיפולים, כאשר ניתנת גם אפשרות לטיפול משפחתי וקבוצתי במידת הצורך. לרוב מספר מפגשים זה מספיק לצורך ההתערבות הנדרשת. במקרים מסוימים, בהתאם לשיקול דעת מקצועי, ניתן להאריך את מספר הטיפולים. בנוסף, אם המטופל מופנה לוועדה של הביטוח הלאומי לצורך קביעת אחוזי נכות, ניתן להאריך את הטיפול עד קבלת אחוזי נכות, כדי לשמור על רצף טיפולי ולמנוע הפסקה בין הפעלת נוהל חרדה לבין המשך טיפול לפי חוק נפגעי פעולות האיבה.

"משרד הבריאות פועל מול הרשויות המקומיות על מנת להסדיר את החוסר בחדרי הטיפול. ברוב המקומות מתקבלים לפגישה ראשונית (אינטייק) תוך 72 שעות ובמרכז החוסן הארצי תוך 24 שעות. הקבלה לטיפול היא תוך שבועיים מהאינטייק ושבוע במרכז החוסן הארצי.

"משרד הבריאות גיבש תוכנית טיפול לנפגעי 7 באוקטובר ביחד עם הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה, הכוללת מענים טיפוליים מותאמים. התוכנית נותנת מענה פרטני, קבוצתי ומשפחתי, בהתאם לצורך של כל אחד ואחת. היא כוללת מעטפת טיפולית מקצועית ותמיכה לבני משפחותיהם, הכשרה והדרכה מקצועית לצוותים המטפלים בקהילה. במסגרת התוכנית, נערכו עשרות אלפי פניות יזומות של משרד הבריאות אל הנפגעים, על מנת להציע להם סיוע נפשי הכולל התאמה של שירותים השונים וביניהם שירותי תעסוקה לאנשים עם נכות זמנית וזאת כדי לסייע ולמנוע התפתחות של נכות נפשית קבועה.

"מרכזי החוסן של משרד הבריאות משלמים לכלל המטפלים לפי תעריפי נוהל חרדה".