ב-1999 התמונות עזרו לבטל את הגירוש ממסאפר יטא. ועכשיו?

חורף, נובמבר 1999, ממשלת אהוד ברק. נסרין עליאן עבדה בארגון "בצלם". "הייתי בירושלים וקיבלתי ידיעה שחיילים מגרשים תושבים ממסאפר יטא", מספרת עליאן היום. "מיד נסעתי לשם, וראיתי ג'יפים עמוסי ציוד, ראיתי חיילים שזורקים את החפצים של התושבים על האדמה בשדה". עם המצלמה שלקחה איתה, נסרין תיעדה את הצבא מגרש 700 חקלאים ורועי צאן והופך אותם לחסרי בית.

בעקבות התמונות הקשות שצילמה עליאן, התעורה מחאה, המשפחות עתרו לבג"ץ, שהורה לאפשר להן לחזור לכפרים שלהם עד שהעתירה תוכרע. במאי 2022 נפלה ההכרעה: שופטי בג"ץ דחו את העתירה ובכך נתנו אור ירוק לצבא לבצע את הגירוש הפוליטי פעם נוספת. לכאורה, כדי לפנות את האזור כדי שהצבא יוכל להתאמן בשטח האש שהוכרז על אדמות התושבים ב-1980, כחלק ממהלך מוצהר של אריאל שרון, אז שר החקלאות, להשתלט על אדמות פלסטיניות בדרום הר חברון.

עכשיו, אל מול סכנה לגירוש מחודש, איתרו ב"בצלם" את התמונות המקוריות מ-1999. ואדחה אל-ג'בארין, מהכפר ג'נבה, שמופיע במפות כבר מאמצע המאה ה-19, היום בת שמונים, יש לה נינים. בתמונות היא נראית כאשר עיניה מכווצות ואדומות מבכי, מדברת עם עיתונאי שעות ספורות לאחר הגירוש. הנכד שלה, קוסאי, שהיה אז בן ארבע, הוא היום אבא לשני ילדים.

" הם הגיעו בשקיעה, החנו משאית בכניסה למערה שבה גרנו", משחזרת ואדחה את האירועים בעת שהיא מתבוננת בתמונה הישנות מאותו יום. "גרנו אז 14 משפחות בכפר. חיילים הניחו את כל מה שהיה בבעלותנו במשאית, בגדים, כלי מטבח, אוכל. אחד החיילים הרים מיטת ברזל, בזמן שהנכד שלי, זכריה, היה בתוכה. תינוק. תפסתי את המיטה מהיד של החייל ואמרתי לו מה אתה עושה. הוא אמר, כדי שתעופו מכאן. כשאחד הקצינים ראה שיש בפנים תינוק, הוא אמר לו לעזוב את המיטה".

בתמונות נראים חיילים וחיילות פורקים את ציוד המשפחות באתר שומם, שאליו גירשו אותן, בדרך שמובילה לעיירה כרמל. החיילים יצרו שרשרת אנושית, והעבירו מיד ליד שקי תבן וחפצים של המשפחות כדי לרוקן את המשאיות. על המשאיות רואים גם שטיחים, פיתות, סירים, עששית גז ומעילים.

"השתתפו בגירוש בערך מאה חיילים", נזכרת ואדחה, "היו נשים שברחו מהכפר, אבל אני וכמה נשים זקנות סירבנו להגר מהאדמה שלנו. החיילים לא השאירו לנו כלום. לא מזרון, לא שמיכה. הם לקחו את הקמח, הלחם, האוכל, כדי להכריח אותנו לעזוב".

בתמונות נראים ילדים רבים. חלקם מביטים אל המצלמה בפליאה, חלקם בוכים, חלקם מפשפשים בערימות שעל האדמה. באחת התמונות נראית בובת דוב זרוקה בין הסלעים. אם הגירוש יחזור על עצמו עכשיו, מספר הילדים שיגורשו יהיה כפול משהיה ב-1999. בינואר השנה נמסר כי הצבא כבר התחיל להכין את הגירוש, עוד לפני שהתקבל אישור מהממשלה.

נידאל אבו יונס, היום ראש מועצת כפרי מסאפר יטא, מופיע בתמונות כבחור בן עשרים ושלוש, רווק. הוא נראה בהן עומד בקבוצת גברים, שעורמים עששיות, כלובי ציפורים ומזרונים על טרקטורים. אבו יונס מספר שהם מיינו את הציוד כדי לקחת אותו למחסנים בעיירה סמוכה. באותו לילה המשפחות חיפשו היכן לישון: חלקן הצטופפו בבתי השכנים, אחרות ישנו מתחת לכיפת השמיים. חיילים סיירו בכפרים העקורים כדי לוודא שאף משפחה לא חזרה לשם.

"התמונות האלו עזרו לנו לעורר תשומת לב בעולם לגירוש", נזכר נידאל. "למחרת הגיעו למקום כלי תקשורת, ארגוני זכויות אדם, וחברי כנסת ערבים. העניין בנו, הסולידריות, תרמו גם לצו הביניים שהוצא בבית המשפט ואיפשר לנו לחזור לבתים, עד להחלטה בשנה שעברה, שהיתה הכי גרועה שיכולנו לצפות לה".

מחמוד חמאמדה, תושב הכפר מופגרה, שמופיע אף הוא בתמונות הישנות, גורש עם משפחתו. הוא הפך לפנים של המאבק ב-1999: התראיין בכלי תקשורת בעברית, אירח סיורים במקום, וקיבל היתר להגיע לתל אביב לכנס סולידריות עם המגורשים שנערך בסינמטק, ובו הופיע לצד הסופר דויד גרוסמן ואנשי שמאל כמו שולמית אלוני ומוסי רז.

"לא ידעתי לאן נלך אחרי הגירוש, חיפשתי מקום", הוא משחזר, "שאלתי אנשים בכפר תוואני השכן אם אוכל לגור איתם. הם הסכימו, ניקו מערה ריקה, והכינו אותה לי ולמשפחה". חמאמדה מספר שהחיילים הכריחו את המשפחות לפנות את בתיהן בעצמן, ומי שסירב לעזוב את ביתו, נעצר. "ככה עצרו את אח שלי", הוא אמר.

חמאמדה עדיין גר במופגרה, שבו נולד. "בשני העשורים שעברו מאז שצולמו התמונות האלו, הרסו לי את הבית פעמיים", הוא מספר. "לשכנים שלי הרסו יותר מפעמיים. ראיתי איך חיילים החריבו את המסגד של הכפר, ואת תשתית החשמל, ראיתי איך מתנחלים הקימו שני מאחזים צמוד לכפר שלי, אביגיל וחוות מעון, וקיבלו את כל התשתיות".

"שום דבר לא השתנה, חוץ מזה שבזקן שלי יש עכשיו שיערות לבנות. סכנת הגירוש, החזרה על האירועים האלו, זה עניין של זמן".