הממשלה "הזיזה את הגבינה" אל השטחים, והמחאה נקלעה למצוקה

כהסבר להתנפלות המבישה של כמה מאנשי "אחים לנשק" על הגוש נגד הכיבוש במוצאי שבת, אורן זיו כתב כאן אתמול שקבוצת המילואימניקים הזו, ומחאת קפלן בכלל, היתה יכולה לסבול את הגוש כל עוד הוא צעק את הסיסמאות שלו בפינה צדדית, אבל ברגע שהוא עבר מול הבמה הראשית, ברגע שהוא נכנס לטריטוריה "שלהם", הם הסתערו עליו בסגנון צבאי.

לפי ההסבר הזה, הופעתו של הגוש מול הבמה המרכזית, אפילו עם שלט שיש עליו הסכמה רחבה כמו "חובה להתנגד לאלימות המתנחלים", הציתה אצל "האחים" את ההרגל שרכשו בשטחים הכבושים לראות בדגלי פלסטין "דגלי אויב" – כפי שנאמר בהודעה הראשונה שפרסמו – ואת מי שנושא אותם כמי ש"מתנגד למדינה".

הסבר אחר להתקפה הזו נוגע למיקום של קבוצה כמו "אחים לנשק" בחברה הישראלית של היום. אף אם רבים ממובילי המחאה, משקמה ברסלר ומטה, שואפים לחזור לימים היפים של פעם, השיבה הזו לקונצנזוס יהודי-ישראלי לא ממש אפשרית. ישראל הולכת ומתפרקת לגורמים; אין כמעט סיכוי לחזור לממשלת הסכמה רחבה כפי שממשלת בנט-לפיד ניסתה להציג את עצמה; ולכן, כמו שכתב יצחק לאור בעמוד שלו בפייסבוק, רק במרחב של מחאת קפלן, "'האחים לנשק' יכולים עוד להרגיש כאילו הם המרכז העכשווי, ומגיע להם לקבוע מה פטריוטי ומה לא".

>> בעיני "אחים לנשק" הגוש נגד הכיבוש צריך לשבת בשקט בפינה

אני מבקש להציע הסבר נוסף, לא בלתי קשור לקודמים, להתנפלות הזו – שהזיקה מאוד לדימוי שמחאת קפלן ניסתה לאמץ, של גוש אחד ומאוחד. האלימות הזו, אני טוען, הוא תוצאה של תסכול שאיננו מוגבל אך ורק ל"אחים", אלא נוגע למחאה כולה. תסכול על כך שממשלת הימין "הזיזה את הגבינה", ובמקום לרכז את מאמציה במהפכה המשטרית, היא הסיטה את מירב תשומת הלב שלה לגדה המערבית, להאצת הסיפוח, להרחבת התנחלויות, להלבנת מאחזים, להטלת טרור על התושבים הפלסטינים באמצעות פוגרומים בחסות הצבא, ולפעילות צבאית אינטנסיבית בערי הגדה. הפלישה הבוקר (שני) לג'נין היא הזיקוק של התהליכים האלה.

בראיון המפורסם שלו ל"הארץ" אמר ח"כ שמחה רוטמן, אחד מאבות המהפכה המשטרית, שהוא בכלל "אינסטלטור" שבא לתקן את המערכת, ולא מעניין אותו מה יזרום בה. זו לא היתה אמת. ההפיכה המשטרית היתה מכשיר בידי קואליציה של כוחות שרצו להשיג הישגים מאוד מסוימים: מיסוד הפטור מגיוס לחרדים, הגברת האוטונומיה שלהם ומימונה; מלחמה בליברליזם בחברה היהודית, ובעיקר בלגיטימציה שהליברליזם הזה העניק ללהט"בים; הגנה על פוליטיקאים מושחתים או נאשמים בשחיתות כמו אריה דרעי ונתניהו; ובראש ובראשונה – הפיכתם של האפרטהייד והעליונות היהודית, בגדה המערבית ובישראל כולה, לחסינים מפני ביקורת שיפוטית כלשהי.

ההפיכה המשטרית הזו נתקלה בהתנגדות ציבורית שאיש לא שיער את עוצמתה, התמשכותה ואת עיקשותה. לקבוצה כמו "האחים" היתה תרומה לא מבוטלת לאפקטיביות של המחאה הזו: יכולת הארגון שהביאו איתם; העובדה שנתנו תחושה שהם לא באים סתם כדי להפגין (כמו שלמרבה הצער התרגלו בשמאל הרדיקלי במשך שנים), אלא כדי לשנות את מדיניות הממשלה; ובעיקר האיום שלהם בסרבנות המונית במקרה שההפיכה המשטרית תעבור – היו בין הגורמים שמנעו מרוטמן ויריב לוין לממש את הרפורמה שלהם.

אבל אם נישאר עם דימוי האינסטלטור, ברגע שהתגלתה סתימה בצינורות שנועדו להחליש או אפילו לאיין את הביקורת השיפוטית על הממשלה ולתת לה יד חופשית כמעט מוחלטת, הביוב האפרטהיידיסטי של חלק ממרכיבי הממשלה הזו התפרץ במקום אחר, במקום שהכי נוח לו לפרוץ: בגדה המערבית.

בגדה אין בעיה של הפרדת רשויות, כי המפקד הצבאי הוא הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת גם יחד; בגדה ההסכמים הקואליציוניים העניקו לבצלאל סמוטריץ', המצטייר לפעמים לא רק כשר הביטחון בפועל אלא גם כראש הממשלה בפועל, סמכויות של מושל; ובגדה יש לימין מיליציות פרה-צבאיות, הנהנות מתמיכה ישירה או עקיפה של "צבא השטחים", כפי שמתאר  זאת יגיל לוי. במקום שההפיכה המשטרית תאפשר את מיסוד האפרטהייד, הממשלה החליטה ללכת בכיוון ההפוך: למסד את האפרטהייד כדי לאפשר את ההפיכה המשטרית.

המחאה נתפסה לא מוכנה

התפרצות הביוב הזו היא ההסבר למהלכים הדרמטיים שראינו בגדה בחודשים האחרונים. ביטול חוק ההתנתקות בצפון הגדה היה הסמן הראשון. הממשלה אישרה 13,500 יחידות דיור בהתנחלויות, שיא של עשרות שנים, החליטה להאיץ את הליכי אישור הבנייה, והלבינה מאחזים. מאחזים חדשים קמים ללא הפרעה. לפי נתונים שפורסמו ב"הארץ", מאז הקמת הממשלה אין כמעט אכיפה על בנייה לא חוקית של מתנחלים.

התשובה ששלח מזכיר הממשלה יוסי פוקס לארגון "עדאלה" בנוגע להכשרת מאחזים, ובו כתב ש"לישראל יש זכות להחלת ריבונות בשטחי יהודה ושומרון" וסיים בציטוט מספר מכבים, האומר כי "לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש נכרים משלנו כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה", הוא ביטוי לגישה הזו.

והעיקר, מיליציות של מתנחלים הפכו את הפוגרומים ביישובים פלסטיניים לשגרה, בחווארה, לובן א-שרקיה, תורמוס עיא ועוד, בעוד הצבא עומד מנגד ושרים בממשלה נותנים להם רוח גבית. חוץ מהטלת טרור על הפלסטינים, הפוגרומים האלה מתיישבים גם עם "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ'. הם אמורים להאיץ את התמוטטותה של הרשות הפלסטינית, יעד מוצהר של שרים בממשלה, ולהביא ליצירת אלימות וכאוס, שייתנו תירוץ לישראל אכן "להכריע" את הפלסטינים ולהעמיד אותם בפני הברירות הסמוטריצ'יות: הסכמה לאפרטהייד, גירוש או חיסול.

למהלכים האלה מתלווה הסלמה דרמטית בפעילות הצבאית הישראלית בשטחים, ובמאבק המזוין הפלסטיני. למעשה, ההסלמה הזו היא במידה רבה תוצאה של ההסלמה באלימות המתנחלים והרחבת ההתנחלויות. הכניסות באור יום לשכם או למחנה הפליטים ג'נין רק מייצרות עוד אלימות, ומקרבות את אותה "הכרעה" מיוחלת. הפלישה הבוקר לג'נין, תוך שימוש בהתקפות מהאוויר באמצעות כטב"מים, מסמנת עוד שלב לקראת התרחבות האלימות לכל רחבי הגדה – ואולי גם לתוך ישראל.

נכון, הממשלה לא זנחה גם את ההפיכה המשטרית. אבל בלי להפחית מערכו של ביטול עילת הסבירות, שעדיין איננו יודעים כיצד ייראה בסופו של דבר, המשמעות של המהלך הזה פחותה בהרבה מפסקת ההתגברות, מחקיקת חוקי יסוד ברוב פשוט, או מהענקת רוב מוחלט לקואליציה בוועדה למינוי שופטים. זה לא אומר שהממשלה לא תנסה להעביר את החוקים האלה בהמשך הדרך, אבל בינתיים היא הורידה את הרגל מהגז במה שנוגע לשינויים המהותיים במשטר.

שינוי הכיוון הזה של הממשלה תפס את המחאה לא מוכנה. היא ממשיכה, ובצדק, להתנגד לביטול עילת הסבירות או להחלשתה, אבל אין לה כלים של ממש להתמודד עם העובדה שהממשלה העבירה את כל כובד משקלה להאצת הסיפוח ולדרדור הגדה לאלימות. כבר לא מדובר בוויכוח אידיאולוגי עם הגוש נגד הכיבוש אם תיתכן דמוקרטיה עם כיבוש או אם עצם ההפיכה המשטרית נועדה להכשיר את הכיבוש הזה. מהרגע שהממשלה הסיטה את כל כובד המשקל למהפכה בשלטונה בגדה, למעשה אין אפשרות להתנגד לממשלה בלי להתנגד למה שהיא עושה שם.

את האלימות של "אחים לנשק" כלפי הגוש נגד הכיבוש אפשר להבין על הרקע הזה. מעצם העובדה שהגוש שם את ההתנגדות לכיבוש ולאפרטהייד במקום הראשון (או לפחות באותו מקום כמו ההפיכה המשטרית), הוא מזכיר ל"אחים" ולמחאת קפלן כולה את קוצר ידה מול הממשלה בעניין המרכזי שהיא עוסקת בו. הוא מציג את ההתרכזות של המחאה בעניין חשוב, אך פחות מהותי, כמו עילת הסבירות, כבריחה מהעיקר.

המחאה כרגע נמצאת במלכוד של ממש. את כוחה היא שאבה מכך שהציגה את עצמה ככלל ישראלית, פטריוטית, צבועה בדגלי ישראל. ראשיה כנראה מאמינים שכדי שתוכל לגייס עשרות אלפי מפגינים מדי סוף שבוע, ואלפי פעילים למחאה יומיומית ישירה כמו בנתב"ג, היא חייבת להמשיך באותו מסלול, שמכוון כולו ל"שמירה על הדמוקרטיה", תוך התעלמות מהכיבוש. לא סביר שראשי המחאה אינם מודעים לכך שככל שהאלימות בגדה תתגבר, המחאה שלהם תהפוך לשולית. אבל אין להם אומץ, ואולי גם יכולת, לשנות כיוון.

אורן זיו סיים את הכתבה שלו בתקווה שדווקא העימות עם הגוש נגד הכיבוש עשוי להגביר את העניין של המחאה הכללית במה שיש לו, לגוש, להגיד. זה בהחלט אפשרי, ולו רק משום שהמציאות תכפה את השינוי הזה על המחאה. ואז ההתנפלות של "האחים" תיראה כמו פרפורים אחרונים של היאחזות  בחלום הקונצנזוס, בחלום השיבה לעבר שבו אפשר להגדיר את הצבא הישראלי כ"צבא המוסרי בעולם", כפי שכתבה ברסלר לאחרונה.

גם ברסלר וגם "האחים" עשויים להבין, ולא עוד הרבה זמן, שעל החלום הזה צריך לוותר, מהסיוט הזה צריך להשתחרר, כדי להתחיל לשנות את המציאות הישראלית.