הדרך להתמודדות עם עוני ורעב עוברת בקהילה

לפי ממצאים שפורסמו לאחרונה בסקר הביטחון התזונתי של המוסד לביטוח לאומי, ב-2021 כמעט מיליון אנשים – כחצי מיליון משפחות בישראל (16%) – חיו בחוסר ביטחון תזונתי (היעדר גישה סדירה למזון ראוי). מתוכן, 265 אלף משפחות חיו בחוסר ביטחון תזונתי חמור.

מהסקר עולה עוד כי יותר מחצי מיליון ילדים בישראל, 665 אלף למען הדיוק, חיו בחוסר ביטחון תזונתי ב-2021, כמחציתם בחוסר ביטחון תזונתי חמור.

אמנם הנתונים מראים שיפור מסוים לעומת הדו"ח הקודם, מ-2016, אך קשה לומר שהם מעודדים. יתרה מכך, ניכר בהם גם היבט של קביעות: יותר ממחצית (54%) מאלה שחיו בחוסר ביטחון תזונתי בעת הסקר הקודם, לפני שבע שנים, עדיין נמצאים במצב הזה היום.

בכלל, מהסקרים שערך המוסד לביטוח לאומי בעשור האחרון עולה שהאוכלוסיות שסובלות בקביעות מחוסר ביטחון תזונתי הן מהחברה הערבית, ממקבלי קצבת קיום (הבטחת הכנסה ונכות), ממי שאינם עובדים ובגיל עבודה, משפחות עם 5 ילדים ומעלה ומשפחות חד הוריות. המצב הקשה, אם כך, מאפיין בעיקר משפחות עם ילדים, כשאצל ילדים, למצב קבוע של חוסר ביטחון תזונתי עלולות להיות גם השלכות בריאותיות חמורות.

אבל המצב הקשה ביותר, לפי הדו"ח, הוא ללא ספק באוכלוסייה הערבית, שם 42.4% מהמשפחות חיות בחוסר ביטחון תזונתי – כמעט פי 3 מהשיעור באוכלוסייה הכללית, וזאת למרות שיפור קל לעומת הסקר הקודם. בחברה החרדית, ששיעורי חוסר הביטחון בו היו גם כן גבוהים, השיפור היה יותר משמעותי, וכיום רמת חוסר הביטחון התזונתי שם מגיעה לשיעור דומה לאוכלוסייה הכללית (16%). הפערים בולטים במיוחד על רקע העובדה ששיעורי העוני בשתי האוכלוסיות דווקא דומים, ולרוב יש מתאם בין מצב כלכלי לביטחון תזונתי. זאת, מכיוון שהגורם המרכזי לחוסר ביטחון תזונתי הוא חוסר נגישות כלכלית.

בסקר הביטחון התזונתי של הלמ"ס, מעלים החוקרים את ההשערה כי אחת הסיבות המרכזיות לפער, נעוצה ברשת חברתית ובסיוע קהילתי שניתן לשתי החברות. החרדים נעזרים בארגוני סיוע בשיעורים גבוהים פי 7-10 מאשר באוכלוסייה הכללית, ופי 3 כשהם מצויים בחוסר ביטחון תזונתי. לעומתם, ערבים הנמצאים בחוסר ביטחון תזונתי נעזרים בארגוני הסיוע בשיעור הנמוך ביותר מאשר כלל האוכלוסייה.

ייתכן שהפער הגדול שנמצא בחברה החרדית בין שיעור העוני לבין תשובות הנבדקים בנוגע לרמת הביטחון התזונתי שלהם, טעון מחקר נוסף. ובכל זאת, כשמתסכלים על הנתונים האלה, מתחוורת חשיבותה של עזרה הדדית ושל רשת תמיכה קהילתית. בחברה החרדית מדובר ביסודות איתנים, שמאפשרים לחברים בקהילה להישען על סיוע הדדי, באמצעות ארגוני חסד או באופן פרטי.

התרומות הן למעשה חלק בלתי נפרד מחי הקהילה והכלכלה בחברה החרדית. לפי מסמך של ניצה (קלינר) קסיר ואסף צחור-שי מהמכון החרדי למחקרי מדיניות, נכון ל-2015, כ-70% ממשקי הבית החרדיים תרמו לארגוני חסד וצדקה או לאנשים פרטיים, וסכום התרומה כמעט כפול מזה של משקי בית יהודיים שאינם חרדיים (4.2% מההכנסה לעומת 1.3% מההכנסה בהתאמה).

לצד התרומות, מציינים קסיר וצחור-שי במסמך, פועלים בחברה החרדית מוסדות של גמ"חים (גמילות חסדים), שמאפשרים הלוואות ללא ריבית בפריסה ארוכת טווח. מטרת הגמ"ח מהסוג הזה היא להלוות כספים למעוטי יכולת, כדי שיוכלו לכלכל את עצמם עצמאית. לצד זאת, גם רמת התצרוכת בחברה החרדית נמוכה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית, ואופי החיים בכללותו יותר צנוע ומעודד צמצום והפחתה של צריכה.

מרגישים פחות עניים

הבדל נוסף, מעניין במיוחד, בין שתי האוכלוסיות, הוא בתפיסה האישית של האדם את עצמו. לפי דו"ח מדדי העוני לשנת 2021 של המוסד לביטוח לאומי, שיעורי העוני בחברה החרדית הם 53.6% ובחברה הערבית 48.1%, אך תפיסת העוני הסובייקטיבי, כלומר תחושת העוני של הפרטים עצמם, הפוכה בשתי האוכלוסיות – אצל החרדים מדובר על שיעור של 38.4% שסבורים שהם חיים בעוני או בסיכון לעוני; אצל הערבים, שיעור העוני הסובייקטיבי הוא 60.5%.

כמובן שאי אפשר לנתק את הנתונים האלה מההקשר הרחב יותר. המדיניות הנהוגה בכל הנוגע לחברה הערבית היא להעביר תקציבים ממשלתיים לרשויות המקומיות, משום שכך ניתן לעקוף ולנטרל את המפלגות הפוליטיות והגופים שמייצגים את הציבור הערבי. בפועל, הרשויות המקומיות הן גופים חלשים שנתונים ללחצים מקומיים עצומים, בפרט כשברקע זורם נשק. המדיניות, שהובילה לצמיחת ארגוני הפשיעה ולעלייה בשיעורי האלימות והפשיעה, תרמה להתפוררות מבפנים של החברה הערבית. באקלים שכזה, מן הסתם קשה לעודד עזרה קהילתית מאורגנת ורציפה בדומה לחברה החרדית.

זה בולט במיוחד על רקע התגייסות נקודתית מרשימה לסיוע הדדי, כמו זו שנרשמה בתקופת משבר הקורונה: החברה הערבית, שמתמודדת כאמור עם הדרה ודיכוי מתמשכים, שיעורי עוני גבוהים והיעדר תשתיות, הצליחה להתארגן במהירות ולייצר רשת תמיכה, שכללה חלוקת מזון, טיפול רפואי, תמיכה נפשית ואפילו תיאטרון ורקמה.

הממשלה החדשה, כך נראה, לא צפויה לפעול לתיקון המצב. במסגרת ההסכמים הקואליציוניים אמנם הוסכם על תקציב של מיליארד שקל לביטחון תזונתי באמצעות כרטיסי מזון, אבל מנגנון החלוקה מעלה ביקורות רבות. במנגנון שפעל בתקופת הקורונה, למשל, אוכלוסיות רבות – ובהן בדואים, חסרי מעמד, ודיירי דיור ציבורי, לא עמדו בתנאי הסף, וסביר להניח שעכשיו הסיכוי של אוכלוסיות אלה לקבל מענה הוא אף נמוך יותר.

פרט לכך, התקציב שהוסכם לא פותר את בעיית העוני, שהדרך להתמודד עימה היא ישירה – באמצעות הגדלת קצבאות הקיום והנכות. התקציב גם לא נותן מענה ליוקר המחייה המאמיר, שמחמיר את הרעב עוד יותר. הנטל המוטל על ארגוני הסיוע הפועלים באוכלוסייה הכללית, שללא עבודתם הסיזיפית המצב הגרוע הנוכחי היה אף יותר גרוע, צפוי רק לגדול.

לנוכח כל זה, ברור יותר ויותר שהפתרונות חייבים לעבור דרך הקהילה. החברה החרדית, וגם החברה הערבית, מלמדות אותנו שפעילות אזרחית שאינה תלויה בממשלה היא אפשרית, ואף הכרחית, לשיפור מצב העוני האובייקטיבי ותחושת העוני הסובייקטיבית – המשפיעים על הבריאות, התפקוד והתמותה. זה חשוב במיוחד עבור א.נשים שהתרגלו לחיות בתחושת הדרה, וראויים להרגיש שייכים.