מכונת הזמן של יאיר גולן

בשבוע שעבר הגיע המועמד לראשות מפלגת העבודה, האלוף במיל' יאיר גולן, למפגש עם פעילי המפלגה בסניף באר שבע. נודע לי על קיום המפגש רק כחצי שעה לפני שהחל, אולם למזלי אני גר מרחק עשר דקות הליכה מהסניף. חשבתי לעצמי, גולן עוד לא נבחר לראשות של אף מפלגה, אבל כבר הפך למנהיג ואף למפקד העליון, של השמאל הציוני. לכן התעניינתי במה שיש לו לומר ולהציע כשהוא מחוץ לאולפני החדשות.

המסקנה היא שבמקרה הטוב מדובר באכזבה כללית לא מפתיעה. במקרה הרע, מדובר בהצצה נדירה לצורה בה חשבו ודיברו בתקופת המשטר הצבאי על המיעוט הפלסטיני בישראל.

שקיעה ירדה על העיר העתיקה בבאר שבע, ולסניף מפלגת העבודה ברחוב האבות החל לזרום קהל. לקראת תחילת הערב, כמה דקות לפני שבע, התמלא הסניף, שנמצא במקלט, ובמקביל, רמות הדכדוך עלו. קשה מאוד היה לפספס שרוב הקהל היה מ"תור הזהב", וליתר דיוק, אחוס"לים ובנים ממשיכים.

ברוח מפא"יניקית, פרופסור מאוניברסיטת בן גוריון הינחה את הערב, ופתח את דבריו בברכה לנוכחים. הוא העלה את חשיבות רעיון הקיבוצים, דווקא עכשיו, וזאת לאור החיוניות שלהם עבור הביטחון. הפרופסור קרא לפעול להחזרת דמויות ותיקות לשורות המפלגה – אהוד ברק, ציפי לבני, משה (בוגי) יעלון ואלי עמיר, ואף הציע לצרף דמויות מחוץ למפלגה, כמו דן מרידור. בהמשך הדגיש את הצורך לתת ל"בני המיעוטים" שוויון. ברגע אחד נפל לי האסימון. ככל שהאיש הזה ממשיך לדבר, אני חוזר אחורה בזמן. ואז נקרא לנאום סגן הרמטכ"ל לשעבר.

גולן הציג את חמש הנקודות העיקריות של החזון שלו להנהגת מפלגת העבודה. להלן חלק מהן. הוא פתח דבריו כך: "קודם כל אנחנו מדברים ביטחון. מי מבין בביטחון יותר מאיתנו? המחנה הלאומי? נתניהו? אני יכול לדבר פה שעות איך נתניהו פגע בביטחון. מי המציא את הביטחון בישראל? זה אנחנו. צריך לקשור כל דבר לביטחון". לגבי הפלסטינים, אמר גולן: "היפרדות אזרחית עם אחריות ביטחונית גוברת שלנו. סיפוח הוא סוף החזון הציוני. מחנה לאומי זה אנחנו".

גולן המשיך לנקודה השנייה: "נדבר שוויון. איך בונים חברה מלוכדת ובריאה". כמי שחורט על דגלו חברה שוויונית, הוא מתח ביקורת חריפה על גורמים שהופכים את החברה הישראלית לחברה שבטית. לדבריו, אנחנו צריכים להסתכל על מדינות המזרח התיכון, ש"כולן שבטיות, וכולן נחשלות". סוג השיח הזה מוכר לי היטב. כשגולן התייחס לדת ומדינה, הוא העמיד במרכז דבריו את האוטונומיה ההולכת וגוברת של החברה החרדית. הוא אמר: "פגשתי צעירים חרדים בעוטף עזה בכמויות לא מבוטלות. הם רוצים להיות חלק. צריך לדבר ישירות אליהם". ככל שהמשיך לדבר, התחדד לי יותר כמה היכרות יש לי עם סגנון הדיבור הזה.

>> גורל הליברליות של היהודים בידינו, הערבים

לאחר שגולן הציג את המצע שלו בקצרה, הוא פתח חלון לשאלות מהקהל. מבין הרבות שהפנו אליו, נתפסתי על שתיים. הראשונה עסקה בחברה הבדואית בנגב. השנייה תהתה לגבי ערבים בממשלה. בתשובה לשאלה הראשונה, אמר גולן: "הם היו פה לפנינו. לא יכול להיות שילד מהכפרים מתוקצב בחינוך ב-75% (כנראה לעומת ילד יהודי; ג"ב). זאת חרפה. אנחנו צריכים לשנות את זה. וזה לא שאנחנו עושים להם טובה. זה שוויון". כמעט באותה נשימה, בתשובה לשאלה השנייה לגבי ערבים בממשלה, אמר גולן: "בוודאי!", והמשיך: "תראו, מנסור עבאס, הוא יותר ציוני מ(בצלאל) סמוטריץ'". הקהל מחא כפיים, ואני הבנתי בצורה הברורה ביותר שגולן חותר ב-2024 לרנסנס מפא"יניקי.

מצד אחד, גולן טוען שהוא פועל נגד חברה שבטית – כי לדבריו זה מתכון למדינה כושלת, כמו מדינות מזרח התיכון. במילים אחרות, הוא מדקלם את דבריו של אהוד ברק על ה"וילה בג'ונגל". מצד שני, הוא מתייחס לחברה הבדואית, בעלת האופי השבטי, "שהיתה פה לפנינו" תוך כדי הדגשת הצורך בשוויון, כי אחרת זה מתכון לכישלון. כשהשיב לשאלה על הכנסת ערבים לקואליציה ולממשלה בכך ש"מנסור עבאס יותר ציוני מסומטריץ'", הוא עדכן את הביטוי "ערבי טוב", שבמאה ה-21 עדיין לא מת. תודה.

אף שאינני חולק עליו בניתוח לגבי עבאס, יש בדבריו ממד של תחושת עליונות, שמבוססת בעיקר על תשתיות השפלת הערבי והערביות על ידי אנשי שלטון מפא"י. "ערבי טוב" הוא הערבי הישראלי-ציוני, שמהנהן בהסכמה לאדוניו, בעלי הבית האמיתיים, הבנים הממשיכים של מפא"י. גולן לא המציא את הרעיון, הוא רק ניסח אותו מחדש, גרסה עדכנית של מפא"י ל-2024.

בשעה הבודדת שבה דיבר גולן, ניתן היה להבחין בשלוש הפרעות כרוניות בקרב השמאל הציוני. ראשית, השפה שלהם: לא רק שנותרה בה התעליינות, שמתבטאת במשפטים כמו "אני אגיד לך מה" או "אנחנו ניתן להם", אלא שהיא מוטמעת עמוק מאוד. ההמשך של העליונות הוא ההוויה של "בעל הבית האמיתי", שמתבטאת במשפטים מסוג "אנחנו נקיים" ו"אנחנו נעצור". במילים אחרות, אנחנו ננהל פה את הכל, כי אף אחד לא מבין שום דבר חוץ מאיתנו.

שנית, בכל פעם שהשמאל הציוני מתאמץ ו"חושב" איך לצאת מהמשבר המתמשך, מנהיגיו רק חוזרים אחורה בזמן, לרעיונות שאבד עליהם הכלח, בשל היעדר היכולת הטוטלי להציע משהו חדש. אולי הנוסטלגיה של השמאל הציוני ל"תור הזהב" של שני העשורים הראשונים של המדינה, מסנוורת אותו. מה שהשמאל הציוני מפספס הוא שאיש מאיתנו לא רוצה לחזור לשם. לבסוף, הניסיון לנכס שוב את השיח המפא"ינקי, שהימין ניכס לעצמו בעבר, מראה ומוכיח שבליבה הקשה, אין די הבדל בין יאיר גולן לבנימין נתניהו.

יצאתי מהמקלט של מפלגת העבודה, נעמדתי בצד והדלקתי סיגריה. כבר ירד חושך. הקהל המבוגר התגודד סביב סגן הרמטכ"ל לשעבר כדי להצטלם איתו. תקווה החליפה דכדוך, וכאילו אותו ענן שהיה מעליהם לפני המפגש זז והתמקם מעל ראשי, כבד ואפור. הם קיבלו דרישת שלום מ"ישראל היפה והטובה", ואני קיבלתי הצצה לעבר של משרד המיעוטים, עוצר והיתרי עבודה. עם המחשבה הזו הלכתי לדרוש "בחירות עכשיו" בהפגנה השבועית. הפגנה שבה גולן השתתף כנואם, ואני כמקשיב.

ג'יווארה בדר הוא סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון