מעקב מצולם: המאבק על שחרור החטופים, שהיה אמור להיגמר מזמן

מאבק משפחות החטופים היה אמור להיגמר כבר מזמן, אם לא בעסקה שבה כולם ישתחררו, לפחות בהבנה שהממשלה מקדמת בכל האמצעים עסקה כזו, שתגיע בקרוב. זה היה אמור להיות מובן מאליו, אבל תחת ראש הממשלה בנימין נתניהו, השר בני גנץ, והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, הבקשה הפשוטה שהממשלה תדאג למי שנחטפו מביתם, גם בגלל המחדלים ארוכי שנים של הממשלה, מוצגת כלא הגיונית.

חיי החטופים איבדו, למרבה הצער, כל חשיבות ציבורית. רבים שעימם שוחחתי, ונחשבים אנשי "מרכז", אומרים שנהרגו כבר יותר מדי חיילים, כביכול, כדי לחלצם, וכי אולי בכלל אין יותר חטופים חיים ולכן אין טעם בעסקה. בסופו של דבר, זו הצלחה של עשורים שבהם חיי הפלסטינים איבדו כל ערך ואפשרו חסינות להרג פלסטינים, שהגיעה לשיא במלחמה הנוכחית.

הגישה הזאת זלגה עכשיו גם ליחס לחיי החטופים – החל בהפקרתם, דרך הירי על שלושה מהם, ועד ההפצצות חסרות ההבחנה וההתחשבות בכך שהן מסכנות גם חטופים – כפי שהעידו חטופים ששוחררו, שאחד הפחדים העיקריים שלהם היה להיהרג מהפצצות הצבא. החטופים נתפסים כיום, בוודאי שעל ידי הממשלה, כמכשול, כבעיה, ולא כאל אזרחים שיש איזושהי חובה כלפיהם. ככל שעובר הזמן, יותר חטופים מתים בשבי, חלקם בהפצצות הצבא, ולממשלה נוח שמחיר העסקה העתידית יורד.

אחרי יותר מ-200 ימי לחימה, ברור כי הסיכוי לשחרר חטופים בחיים באמצעות כוח צבאי כמעט לא קיים. השחרור שלהם יתבצע בהסכם, שיכלול שחרור אסירים פוליטיים פלסטינים, הפסקת אש, וחזרת תושבים פלסטינים לצפון הרצועה. אך סביר שמהלך כזה יוביל לפירוק הממשלה, יחשוף את שקר ה"ניצחון המוחלט", ויראה כי מלבד הרס, הרג וגירוש, המלחמה לא השיגה את המטרות הרשמיות שלה – מיטוט חמאס והחזרת החטופים.

>> נתניהו לא ייתן לחטופים לחטוף לו את הניצחון

את המאבק לשחרור החטופים צילמתי מיומו הראשון – מול הקריה, בסיורים בזירות הטבח של 7 באוקטובר, בהפגנות המוניות ובחסימות הכבישים. הוא התחיל בנימה ממלכתית, וזכה לתמיכה רחבה – שהובילה לעסקת השבויים בנובמבר. בהמשך העניין הציבורי דעך, וההסתה מצד הממשלה גברה, וכך גם ההתקפות האלימות נגד מפגינים בשטח.

לפני כמה חודשים, לחלק מהמשפחות נמאס, והן התחילו במחאה ישירה יותר, שכללה חסימות כבישים, שיבושים ומיצגים. המדורות מול שער רבין בקריה הפכו לסמל שלהם, וההסתה דחפה אותם לאחד כוחות עם המוחים נגד הממשלה. עכשיו, אחרי יותר מ-200 יום, לא מעט מהמשפחות כבר אומרות בגלוי: צריך לעצור את המלחמה הזו, רק ככה ניתן להשיב את החטופים בחיים ולא בארונות.

באופן אישי, החלק הכי קשה בתיעוד המאבק הזה לא היה בזירות החטיפה בדרום, אלא דווקא בתל אביב, כאשר עוברי אורח ופעילי ימין ניסו לתקוף – ולעתים גם הצליחו – את משפחות החטופים והפעילים שעומדים איתם. זאת ההוכחה שההסתה עובדת, ורבים בציבור, לא רק בממשלה, ויתרו על החטופים.