הפשע המאורגן בחברה הערבית וקפיטליזם המאפיה הישראלי

הירידה הצפויה בשיעור ההצבעה של האזרחים הערבים-פלסטינים היא תוצר של משבר אמון חריף, לא רק במדינה ובמוסדותיה אלא גם במנהיגות הפוליטית הפנימית. בין שלל הגורמים למשבר זה ניתן למנות את תחושת הייאוש וחוסר האונים מול ארגוני הפשיעה ואת העלייה המפחידה בשיעורי האלימות והרצח. האימה, המחרבת את חיי היום-יום, נוראה ומייאשת לכשעצמה, מעידה על התפוררות חברתית עמוקה וגם מחוללת אותה. היא גורמת לאנשים להסתגר, כדי לא להסתבך, ומייצרת זעם כלפי מנהיגות מוחלשת שלא מציעה – אולי כי אין בידיה – פתרונות כלשהם למשבר.

פתרון הוא, מטבע הדברים, נגזרת של הצורה שאנו מבינים את הבעיה ואת מקורותיה. כיום, שולטות בישראל כמה תיזות מרכזיות, המסבירות את תופעת הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית – מתחרות ומשלימות, תלוי בהקשר ובדובר/ת.

הראשונה, התיזה התרבותית, היא הביטוי המזוקק של הגזענות הממוסדת. לפי גישה זו, הערבים אלימים מטבעם ומוטב שיהרגו אלה את אלה. גישה זו רווחת בחלקים נרחבים של הציבור היהודי, ומעידה בעיקר על החידלון המוסרי שמחולל הכיבוש בישראלים. ודאי שאינה הסבר לפשע, בין היתר מפני שתופעת האלימות חדשה מאוד והיא אפקט של תמורות שהתחוללו בחברה בשניים-שלושה העשורים האחרונים ולא יותר.

גישה אחרת, הגישה הכלכלית, אומרת שהפשיעה היא צורה של פעילות עסקית יזמית. במילים אחרות, שהפשיעה המאורגנת היא תוצר של "כשל שוק" – פער באספקת הון, סחורות ושירותים. גישה זו, שהנחתה במידה מסוימת את פעילות המשרד לביטחון הפנים בקדנציה האחרונה, נשענת על תפיסה שקנתה אחיזה בארגוני אכיפת חוק ברחבי העולם שנקראת follow the money – לעקוב אחרי הכסף. מקורה לא רק בצמיחה האדירה של תאגידי הפשע הרב-לאומיים, אלא גם בהשפעתה המכרעת של האידיאולוגיה הכלכלנית.

מעבר לניסיון לפגוע במקורות המימון של ארגוני הפשיעה, כמשימה טקטית ומתמשכת, גישה זו מציעה, בסופו של דבר, שהפתרון לפשע יגיע מהסרת חסמים ומהפרטה כוללת. כלומר, כמו בכל זירה אחרת, הפתרון המדומיין הוא שכולם יעשו כסף. גישה זאת מתעלמת לחלוטין מהיסוד המובנה של אי-שוויון חברתי ומתכחשת למשמעות הכלכלית של הכוח לקבוע מה חוקי ומה לא חוקי.

גישה רווחת נוספת, בעיקר בקרב הציבור הערבי-פלסטיני, טוענת בתוקף כי המקור לפשיעה הוא הדיכוי הלאומי. מדינת ישראל, אשר מיום הקמתה הדירה, החלישה, ניצלה ודיכאה את הפלסטינים בין גבולותיה, ייצרה בית גידול לפשע שאף משרת את מטרותיה.

מנקודת המבט הזאת, הטענה הידועה לפיה ארגוני הפשע הם משת"פים, צריכה להיות מובנת לא רק כטענה אמפירית על זהות הפושעים, אלא גם כטענה עקרונית על תפקידו הפוליטי הדכאני של הפשע כהמשך הכיבוש באמצעים אחרים. בגישה זאת יש ממש, אך גם היא לוקה בנקודה עיוורת, שכן צמיחת ארגוני הפשיעה היא ביטוי של תנועה יותר מורכבת: לא רק הדרה ושליטה פוליטית, אלא גם שילוב ומוביליות (ניידות) כלכלית, הבאה לידי ביטוי בצמיחת המעמד הבינוני הערבי ובהרחבה ניכרת, גם אם בוודאי לא מספקת, של תקציבי הממשלה לחברה הערבית.

הסתירה בין שילוב כלכלי וחברתי לבין הדרה פוליטית מוקצנת אינה תוצר היסטורי נסיבתי. מדובר בפרויקט פוליטי הגמוני שצמח בישראל מאז שנת 2000 תחת הנחייתם של בכירי השב״כ והמשק הישראלי. במרכזו, מהלך רחב היקף לפיתוח כלכלי על פי קווי יסוד ניאו-ליברליים, שמטרתו לטפח "הון אנושי ערבי". קרי, לייצר אוכלוסייה יצרנית שתזין את מקורות הצמיחה הכלכלית.

השתקה וניכוס של "מסמכי החזון"

המהלך קיבל את אופיו המיוחד ב-2006, כאשר פורסמו "מסמכי החזון העתידי". מדובר בארבעה מסמכים של ארגונים פלסטיניים מרכזיים שתובעים תיקון אי-צדק היסטורי ואזרחות שוויונית. הידוע והמפורט שבהם הוא מסמך שחיברו מומחים ואישי ציבור פלסטינים עבור ועד ראשי הרשויות הערביות ו-ועדת המעקב. מסמך זה כולל ניתוח מפורט של המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי של המיעוט הערבי-פלסטיני ומציע לציבור היהודי מסגרת ברורה ומנומקת היטב לשינוי משטרי וחברתי רחב.

רוב הציבור הישראלי לא זכה לקרוא את המסמך הזה ולא שמע עליו. מדוע? משום שהוא הושתק בזריזות וביעילות על ידי השב"כ. כפי שמגולל בספרו משנת 2019 איש השב״כ לשעבר, ד"ר דורון מצא, מסמכי החזון נתפסו על ידי שירותי הביטחון כאיום שיש לסכל. לא מפני שהיתה בהם קריאה לאלימות כלשהי – מדובר במסמכים שוחרי שלום לחלוטין – אלא מפני שהם חותרים תחת "אופייה היהודי" של מדינת ישראל. בעצם, השב״כ מנע מאזרחי ישראל, יהודים כערבים, את הזכות הפוליטית הבסיסית לקיים דיון ציבורי פתוח ומושכל בסוגיית זהותם ועתידם הקולקטיבי. אבל כאילו אין בזה די, הפרק הכלכלי של מסמכי החזון נשלף על ידי משרד ראש הממשלה מהקשרו הפוליטי הכללי והפך בסיס לתוכניות "השילוב הכלכלי" של אזרחי ישראל הערבים. כלומר, לתוכניות החומש הממשלתיות שהן (ולא מנסור עבאס!) המקור לתקציבים החדשים.

מדוע חשוב ההקשר? משום שהחלטה פוליטית ביטחוניסטית זאת כיוונה מדיניות ברורה: להעביר את התקציבים הממשלתיים לרשויות המקומיות, באמצעות מכרזים תחרותיים בינן לבין עצמן. היתרון פה היה כפול – גם לכפות את הנורמות הניאו-ליברליות של "יעילות כלכלית", וגם לעקוף ולנטרל את המפלגות הפוליטיות והגופים המייצגים של הציבור הערבי. המשמעות המעשית היא שהמדינה התחילה להעביר סכומים גדולים לרשויות המקומיות, גופים חלשים, הנתונים למערכת לחצים מקומיים אדירה, שהיא עצמה תוצר של מבני שליטה ישראליים קודמים: טיפוח המנהיגות השמרנית ומוסד החמולה תחת הממשל הצבאי. ערבבו בפנים קצת נשק, שזורם ליישובים הערביים כדבר שבשגרה, וקיבלתם מלחמה אכזרית על מכרזים, בחירות ואזורי השפעה.

זאת איננה, כמובן, הסיבה היחידה לצמיחתם של ארגוני הפשע. באופנים שונים, דפוסי הפיתוח הכלכלי העצימו פערים חברתיים, במיוחד על רקע אי-שוויון מבני וממוסד בין יהודים וערבים. למשל, העלייה הדרמטית בערכן הכלכלי של הקרקעות המתמעטות בגטאות הערביים במשולש ובגליל יצרה מעמד חדש של מתעשרים. למעמד זה אין משטרה שתגן על הרכוש שלו מפני מתחרים. כאן נכנסים ארגוני פשע, כעסקי אבטחה פרטיים ובריונים להשכיר, שגם מנהלים עסקים פרטיים של פרוטקשן והלוואה בריבית. זאת ועוד, תחת עינו הפקוחה של הממסד, התפתחו בעשורים האחרונים רשתות מסחר ענפות בין ישראל לבין כלכלת הכיבוש בשטחים, בבני אדם ("מסתננים" או "שב"חים"), נשק וסמים. אלה מהוות כר פורה לתנועה של מידע מודיעיני וגיוס סייענים.

במובנים אלו, ובמובנים רבים נוספים, ארגוני הפשע בחברה הערבית הם חלק מקפיטליזם המאפיה הישראלי. קפיטליזם זה נסמך מראשיתו על חלוקת טובות הנאה לסקטורים, משפחות ושבטים על פי מפתח גזעני, ומבוסס עדיין על דילים מושחתים בין קבוצות של גברים. ראשונה ועיקרית במשטר הפריבילגיות הישראלי: הזכות לשאת נשק ולהשתמש באלימות "פרטית" נגד אחרות ואחרים. במובן זה, ארגוני הפשיעה בחברה הערבית והמתנחלים הם ביטוי של אותה דינמיקה משטרית מיליטריסטית, פטריארכלית ושמרנית.

הפתרון: מאבק בכיבוש, תביעה לאזרחות שוויונית ומאבק לצדק חברתי

מבט השוואתי על הסיטואציה המקומית שלנו, פרויקט שבו אני עוסקת באופן אינטנסיבי זה כמה שנים, מעלה כי התופעה הכלכלית-פוליטית הזאת, "פשיעה מאורגנת", מחייבת אותנו לאמץ כלים אנליטיים ופרקטיים חדשים לחלוטין. בראש ובראשונה, היא מחייבת אותנו לחשוב אחרת לגמרי על המדינה – לא כיישות ברורה שמתקיימת אי-שם בצמרת, אלא כיישות דיפוזית ששולטת דרך מנגנונים לא-פורמליים, שהשחיתות והפשע הם חלק בלתי-נפרד מהם. היא מחייבת אותנו להבין שניאו-ליברליזם כלכלי ופשע מאורגן הם, באופן מילולי, שני צדדים של אותו המטבע: בצד אחד השמרנות החברתית ובצד השני אליטת הכסף. היא גם מחייבת אותנו להבין שהתארגנות פוליטית רחבה, דמוקרטית, מודעת ושיטתית היא האמצעי היחיד לבלימת ארגוני הפשע למיניהם והחלפתם במערכת תיווך, ייצוג ופתרון סכסוכים מקובלת חברתית.

את צמיחת ארגוני הפשיעה בחברה הערבית בישראל יש להבין כתוצר של הפרויקט הפוליטי ההגמוני, החוצה את מחנה ביבי ומחנה רק-לא-ביבי, ומהווה את היסוד המשותף לשניהם: פרויקט זה מבקש להמשיך ולהצמיח את כלכלת הכיבוש של ישראל ולהגדיל את עושרה של תל אביב, ריביירת סוחרי הנשק. פרויקט זה מבקש להפוך את הערבים הפלסטינים בישראל לשותפים שקטים בניהול הכיבוש, בתמורה לניידות חברתית וכלכלית; לגייס אותם לצבא ההיי-טק אך לאסור עליהם לקבוע את מדיניות הצבא האמיתי. פרויקט זה מציע לפלסטינים, ולכן לכולנו, להסתפק באזרחות לא שוויונית, לא דמוקרטית, שמספקת תמיכה מוחלטת לימין השמרני. פרויקט זה מסוכן לכולנו, על אחת כמה וכמה למיעוטים ולנשים.

הפשע המאורגן אינו תופעה "ערבית", אלא תופעה כלכלית-פוליטית רחבה, והפתרון לו הוא מדיניות עקבית, ברורה ונחושה: המאבק בכיבוש, התביעה לאזרחות שוויונית והמאבק לצדק חברתי הם מאבק אחד. אם ברצוננו להתמודד באמת עם הבעיה, עלינו להצביע למפלגה שהמאבק המאוחד הזה חרות על דגלה.

ד״ר אילת מעוז היא אנתרופולוגית העוסקת בכלכלה פוליטית של פשע ואלימות מאורגנת. פוסט-דוקטורנטית במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה וחברת המפלגה הקומוניסטית הישראלית וחד"ש.