"אני לא הראשון שנרדף, וגם לא אהיה האחרון שייעצר"

ד"ר מאיר ברוכין, מורה לאזרחות ולהיסטוריה, שוחרר ביום שני ממעצר, לאחר ארבעה ימים שבהם הוחזק בתור עציר ביטחוני, והואשם ש"גילה החלטה לבגוד" וב"התנהגות שעלולה להפר את שלום הציבור". לאחר שני דיוני הארכת מעצר, הפרקליטות החליטה שלא תוגש הצהרת תובע בזמן הקרוב, כך שסביר שכלל לא יוגש כתב אישום. הוא שוחרר בערבות, ונאסר עליו לגלוש ברשתות חברתיות במשך 15 יום.

ברוכין נעצר על רקע פוסטים שפרסם ברשתות חברתיות על המצב בגדה ובעזה והרג חפים מפשע. בהודעה לתקשורת, המשטרה האשימה אותו בכך ש"הצדיק את מעשי חמאס והמחבלים שאנסו נשים ישראליות בשעת מלחמה", וטענה כי "קרא בעבר לטייסי צה"ל רוצחי ילדים, ונתן לגיטימציה לטרור במגוון פרסומים".

ההאשמות החמורות האלה הגיעו לאחר שברוכין פוטר מעיריית פתח תקווה. העירייה היא זו שהגישה את התלונה, לאחר שהפרקליטות לא אישרה למשטרה לפתוח בחקירה נגדו באשמת הסתה. המשטרה מצדה בחרה בהאשמה חמורה יותר, שדינה עד עשר שנות מאסר.

מתחילת המלחמה נעצרו ונחקרו יותר מ-200 פלסטינים אזרחי ישראל על פרסומים ברשתות חברתיות, אך רק יהודים בודדים זכו ליחס דומה. המעצר של ברוכין עורר סערה, גם מכיוון שהבהיר שהרדיפה לא תיעצר רק בפלסטינים, אלא עלולה להגיע לכל אחד.

>>> רדיפתו של האזרח ברוכין

העמוד של ברוכין לא פתוח לציבור, אך ניתן לראות כאן את חלק מהפוסטים שהעלה מאז תחילת המלחמה. בנוסף לפוסטים המבקרים את הנעשה בעזה ובגדה, ב-10 באוקטובר הוא פרסם פוסט מפורט שבו הוא מגנה את מעשי הטבח של 7 באוקטובר.

לחשדות נגד ברוכין צורף, בנוסף לפוסטים הפומביים בפייסבוק, צילום מסך מתוך התכתבות פנימית בקבוצת מורים. בכתבי אישום אחרים שהוגשו מתחילת המלחמה, פעמים רבות כשאין מספיק חומר כדי לבסס את החשד, המשטרה משתמשת בדברים מתוך קבוצות וואטסאפ, גם קבוצות חברים קטנות, ומתייחסת אליהן כאל פרסום פומבי לכל דבר. זאת, כדי להעביר מסר שגם במקומות כאלה, פרטיים לכאורה, לא ניתן להתבטא ללא חשש.

פגשתי השבוע את ברוכין בביתו בירושלים, לראיון ראשון אחרי שחרורו מהמעצר. הבית עדיין מבולגן, אחרי שהמשטרה ביצעה בו חיפוש של שעה וחצי. ברוכין, שמלמד כבר 35 שנה, הוא מסוג המורים שרוצים לעורר דיון, להציג בפני התלמידים מגוון דעות, ולא רק להכין אותם לבגרות. הוא הראה לי מאות מכתבים של הורים ותלמידים שמשבחים אותו ואת השיעורים שלו. על הרשויות, כנראה, זה לא עושה יותר מדי רושם.

דיברנו על הימים במעצר כעציר ביטחוני, מדוע התעקש לכתוב פוסטים על פלסטינים בעזה גם בזמן המלחמה, על תפיסותיו לגבי חינוך והמצב הפוליטי כיום בישראל, ועל המסר שלו למורים במערכת החינוך.

איך התחיל הסיפור הנוכחי?

"ביום חמישי, 9 בנובמבר, בסביבות שתיים וחצי, קיבלתי טלפון מהמשטרה שעליי להגיע לחקירה בחשד להסתה. בדיוק יצאתי משחייה, ונסעתי מיד לתחנת המשטרה. איך שנכנסתי, ניגש אליי בלש. הוא החרים לי את הטלפון והוביל אותי לחדר, שם מיד אזקו אותי בידיים וברגליים והחרימו גם את שעון היד שלי (הטלפון, המחשב הנייד, שעון היד של ברוכין וכמה דיסק-און-קי עדיין מוחזקים בידי המשטרה; א"ז).

"הם לקחו את הסיסמה של הטלפון שלי והתחילו לחפש בו, ואז הראו לי צו מעצר, ונאמר לי שיבואו לערוך חיפוש אצלי בבית, הראו לי צו חיפוש. חמישה בלשים לקחו אותי לבית שלי, ובנוכחות שני עדים, שאני דרשתי את נוכחותם, הפכו לי את הבית מהמסד עד הטפחות".

הגיע הזמן לחזור לרחובות. מי שחשב שאפשר לחכות עם המאבק על הדמוקרטיה עד לשוך הקרבות, שיתחיל לספור את העצורים שהגיעו רק היום לבתי המעצר, יהודים וערבים שיצאו להפגין כאחד.
תחילה הם באו ולקחו את הפלסטינים… pic.twitter.com/oxzXIONoF5

— מסתכלים לכיבוש בעיניים (@Mistaclim) November 9, 2023

מה קרה בחקירה הראשונה?

"באותו יום, בסביבות שש וחצי בערב, החזירו אותי לתחנת המשטרה לחקירה. החקירה התחילה בשבע ונמשכה כארבע שעות. החוקרת הציגה בפני כ-14 פוסטים שפרסמתי בפייסבוק שלי, רק אחד מהם אחרי 7 באוקטובר. היו שם פוסטים מלפני ארבע שנים, מלפני שנה וחצי.

"עברנו פוסט פוסט. על כל אחד היא שאלה, 'למה התכוונת? מה רצית להשיג בפרסום הזה? מה לפי דעתך יכול להבין מי שקרא את הפוסט הזה?' הטכניקה שלה היתה מאוד מניפולטיבית. היא לא באמת שאלה אותי שאלות. כששותלים את התשובה בגוף השאלה, לא באמת מאפשרים לבחור את התשובה. למשל, 'בתור אחד שמצדיק את האונס של נשים על ידי אנשי החמאס, מה אתה חושב על…', כאילו היא כבר החליטה שהצדקתי אונס".

מה היו תנאי המעצר שלך כעציר שמוגדר ביטחוני?

"בסביבות 11 בלילה נלקחתי לתא בהפרדה מוחלטת מהסוהרים שם, ולעצירים אחרים נאמר מפורשות לא להתקרב אליי או לדבר איתי. קיבלתי שתי שמיכות שהדיפו ריח של סיגריות, באחת התכסיתי והשנייה שימשה כרית. לא הבאתי איתי דבר, הבגדים שבאתי איתם היו עליי ארבעה ימים. קיבלתי מגבת קטנה, לקחו ממני את שרוכי הנעליים ואת החגורה. לא איפשרו לי להכניס אפילו ספר קריאה, כמובן שעל טלוויזיה לא היה מה לדבר. פעם ביום נתנו לי לצאת מהתא לחצר, שזו רחבת בטון מגודרת מכל הכיוונים.

"בתא בעיקר שכבתי במיטה והסתכלתי על הקירות. כדי לא להשתגע, עשיתי אימון גופני כל שעה וחצי-שעתיים. התא עצמו היה מאוד צפוף. היו בו שתי מיטות קומותיים, ארבעה ארונות, שולחן, שני שרפרפים, אי אפשר היה לזוז יותר מדי בתוך התא. ביומיים הראשונים לא הצלחתי לאכול בכלל. רק בשבת הצלחתי לאכול חתיכת לחם עם גבינה לבנה וחתיכת מלפפון. המקלחות שלי היו במים קרים.

"עקרו אותי מכל מעגלי החיים שלי, מהמשפחה, מהחברים, מהעשייה שלי, מהתחביבים שלי. שתלו אותי בתוך תא מבודד. ביום ראשון הייתי אמור להתחיל ללמד ילדים שפונו מיישובי עוטף עזה למלון דן פנורמה. המנהל שלהם רצה אותי חמישה ימים בשבוע. ביום שלישי הייתי אמור להתחיל ללמד תלמידים מתיכון שער הנגב. זה כמובן לא קרה, ולא היתה לי אפילו דרך להודיע להם".

מה קרה בדיון הראשון להארכת המעצר, ביום שישי?

"זה לא היה ממש דיון. במשך כמה דקות נציג המשטרה אמר אוסף של שקרים, על כך שהצדקתי את כל הזוועות שעשו אנשי החמאס. לא רק שלא הצדקתי דבר כזה מעולם, יש פוסט מפורש שלי שבו פירטתי שאני מגנה ומזועזע ושכואב לי עמוקות מכל הזוועות שעשו אנשי החמאס, והם לא התייחסו לפוסט הזה, לא הציגו אותו. השופט נחפז לחזור הביתה לפני כניסת שבת, ולא איפשר לי לדבר בדיון. הוא האריך את מעצרי עד יום שני, 13 בנובמבר, ב-12 בצהריים, ובזה הסתיים העניין.

"לא נכחתי פיזית באולם בית המשפט, הוכנסתי לחדר של שיחות הווידיאו בבית המעצר. בקושי הצלחתי לשמוע את מה שנאמר בדיון. את הדרך לחדר עשיתי עם אזיקים על הידיים, בנתיב סטרילי. נחשבתי מאוד מסוכן, אז יצרו שם נתיב שבכל קטע שלו עומד סוהר. כך היה גם כשהוציאו אותי לשעה ביום בחצר".

היתה חקירה נוספת בזמן המעצר. מה קרה בה?

"בראשון בערב נלקחתי שוב לחקירה, שנמשכה גם היא כארבע שעות. החוקרת חזרה על אותה טכניקה, לשתול את התשובות שהיא רוצה בתוך השאלות, ואז דיברה איתי על חמאס, מה אני חושב על חמאס ועל ארגוני טרור. לא נפלתי במלכודות שלה. באיזשהו שלב היא הטיחה בי שהפוסטים שלי הם כמו הפרוטוקולים של זקני ציון. ככה, באלה המילים. אני מורה להיסטוריה, קראתי את הפרוטוקולים של זקני ציון עשרות פעמים, לימדתי אותם. שאלתי אותה אם היא קראה פעם את הפרוטוקולים של זקני ציון. היא שתקה.

"אחרי ארבע שעות היא ראתה שהיא לא מוציאה ממני את מה שהיא רוצה, אז היא קראה למפקד הבכיר שלה, שגם כן הציג לי סדרת שאלות בדיוק לפי אותה טכניקה".

מה אתה אומר לחוקרים מול האשמות כאלה? 

"באיזשהו שלב בחקירה השנייה, מול אותו בכיר שבא להוסיף סדרת שאלות, אמרתי לו: 'אתם רוצים לקרוא לי בוגד? אני שירתתי בקרבי, השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה, הבת שלי שירתה חמש שנים בצבא, היא עכשיו נמצאת במילואים בתפקיד מאוד רגיש. בחודש הבא התאומים שלי אמורים להתגייס. אני כל חיי משלם מסים, שומר חוק, אני מורה 35 שנה, גידלתי דורות של תלמידים שתמצא אותם בכל שדרות החברה הישראלית, בפוליטיקה, בכלכלה, בתרבות, באמנות, באקדמיה, ואתם רוצים לקרוא לי בוגד?'

"הם ידעו טוב מאוד שאין להם שום דבר נגדי. כדאי לציין שאחרי השיחה הראשונה שבה זומנתי לחקירה בחשד להסתה דיברתי עם העורך דין שלי, והוא אמר לי שכדי לחקור מישהו בחשד להסתה המשטרה זקוקה לאישור מהפרקליטות. הפרקליטות דחתה את בקשת המשטרה לכך, וטענה שאין שום הסתה, אז המשטרה הלכה לשני סעיפים אחרים, שייחסו לי גילוי כוונה לבגוד במדינת ישראל וכוונה להפר את הסדר הציבורי".

"הציבור הישראלי לא יודע מה נעשה בשמו"

אחד מהדברים שהוצגו כראיות נגדך היה צילום מסך מתוך התכתבות בקבוצת מורים, שבה כתבת: "חיילים ישראלים לא אנסו פלסטיניות? הם עושים זאת משנת 48', זה לא נכנס לספרי הלימוד". אתה יכול לספר על ההתכתבות הזאת, ובכלל על הדינמיקה שהיתה בבית הספר לפני שפוטרת?

"ב-7 באוקטובר היתה התכתבות מאוד אמוציונלית בקבוצה, ובצדק. אנשים היו מזועזעים, וגם אני. הרבה מורים כתבו דברים שהביעו זעזוע וכאב, והתפתח דיון על המטרות של התגובה הישראלית. כתבו שם שצריך לשטח את עזה, למגר את חמאס, לעשות כך, לעשות אחרת. אז שאלתי, 'מה המטרה? מה אנחנו רוצים?'.

"כתבתי שאנחנו פוגעים בחפים מפשע, הורגים נשים וילדים בכמויות אדירות, ואי אפשר להשלים עם דברים כאלה. ואז מישהי כתבה שמגיע להם, אחרי מה שעשו לנו, וטענה שחיילים שלנו לא אנסו פלסטינית. אז תיקנתי את העובדה הזאת. בטלפון שעדיין מוחזק על ידי המשטרה יש לי צילומי מסך מהיומן של בן גוריון ומהיומן של ישראל גלילי על מקרים שחיילים שלנו אנסו פלסטיניות ב-1948. מאז ששוחררתי מהמעצר אספתי עוד עדויות על כך.

"לא היתה לי כוונה לעורר סערה. אותה מורה קבעה עובדה לא נכונה, אז רציתי לתקן את האמירה הזאת. בחקירה שלי אמר לי הקצין חקירות שהעיתוי של התגובה שלי לא היה במקום. אמרתי לו, 'אוקיי, אז אתה מסכים שחיילים שלנו אנסו פלסטיניות, אתה רק אומר לי שהטיימינג של התגובה למורה הזאת היה בעייתי, אפשר להתווכח על זה".

סיפרת שנחקרת רק על שני פוסטים שנכתבו אחרי 7 באוקטובר. מה היה בהם? 

"באחד מהם היתה תמונה של חמש גופות של ילדים עטופות בשמיכות לבנות, ילדים של משפחת אבו דקה. אני לא נוהג להעלות תמונות כאלה, אבל הייתי כל כך מזועזע שלא יכולתי כבר, רציתי שהישראלים ייראו מה נעשה בשמם. זה לא מעניין את רוב הציבור. אחר כך ראיתי שהתמונה הזאת פורסמה גם באתרי ימין עם אימוג'ים של צחוק ומחיאות כפיים ותגובות כמו 'כן ירבו'.

"בפוסט השני כתבתי שמרחץ הדמים נמשך גם בגדה המערבית. באותו יום נדמה לי חוסלו חמישה פלסטינים, חלקם ממש ילדים".

באופן כללי, עוד לפני המלחמה, למה היה חשוב לך להעלות פוסטים על הגדה ועל עזה?

"כי הציבור הישראלי לא יודע מה נעשה בשמו, לא בגדה ולא בעזה, בגלל הינדוס ההכרה והתודעה על ידי הממסד הממלכתי. רוב היהודים לא יודעים, זה לא מופיע בתקשורת, בטח לא במיינסטרים. ואלה שיודעים לא אכפת להם. אני מנסה בפוסטים שלי להביא את זה לידיעתם. ואני רוצה לתת שמות ופנים, תביטו בהם! תראו אותם! חלקם ילדים! תראו מה נעשה בשמכם! אתם חיים עם זה בשלום? אם התקשורת היתה מעלה את זה, לא הייתי צריך לעשות את זה.

"הרבה פעמים הטיחו בי, למה אתה לא כותב על מה שהם עושים לנו? ואני תמיד עונה, בשביל זה אתם לא צריכים אותי, יש לכם את כל התקשורת, ערוצי טלוויזיה, עיתונות, רדיו, אינטרנט. אני מעלה בפייסבוק שלי את מה שאתם לא יודעים, לא את מה שאתם כבר יודעים. ואם אתם חושבים שאני צריך להביע את ההתנגדות שלי לפיגועים אלימים או לזוועות שעשו אנשי החמאס ב-7 באוקטובר, אם אתם חושבים שאני צריך להגיד את זה במפורש, משהו אצלכם השתבש אם אתם לא מבינים לבד עד כמה זה מזעזע אותי וכואב לי עמוקות".

בדיון בהארכת המעצר הראשונה, השופט התמקד בביטוי "בחורינו המצוינים" כסיבה מרכזית לביסוס החשדות נגדך. 

"כל הפוסטים שלי הם עם 'בחורינו המצוינים', זה ניסוח מאוד סרקסטי, אבל זה לא פשע. סרקזם לא הופך אותך לעציר ביטחוני, והוא לא עילה לפיטורים".

לגבי פיטוריו של ברוכין, ב-15 באוקטובר הוא הוזמן לשימוע, כשבזימון בכתב צורפו כמה פוסטים שפרסם מאז תחילת המלחמה, בעיקר על הנעשה בגדה וגם על הנעשה בעזה, וגם צילום מסך של ההתכתבות בוואטסאפ. ב-18 באוקטובר התקיים השימוע. יום לאחר מכן נשלחה לו ההחלטה, שבה נכתב כי הסיבות להפסקת עבודתו הן "חוסר מקצועיות בביצוע תפקידך" ו"התנהגות בלתי הולמת". גם במכתב הזימון וגם במכתב פיטורים צוין: "פרסמת ברשתות החברתיות התבטאויות כנגד פעולות שביצע צה"ל וכנגד המדינה".

לדבריו, "לימדתי בעיריית פתח תקווה 17 שנה. היתה לי קביעות בעבודה. יש לי המון מכתבי תודה ושבח מתלמידים ומורים. אני חבר בארגון המורים העל יסודיים. לפי ההסכם הקיבוצי של הארגון, ניתן לפטר מורים עם קביעות בשלושה מסלולים, שאף אחד מהם לא רלוונטי למקרה שלי.

"המסלול הראשון הוא קיצוצים וירידה במספר התלמידים בבית הספר. בית הספר שבו לימדתי רק הולך וגדל. המסלול השני הוא אי התאמה מקצועית, שזה תהליך שלוקח שנתיים, שני מפקחים צריכים לבקר בשיעורים שלי, שום דבר מזה לא קרה. המסלול השלישי הוא מסלול של משמעת, אבל אז צריך להעמיד אותי לדין בבית הדין לעובדי הרשויות המקומיות.

"אני משער, אני לא בטוח בזה, שעיריית פתח תקווה עשתה תרגיל. העירייה הגישה תלונה במשטרה ביום שבו התקיים השימוע שלי. השימוע היה ביום רביעי, 18 באוקטובר, התחיל בשעה שתיים ונמשך כשעה וחצי. אני משער שהתלונה הוגשה לפני השימוע. זה נועד כנראה ליצור עילה מפוברקת לפיטורים שלי, כדי שלא אוכל לתקוף אותם אחר כך בבית משפט, שהם יוכלו להגיד, 'הנה, הוא עבר עבירה ביטחונית'.

"יום אחרי השימוע הגיע אלי שליח הביתה ומסר לידי את מכתב הפיטורים, שבו היה כתוב שהם שקלו את טענותיי 'בנפש חפצה'. איזו נפש חפצה, אם לפני השימוע הלכתם להגיש תלונה במשטרה?".

מעיריית פתח תקווה נמסר בתגובה: "העובד הועסק בעיריית פתח תקווה כמורה לאזרחות, וזומן לשימוע בעקבות התבטאויות חמורות שפרסם ברשתות החברתיות ואמירות בכיתה בה לימד. ההתבטאויות כוללות תמיכה ב'זכות הנכבש להפעיל טרור', אמירות קשות נגד טייסי חיל האוויר, קריאות לסרבנות ועוד.

"הליך השימוע התקיים כדין, תוך בדיקה קפדנית ואימות של מכלול המידע שהתקבל בעניינו ומתן זכות ואפשרות מלאה למורה ולעורך דינו לתת את ההתייחסות שלהם לטענות. בעקבות השימוע הוחלט לסיים את העסקתו בבית הספר שבו לימד".

ב-24 באוקטובר קיבל ברוכין הודעה שאישור ההעסקה שלו כעובד הוראה נשלל "על רקע התנהלותך". בהודעה צוין כי "שעה שאינך מחזיק באישור העסקה בתוקף, העסקתך כעובד הוראה במערכת החינוך, לרבות בתפקיד ממלא מקום שעתי, אינה מותרת".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "לא נוכל להתייחס, אנחנו לא משיבים לפניות שחוסות תחת הגנת הפרטיות".

ב-2020 פוטר ברוכין מעבודתו תיכון בראשון לציון לאחר שהורים התלוננו על פרסומים בפייסבוק בנוגע לסרבנות ולהפצצות בעזה.

"אני יודע על מאות מורים שמפחדים להתבטא"

ברוכין, בן 62, נולד בתל אביב. בגיל 14 עבר ללמוד בפנימיה בירושלים, ובצבא שירת בשריון. הוא עשה תואר ראשון במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, ובתואר השני התמקד בלימודים אמריקאים. את עבודת הדוקטורט שלו כתב באוניברסיטה העברית, על מעורבות הקונגרס בהפעלת כוחות צבא מחוץ לגבולות ארה"ב בתקופת ממשל קלינטון. "גדלתי על הציונות ורציתי לתרום למדינה", הוא אומר.

"התגייסתי לחיל קרבי. עד מלחמת לבנון הראשונה חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון. בין יוני לנובמבר 1982 הייתי בלבנון. סיפרו לנו שהמוות שלנו ישרת את הביטחון של תושבי הצפון, אבל לא השתכנעתי. בכל פעם ששאלתי מה המטרות שלנו, למה אנחנו נכנסים, לא קיבלתי תשובה מספקת. בהתחלה אמרו שנתקדם עד לקו נהר הזהרני, אחר כך עד לקו נהר הליטני, אחר כך עד ל-40 קילומטר, אחר כך עד כביש ביירות-דמשק. כל הזמן המטרות השתנו, תוך כדי תנועה.

"אחרי שהשתחררתי משירות סדיר עבדתי כמה חודשים, ואז נסעתי לטיול ארוך בחו"ל. הייתי באירופה ובארה"ב, הכרתי תרבויות אחרות, רעיונות אחרים, פגשתי אנשים אחרים. התחלתי לפתח פרספקטיבה, להסתכל על מה שקורה בישראל מבחוץ.

"כשחזרתי, חודש לפני שהתחילה שנת הלימודים באוניברסיטה, ב-1984, נרצחו שני סטודנטים ליד בית ג'אלה, רויטל סרי ורון לוי. סרי למדה איתי בבית הספר. היינו מזועזעים. המחבל שארב להם שם הוריד אותם על הברכיים וירה להם בראש.

"כשהתחילה שנת הלימודים לא היה לי מושג על הפעילות הפוליטית בקמפוס, ומהר מאוד מצאתי את עצמי פעיל בתא הסטודנטים של גלעד, שזה היה של הליכוד, לא הייתי מודע לזה. ואז התפתח ויכוח ביני לבין בחור מהצד השני, מתא אומץ, שהיה מזוהה עם מפ"ם. השיחות לא היו מתלהמות, אלא באמת ברמה אינטלקטואלית גבוהה. בכל פעם שהיו הפסקות בין השיעורים סטודנטים היו מגיעים לשמוע אותנו מתווכחים, עד שהבנתי שאני בעמדות שלו, ועברתי לתא אומץ.

"גם אז, כשהייתי פעיל פוליטי באוניברסיטה, נרדפנו. ב-1986, למשל, הנשיא דאז חיים הרצוג נתן חנינה לאסירי המחתרת, והלכנו עשרה פעילים להפגין מול הפגנת ימין בגן סאקר עם שלט גדול, שעליו כתבנו 'הרצחת וגם חננת'. רצינו להעלות את השלט באוויר עם בלוני הליום, אבל הוא היה כבד מדי, ופשוט החזקנו אותו. כשהתקשורת הזרה שם ראתה אותנו, מיד היפנו אלינו את המצלמות, וברוך מרזל גם קלט אותנו ומיד שעט לכיוון שלנו. הוא קרע את השלט לגזרים, ותוך שניות מצאתי את עצמי מתחת לערימה של מפגיני ימין שהתחילו לבעוט בי, שברו לי את המשקפיים. שוטרים חילצו אותי והעלו אותי לניידת. לקחו אותנו למגרש הרוסים לחקירה, היינו שם שעתיים-שלוש ויוסי שריד בא לשחרר אותנו. נדמה לי שזה היה המעצר הראשון שלי.

"בשנתיים האחרונות אני פעיל ב'מסתכלים לכיבוש בעיניים'. עד שהתחילה המלחמה, נהגנו להקים מאהל בקפלן פינת דה וינצ'י בתל אביב, והיינו עושים כל מיני פעילויות בגדה, מתקנים צינורות מים, מלווים רועים. כל יום שישי התייצבתי בקביעות בשייח' ג'ראח. הכרתי הרבה פלסטינים, אנשים מהיישוב שלא קשורים לטרור, שסיפרו לי את הסיפור האישי שלהם, ונוצרו קשרי ידידות חמים".

אחרי כל כך הרבה שנים של פעילות פוליטית, האמנת שמשהו כזה יכול לקרות?

"אני מורה לאזרחות ולהיסטוריה, שני מקצועות מאוד פוליטיים, אי אפשר ללמד אותם בלי לגעת בפוליטיקה. הרדיפה הזאת לא הפתיעה אותי. המעצר היה מעצר שווא, ואני חושב שזה ברור גם למי שעצר אותי. אני לא הראשון שנרדף, ולמרבה הצער, אני גם לא חושב שאהיה האחרון שייעצר.

"אני יודע על מאות מורים שמפחדים להתבטא, מפחדים לאבד את פרנסתם. אחרי שפיטרו אותי מעיריית ראשון לציון קיבלתי מאות תגובות ממורים, בסגנון 'אני איתך, אבל יש לי ילדים לפרנס', 'אבל אני משלם משכנתה'. תחשוב איזה מסר עובר כאן למורים, לתלמידים ולהורים. זה בפירוש היה מסר בכוונת מכוון, גם מצד הרשות המקומית וגם מצד הממסד הממלכתי. חד משמעית, המטרה היא להשתיק כל קול ביקורתי, לפגוע בפרנסתו, להוקיע אותו בראש חוצות, לעשות לו שיימינג בתקשורת המיינסטרים, להשליך אותו למעצר.

"שר בממשלה קרא להטיל פצצת אטום על עזה. שר אחר קרא למחוק את חווארה. בחקירה שאלתי את החוקרים, 'תגידו, כבר זימנתם לחקירה את כל מי שאי פעם צעק או כתב מוות לערבים, שיישרף לכם הכפר? את איציק זרקא, שאמר שהוא גאה שנשרפו 6 מיליון אשכנזים? עצרתם אותו כבר? חקרתם אותו?' ברור לגמרי שיש כאן אכיפה בררנית".

אתה חושב שהדיכוי שהפלסטינים בישראל חווים מאז תחילת המלחמה מופעל עכשיו גם על אקטיביסטים יהודים?

"מצד אחד כן, מצד שני לא. ברור לי שבגלל שאני יהודי קיבלתי יחס מסוים מהמשטרה ובבית המעצר, ואילו הייתי פלסטיני הכל היה נראה אחרת. היהודים עדיין לא מקבלים את היחס שמקבלים פלסטינים, אבל אנחנו לגמרי בכיוון".

המעצרים הפוליטיים, הגבלת צריכה של תוכן, הצנזורה העצמית של התקשורת, בעצם גורמים להבנייה של מציאות מאוד מסוימת אצל הציבור. 

"זה לא מסתכם רק בהבנייה של מציאות. זה הנדוס מכוון גם של ההכרה והתודעה. כשאתה שולט גם במערכת החינוך, גם בצבא וגם בתקשורת, אתה מחזיק בידיים שלך כוח אדיר, ויכול לתמרן את האוכלוסייה לאן שאתה רוצה ולרתום אותה לאיזו משימה שתרצה. מי שלא מיישר קו הוא בוגד, אנטי ישראלי, אויב שיש לטפל בו כמו שמטפלים באויב.

"התחושה היא שכחברה, אנחנו כל הזמן נמצאים על הציר שבין נוירוזה לפסיכוזה. אנחנו במצב של התפרקות, ולא מסוגלים להכיל את מי ששונה. מי ששונה נתפס כאויב, יוצר תחושת איום, וכשאתה מאוים, אתה מגיב באלימות".

בתור מורה להיסטוריה ואזרחות, איך אתה מנתח את המצב כעת בישראל? 

"אני חושב שאנחנו נלך ונשקע בבוץ העזתי כמו ששקענו בבוץ הלבנוני. אנחנו לא נמוטט את חמאס. זה יעד לא ריאלי. ככל שנשקע בבוץ הזה וייפלו עוד ועוד חיילים, יתחיל תהליך של רוויזיה, כמו שקרה בלבנון. אבל אם נקדים את היציאה שלנו מעזה אז אולי ישאלו למה נכנסנו מלכתחילה.

"כל מי שמשמיע ביקורת יטופל כמו שאני טופלתי. האבסורד הוא שמה שקרס ב-7 באוקטובר לא היה הקונספציה של השמאל, אלא הקונספציה של הימין. ברור לגמרי מי עודד את הקמת חמאס, מי מימן את חמאס, ולמה זה נעשה, כדי שחמאס יהיה משקל נגד לרשות הפלסטינית. הקונספציה הזאת התנפצה לחלוטין, ואף אחד לא לקח אחריות, השאיר את המפתחות והלך הביתה. אותם אנשים שהובילו את הקונספציה הזאת עדיין נמצאים בתפקידם, ולמרבה האבסורד, חלקים מהציבור הולכים יותר ימינה.

"מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר זו לא רק קטסטרופה אנושית, זו גם קטסטרופה מוסרית של מה שאנחנו עושים עכשיו בעזה, הטבח הבלתי נשלט שכולל נשים וילדים. אומרים שהם (חמאס; א"ז) משתמשים בהם כמגן אנושי. נניח שזה נכון, אז מה? זה מכשיר את החיסול של אלפי נשים וילדים? אף פעם לא חשבתי שחמאס הוא פרטנר ואני לא מתיימר להטיף לפלסטינים. אני לא לוקח דוגמה מהחמאס בשום נושא. אני חרד לחברה שאני חיה בה, שבה הילדים שלי יחיו".

מה הגישה החינוכית שאתה מאמין בה? 

"חינוך לערכים ואינדוקטרינציה בעיניי הולכים ביחד. אני לא מחנך לערכים, אני מציג קשת של ערכים, כדי שהתלמיד בן ה-16-17 יבחר את הערכים שהוא רוצה להיות מחויב אליהם, לא כדי שאני אהיה מרוצה, אלא כדי שהוא ירגיש שלם עם עצמו. אני חושב שבנייה של עולם הערכים של נער או נערה זה שלב מהותי מרכזי ביותר בתהליך ההתבגרות.

"אני מורה 35 שנים, אין תלמיד או תלמידה ששינו עמדה באיזשהו נושא בגלל משהו שאמרתי בכיתה. מי שמייחס לי כוחות כאלה לא נותן מספיק קרדיט לתלמידים. הם לא מריונטות שאני מושך בחוטים שלהן. הם לא מסכימים איתי, ומתפתח דיאלוג יפה, מכבד, נוצר קשר חיובי. זו הפילוסופיה המקצועית שלי, ולכן גם השיעור מעניין.

"השיעור שלי הוא שיעור שיש בו הרבה אמוציות. יש הרבה תלמידים מכיתות אחרות שרוצים להצטרף, וגם עושים את זה. שנים אחרי שהם מסיימים י"ב הם שומרים איתי על קשר ושולחים לי הודעות כמו, אתה יודע מה, רק עכשיו אני מבין את מה שדיברנו אז בשיעור. אחרי שפיטרו אותי מראשון לציון קיבלתי יותר מ-3,000 תגובות מאוד מפרגנות ומרגשות.

"לפני שנתיים הייתי בן 60, אז הילדים שלי עשו לי פסטיבל יום הולדת. הם שאלו אותי, כשתפרוש לפנסיה ותסתכל אחורה על הקריירה שלך, מה תיקח איתך מהסיפור הזה (של הפיטורים הקודמים; א"ז)? אמרתי, יכול להיות שאגיע למסקנה שזה היה שיעור האזרחות הכי משמעותי שהעברתי. גם הסיפור של פתח תקווה והמעצר שלי עכשיו, אפשר לבנות מזה שיעור אזרחות פנטסטי. אם ייתנו לי לחזור ללמד, אולי אעשה את זה".

יש לך מסר למורים במערכת? האם בכלל אפשר ללמד עכשיו נושאים כמו אזרחות, במצב הנוכחי? 

"השתתפתי בפרויקט 'חיים משותפים', של מורים יהודים ופלסטינים. שאלתי את המורים הפלסטינים איך הם מלמדים בכיתות שלהם את הנושא הזה. אז הם אמרו לי, פחות או יותר במילים האלה, 'אנחנו אומרים לתלמידים שלנו, אם אתם רוצים לקבל ציון גבוה בבגרות תכתבו ככה, במציאות אנחנו יודעים שזה אחרת לחלוטין'.

"כמורה יהודי, אני מוצא את עצמי עושה בדיוק את אותו הדבר. אני לא נרתע מלומר את דעתי. אנחנו ב-2023, התלמידים מאוד סקרנים לדעת מה דעתי, ואני מתייחס בכבוד לאינטליגנציה שלהם, לכך שהם יכולים לשמוע, לעבד את מה שאני אומר, להסכים או לא להסכים. אני מרגיש שכמורה לאזרחות זו חובה מוסרית ומקצועית שלי להפגיש את כל התלמידים עם הגבולות של עצמם.

"איך אני יכול ללמד מה זה חופש ביטוי, אם לא אגרום להם לחשוב שחופש הביטוי הוא החופש לומר גם את מה שבלתי נסבל לשמוע, לא רק את מה שנעים לשמוע? זה נכון גם לגבי נושאים אחרים. אני חייב למתוח את הראייה של התלמידים, להקנות להם כלים כדי שיוכלו לפתח פרספקטיבה. זו חובתי המקצועית.

"המסר שלי למורים, לאזרחות ובכלל, הוא – אל תפחדו. לכו עם האמת שלכם, עם החשיבה שלכם, עם הקול שלכם. ימין או שמאל, לא משנה. הממסד רוצה שתפחדו. אל תשתפו איתו פעולה".