newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מובילי המחאה מפחדים, אבל הציבור מוכן להסתכל לכיבוש בעיניים

קשה להחמיץ את הנוכחות של "מסתכלים לכיבוש בעיניים", קבוצה שצמחה ממחאת בלפור, ועוד גדלה מההפגנות נגד ההפיכה בישראל ובעולם. חבריה, חלקם פעילי שמאל ותיקים, מאמינים שמתרחש היום תהליך שמקרב אליהם יותר ויותר אנשים

מאת:
"מסתכלים לכיבוש בעיניים" בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית בקפלן, תל אביב (צילום: אורן זיו)

אי אפשר להכחיש את הנוכחות הגוברת של המונח "כיבוש" בשיח המחאה. "מסתכלים לכיבוש בעיניים" בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית בקפלן, תל אביב (צילום: אורן זיו)

עדי הררי כהן עומדת מדי מוצאי שבת בצומת הרחובות קפלן ודה וינצ'י בתל אביב ומציעה לנחילי המגיעים להפגנה נגד ההפיכה המשטרית מדבקות שעליהן כתוב "אין דמוקרטיה עם כיבוש". היא עומדת שם יחד עם פעילים נוספים מקבוצת "מסתכלים לכיבוש בעיניים". חלק מהעוברים ושבים מתעלמים, מעטים מתווכחים, ורבים לוקחים ברצון ומדביקים את הסטיקר על חולצת המחאה (לא פעם של "אחים לנשק") או על הדגל שעל הכתף. "הרבה אנשים לוקחים. קצתם אומרים 'זה לא הזמן', יותר מבוגרים מצעירים", היא מספרת.

כמו רבים בקבוצה, שמציינת החודש שנתיים להקמתה, הררי כהן הצטרפה למאבק נגד הכיבוש לקראת סיום המחאה בבלפור, ב-2020. "זה היה תהליך איטי", היא משחזרת. "באחת מהצעדות של בלפור החלטנו לעבור במאהל המחאה של הבדואים, ליד הכנסת. לא כולם הסכימו, אבל רבים הצטרפו. משם התחלתי 'להשתבש'. כשביבי ירד (עם הקמת ממשלת בנט-לפיד; א"ז) הצטרפתי לגיא (הירשפלד) לסיורים בשטחים, ובהמשך להפגנות בשייח ג'ראח, ביתא וקדום".

"מסתכלים לכיבוש בעיניים" החלה את פעילותה כשקמה "ממשלת השינוי". פעילים רבים בבלפור חיפשו אפיק פעילות אחר, לאחר שנחשפו לראשונה לאלימות משטרתית בהפגנות, חוויה ששינתה את תפיסתם הפוליטית. הקבוצה מבוססת על מתנדבים בלבד. רוב המימון לפעילות השטח מגיע ממכירת חולצות עם סיסמתם. עד היום נמכרו כ-11 אלף חולצות.

הפעילות הראשונה של הקבוצה היתה הקמת מאהל שבועי מול הקריה בתל אביב. בהמשך התרחבה הפעילות לעמידה בגשרים; למשמרת מחאה ביום שישי בצומת זעתרה (תפוח); להצטרפות למחאות בשטחים; ולפעילות ברשתות החברתיות בעברית ובאנגלית – בניסיון להנגיש את הנעשה בגדה המערבית לציבור הרחב.

עדי הררי כהן (צילום: אורן זיו)

"זה היה תהליך איטי". עדי הררי כהן (צילום: אורן זיו)

באירועי המחאה נגד ההפיכה המשטרית אפשר לראות את המדבקות והשלטים של "מסתכלים לכיבוש בעיניים" בכל פינה, לא רק בתוך הגוש נגד הכיבוש. הלוגו והסיסמאות של הקבוצה מופיעים על גבי עשרות אלפי שלטים ומאות אלפי המדבקות שחולקו בקפלן ובנקודות מחאה אחרות ברחבי הארץ. השלטים הגיעו גם להפגנות נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו בניו יורק בשבוע שעבר, ונכחו גם בהפגנות נגד ההפיכה בברלין.

באפריל השנה לבשה בתו של יהונתן גפן, שירה, חולצה של הקבוצה ועליה הסיסמה "אין דמוקרטיה עם כיבוש" בהלוויה של אביה. הצילומים, והדיונים הערים בעקבותיהם, נתנו חשיפה גדולה לקבוצה. רוב הפעילים מבוגרים, אך בקבוצה אומרים שלאחרונה מצטרפים יותר ויותר צעירים.

גם כשבמחאה המרכזית בקפלן מסרבים לאפשר לומר את המילה "כיבוש" מעל הבמה; כשפעילי "אחים לנשק" חוטפים באנר נגד אלימות מתנחלים; או כשמשה רדמן אומר ש"כיבוש זו מילה טעונה" – אי אפשר להכחיש את הנוכחות הגוברת של המונח בשיח המחאה. "מסתכלים לכיבוש בעיניים" תרמו לזה תרומה לא מבוטלת. "מובילי המחאה מפחדים מהמילה כיבוש. הציבור יותר בשל", אומר הפעיל גיא הירשפלד, ממקימי הקבוצה וממוביליה.

תודות לביביסטים

חברות וחברי הקבוצה שעימם שוחחתי סיפרו על ההפתעה מהתגובות החיוביות בקפלן; על כך שהשר לביטחון פנים, איתמר בן גביר, שר האוצר, בצלאל סמוטריץ' וח"כ שמחה רוטמן הופכים את העבודה של הסברת הכיבוש לקלה יותר; על השיח הבלתי אמצעי עם הציבור; ועל האכזבה ממארגני המחאה, שעדיין מנסים להעלים את הכיבוש. נפגשתי איתם במשך כמה שבועות בשרונה בתל אביב, שם הם פורסים בימי חמישי באנרים וצילומים מהגדה, ומנהלים שיחות עם עוברים ושבים בליווי כיבוד וקפה.

"התודה על הקמת 'מסתכלים' מגיעה לחבורת רמי בן יהודה וזרקא וכאלה (פעילי ימין תומכי נתניהו; א"ז), משחזר הירשפלד, 55. "אמיר השכל (ממובילי מחאת בלפור; א"ז) כתב באחת הקבוצות שהוא מגיע ב-11 ביוני 2020 בשעה 11 בבוקר לשבת מול בלפור. לא הכרתי אותו, וכתבתי לו 'אני מגיע'. היה לי ברור שאהיה בבלפור".

הירשפלד הוא פעיל ותיק נגד הכיבוש, בעבר בדרום הר חברון וכיום בבקעת הירדן ובאזור שבין רמאללה ליריחו, שם מתנחלים מגרשים קהילות פלסטיניות מבתיהן. הוא מוכר בסגנונו הלא מצונזר, שאותו הוא משמיע גם כלפי חיילים ושוטרים בשטח, ואף הורשע על כך בעבר. "יש לי עשר שנות לימוד, תמיד חייתי מחוץ לסיסטם", הוא מספר.

גיא הירשפלד (צילום: אורן זיו)

"היה ואקום מטורף בשמאל". גיא הירשפלד (צילום: אורן זיו)

לדבריו, לבלפור הוא הגיע "כדי לנקות את הראש", אבל פעילי ימין זיהו אותו שם, והירבו להתקיף אותו. "אנשים במאהל לא הכירו אותי, לא הבינו למה אני זוכה ל'כבוד' הזה. כששאלו, הסברתי להם שאני פעיל בשטחים. התחילו שיחות, הראיתי להם חומרים, את הדברים של היומיום, ומזה אנשים התחילו להצטרף אלי. היו יוצאים איתי לליווי רועים, למה שעבורי הוא שגרה. ואז הבנתי: כולם אמרו לי 'אנחנו לא יודעים', 'וואו, לא ידענו'. מצד אחד אני אומר, אין דבר כזה לא ידעתם, לא רציתם לדעת. אבל מצד שני, 'יאללה, ברוכים הבאים'.

"הבנתי שברגע שחושפים אנשים טובים לעובדות, וכולם פה אנשים טובים (מצביע על רחוב קפלן), רבים מהם מתקשים לחזור ולעצום את עיניהם. משם התחיל הרעיון. אחרי בלפור התקבצה חבורה, וכך התחיל 'מסתכלים', אחרי הקמת ממשלת השינוי לרעה.

"באתי מקבוצה שלא מוכנה לדבר (עם הציבור; א"ז)", הוא מסכם. "בלפור שינתה אותי במובן הזה, כי גיליתי שרבים התעלמו מהמצב, אבל ברגע שהכרחת אותם להסתכל, הרבה מהם נמצאים פה איתנו היום".

זוריה חדד, 62, פעילה שנים בדרום הר חברון עם קבוצת תעאיוש. לאחר סיום המחאה בבלפור ומעט לפני הקמת "מסתכלים לכיבוש בעיניים", היא הלכה למחות מול הקריה. "עמדתי מול הקריה לבד עם שלט, שעליו תמונות של אלימות מתנחלים. התקשרתי לגיא ואמרתי – אנחנו חייבים להקים מול הקריה מאהל, ולהראות לאנשים מה קורה בשטחים, אנשים לא יודעים. הוא אמר לי, 'את מתפרצת לדלת פתוחה, זה מה שאנחנו הולכים לעשות, הצטרפי'. התחלנו לעמוד פה. הדפסנו פלייר, ערכנו כמה סרטים על מה שקורה בשטחים. אנשים שלא רצו לדבר היו עומדים בצד ומסתכלים על המסכים".

רונית שקד, 57, הגתה ועיצבה את הסלוגן "מסתכלים לכיבוש בעיניים": "ביקשו ממני לעצב פלייר. דיברתי עם זוריה, כדי להבין מי נגד מי, ואז אמרתי לה, 'בעצם אתם רוצים לגרום לאנשים להסתכל לכיבוש בעיניים'. מזה נהיה הפלייר והשם".

רונית שקד (צילום: אורן זיו)

"זה המוצר הכי נמכר שעשיתי בחיים". רונית שקד (צילום: אורן זיו)

שקד, שחשבה שחלקה במיזם ייסתיים בעיצוב החד פעמי, ניסתה להכין אותו כמה שיותר פשוט, כדי שאחרים יוכלו לעבוד איתו בעתיד. "זה המוצר הכי נמכר שעשיתי בחיים", היא אומרת. "זה לא נולד כלוגו, אלא ככותרת לפלייר ולטקסט. חשבתי שמישהו יחליף אותי. בסטודיו אני תמיד לוקחת פרויקט פרו בונו פעם בשנה, והבטחתי בבית שזה לא יהיה יותר מפלייר, אבל הם חשדו שזה הולך למקום אחר".

כמו רבים קבוצה, היא היתה מודעת לכיבוש גם לפני כן, אך תנופת המחאה בבלפור הניעה אותה לפעילות. "הגעתי לבלפור מכל מיני סיבות, למשל הסיפור של איאד אל חלאק. בלפור פקח את העיניים לאנשים, בצעדות מסילוואן, ולאחר מכן בשייח' ג'ראח, דברים שהיו בשוליים והצליחו לחדור. הבנתי שאסור לעזוב את זה, שצריך לפעול כמה שיותר, בין אם זה ברשת או רק לעמוד פה ולא לפחד בימים של הפגנות ימין, או להגיע לזעתרה ולומר – תקשיבו למה שקורה שם. אני עושה את זה כדי שהנכדים והנינים שלי יידעו שלא ישבתי בצד ונתתי לזה לקרות. גם אם אשלם על כך מחיר אישי, אני לא מוכנה לתת לזה לעבור".

עוד סדק קטן בחומה

לאחר יותר מעשרים שנה שבהן השמאל הרדיקלי כמעט שלא דיבר ישירות עם הציבור הישראלי, "מסתכלים לכיבוש בעיניים" חזרה לעשות זאת במלוא הכוח.

"אין לנו בורד, אין תורמים, אף אחד לא יכול להגיד לנו מה, איך ולמה", מעיד הירשפלד על היתרונות שביוזמה מבוססת מתנדבים. "אני חושב שהיה ואקום מטורף בשמאל. עם כל הכבוד לנו, לו היה משהו אחר, לא היינו גדלים. לקחנו את השמאל צעד או שניים שמאלה, ברמה מסוימת אנחנו מכריחים אותם להיצמד אלינו – במונחים ברשת, בשפה הלא מתנצלת, בפעילות בשטח".

הקבוצה בולטת מאוד בפעילותה ברשתות החברתיות, שבמסגרתה מובא תיעוד גולמי שצילמו הפעילים או תושבים פלסטינים בשטח, מלווים בשפה לא מתנצלת: "קן הטרור" לתיאור מאחזים; "טרוריסטים יהודים" לתיאור מתנחלים אלימים; "עליונות יהודית גזענית" ו"טיהור אתני" לתיאור המדיניות בגדה. הם גם מפרסמים פוסטים על קטינים פלסטינים שנהרגו, עם הסיפור שלהם, ומארחים את פרויקט "הדף היומי" של עדי ארגוב, שמספק מידע על המתרחש במחוזות הכיבוש.

"העיסוק שלנו בחומר הנפץ הזה, אפרטהייד וכיבוש, יוצר עוד סדק קטן בחומה", טוענת שקד. "כל פעם עוד סדק ועוד אחד, וזה מתרחב – עד שהציבור בישראל יידע שיש קו ירוק שניסו למחוק, יידע שיש אנשים שחיים בצד השני, שיש חומה, שמאחוריה אנשים חיים באותו אזור אקלים אבל בתנאים אחרים לגמרי. לאט-לאט אנשים מוכנים לעבור את הקו הירוק, ולהסתכל בעיניים של האנשים. גם בברלין החומה נפלה בסוף. זה לא יקרה ביום, אולי לא אהיה פה שזה יקרה, אבל חייבים לדפוק את הראש, אחרת זה לא יקרה".

חדד והירשפלד, כאמור, פעילים כבר שנים בגדה. לרבים מחבריהם בשטח אין יכולת, אנרגיות או אמונה שתגרום להם כדי לדבר עם הציבור הישראלי. אך חדד אומרת ש"אין ברירה. צריך לעשות את זה, במקביל לאקטיביזם בשטחים. 'מסתכלים לכיבוש' הנכיחו את הכיבוש במרחב הציבורי. מתווכחים איתנו אם זה מתאים או לא מתאים, אבל המילה כיבוש חזרה לשיח. אני פעילה מהאינתיפאדה הראשונה, עמדתי עם 'נשים בשחור', היו אומרים אז 'על איזה כיבוש את מדברת?'. היום אף אחד לא אומר את זה".

הירשפלד נחשב במשך שנים לקיצוני, וכעת הוא מוביל קבוצה שחלק ניכר מפעילותה הוא שיח עם הציבור המיינסטרימי-הציוני. "באתי מהבדלנים-הרדיקלים, ונחשבתי לבדלני ורדיקלי ביניהם. אבל הבנתי שכן צריך לבוא לציבור, בלי פילטרים, לא להיות מנומסים, לתת בוקס בבטן. זה הרעיון. זה התחיל באקטיביזם, גם בשטח וגם פה.

"אנשים אומרים שאני קיצוני ולא מוכן להתפשר, אבל עברתי דרך ארוכה מהמקום שבו הייתי למקום שבו אני נמצא היום. לא כיף לי פה, אבל אני מבין שזה חלק מהתהליך. הבעיה היא שמובילי המחאה מפחדים פחד מוות מהמילה כיבוש, והציבור הרבה פחות. גם את זה נשנה, לאט-לאט".

אחרי שתי הפגנות בכיכר הבימה בתל אביב בינואר, המחאה נגד ההפיכה המשטרית עברה לרחוב קפלן, ומקומו של הגוש נגד הכיבוש נקבע בפאתי שרונה, בפינת רחוב דה וינצ'י – שם "מסתכלים" מקימים את האוהל שלהם גם מדי יום חמישי. המיקום מאפשר להם להיות גם בפנים וגם בשוליים, ולחשוף עשרות אלפי אנשים שצועדים לכיוון הבמה המרכזית בצומת עזריאלי. כיום, הגוש הוא חלק בלתי נפרד מהפגנות מוצאי השבת, וגם מהצעדות ומאירועים אחרים.

"היו ויכוחים, אמרו לנו לא להזכיר את הכיבוש כי זה מרחיק אנשים", מספרת חדד על התגובות בקפלן. "אמרנו שמי שלא יכול לשמוע, שלא יהיה פה. התעקשנו על המילה כיבוש בכל מיני צורות, וזו הצלחה. לא יעזור לכם. התקשורת עושה את זה, כולם עושים את זה, אבל לא ניתן לכם להעלים את הכיבוש מהמרחב הציבורי. זו המוטיבציה שלי, מה שאני יכולה לעשות בקטן. שיריבו, שיצעקו, אבל שהמילה כיבוש תישמע".

שקד מספרת: "בהתחלה הציבור היה נגדנו, היה דיבור לא נעים, אבל היו גם דברים מפתיעים. למשל, אחרי (הפוגרום ב)חווארה, הגיע לכאן בחור שאמר 'אני כל השבועות האלה מתכוון להגיע הנה ולצעוק עליכם שאתם הורסים לכולם, היום באתי לומר שאתם צודקים'. אנשים שצעקו לנו לא לבוא והיו נגד דגל פלסטין היום אולי לא יחזיקו דגל, אבל לא יצעקו.

"הנהגת האירוע יכולה לומר 'לא נגיד כיבוש', אבל בסוף בן גביר, סמוטריץ' ורוטמן – זה הכיבוש, זה הסיפור שלהם. חווארה הבהירה לכולם שהגדה ליטרלי בוערת. זה לא 'כיבוש זו מילה מורכבת', זה אשכרה אנשים בבתים שאנשים אחרים שורפים".

"זה לא רק בזכות 'מסתכלים'. הזוועות שמתרחשות גורמות לכך שלאנשים כבר קשה להתעלם", מודה חדד. "חווארה כבר היתה בחדשות, בין אם אנשים רצו ובין אם לא. יש קבוצה של אנשים שהתעוררה, והם באים אלינו. מצטרפים הרבה פעילים חדשים".

"כשאנשים הולכים עם חולצה, זו הצהרה"

ביולי הותקפו פעילי הגוש שנשאו באנר נגד אלימות מתנחלים על ידי פעילים מ"אחים לנשק", שזעמו על הנפת דגלי פלסטין, וגם על ההתמקמות של הפעילים מול הבמה. מאז התנהלו שיחות בין הקבוצות. בספטמבר, לאחר שכמה פעמים הורד באנר של הקבוצה שנתלה מול הבמה לצד באנרים של "אחים לנשק" ו"קריים מינסטר", הגיעו כעשרים מחברי "מסתכלים" לעמוד עם הבאנר במרכז הצומת. היו שעצרו להתווכח, שוטרים שסיפרו שהוזעקו על ידי מפגינים וביקשו מחברי הקבוצה להתפנות, אך בגדול, הבאנר התקבל.

"אני קורא להם 'אזרחים שעוד לא השתחררו מהצבא'", אומר הירשפלד. "אנחנו בקשר איתם. אחד הדברים הכי עצובים הוא שרבות מהדמויות המובילות שם לא מאוד רחוקות מהדעות שלי ושלך, אבל הם מפחדים שזה 'יפגע במאבק'. גם אצלם יש תסיסה, ויש רצון להבליט את הנושא יותר. זה יקרה, השאלה היא רק כמה דם עוד יישפך עד שיבינו שזה הצעד הבא".

"כשאנשים הולכים עם חולצה, זו הצהרה, הם מציבים את עצמם נגד הכיבוש פר אקסלנס, לא מנסים לשחק אותה", אומרת שקד. "ברגע שהם עושים דבר כזה, זה מציב אותם בצד השמאלי של המפה הפוליטית. לא ישכנעו אותי שאין ימין ואין שמאל. אין דבר כזה, מרכז קיצוני. יש שמאל, הוא קטן, אבל מבחינתי הוא חייב להמשיך".

פעיל נוסף ב"מסתכלים לכיבוש בעיניים" הוא דורון מיינרט, 63. הרקע שלו שונה משל רוב הפעילים: הוא שירת בצבא במצטבר קרוב ל-23 שנה, כיהן בין היתר כרמ"ח תכנון המבצעים באגף המבצעים וכראש מנהלת התרגילים, והשתחרר בדרגת אלוף משנה. כיום הוא אחד מהפעילים הבולטים בקבוצה. לדבריו, "ב'מסתכלים' יש גם וגם. אני הגם. אני הסמן הימני, לא שותף לאידיאולוגיה הרדיקלית, אני לא אנטי-ציוני. אני שותף ברמה של מה צריך לעשות".

לדבריו, "גם בצבא הטריד אותי העניין הפלסטיני. הייתי בשטחים, אבל זה לא היה לב השירות שלי. השתחררתי ב-2011, ואז התחלתי ללכת למסיקים פעם בשנה, נהייתי אחראי על הארגון של המסיקים (הבאת ישראלים לסיוע; א"ז) ביחד עם יעקב מנור, חודשיים בשנה, אבל הבנתי שהפלסטינים לא נעלמים בעשרת החודשים הנותרים, אז ביררתי מה אפשרות לעשות. הלכתי לליווי רועים בבקעה, ומשם הגעתי ל'מסתכלים'".

מיינרט מעיד כי שני אירועים גרמו אצלו לשינוי. הראשון קרה כשנפגש עם מפקד בגדה, בניסיון להגיע מולו להבנות. "היה מפגש שיזמתי עם מפקד שהכרתי אישית, שקשור לפעילות בשטח. הוא היה חיובי וסימפטי, והבטיח שנעבוד ביחד ושתהיה אוזן קשבת. בשטח הוא לא קיים כלום, ואי אפשר היה ליצור איתו קשר".

האירוע השני היה בזמן שפלסטינים ופעילים נטעו עצי זית בבורין, והותקפו בצורה קשה על ידי מתנחלים רעולי פנים וחמושים באלות, שהגיעו ממאחז סמוך, ואף שרפו כלי רכב של פעילים. מיינרט נפצע אז בראשו ובידו, ואושפז בבית חולים.

דורון מיינרט (צילום: אורן זיו)

"התברר לי שהמתנחלים האלימים הם לא רק קומץ". דורון מיינרט (צילום: אורן זיו)

"כשהתחלתי, חשבתי שיש מתנחלים שהם נוער גבעות, בשוליים, ושעם שאר המתנחלים, ובטח שעם הצבא, אפשר לדבר ולקיים שיתוף פעולה. התברר לי שהמתנחלים האלימים הם לא רק קומץ. זה משהו מאורגן ורחב, יש לאלימות הזאת מטרה אסטרטגית רחבה, לנקות את שטחי C, ובהמשך את שטחי B, מערבים. בצבא, במקרה הטוב, המטרה היא שקט, שאת זה משיגים כשמאפשרים לחזקים להיות חזקים. חלקים גדולים בצבא שותפים לאידיאולוגיה שלהם ומשרתים אותה".

כאמור, "מסתכלים לכיבוש בעיניים" לא פועלים רק בתוך ישראל. פעילי הקבוצה מלווים רועים פלסטינים מדי יום בדרום בקעת הירדן, נמצאים עם קהילות שבסכנת גירוש, מארגנים ימי עבודה וסיורים. מבחינתם, לא מדובר רק בסולידריות – לנוכחות יש השפעה על המצטרפים החדשים. שקד קובעת כי "כשאתה נמצא בשטח ובא לדבר שם, זה יותר אותנטי. זה לא רק לקרוא את גדעון לוי. כשאומרים לי שאני לא יודעת מה קורה, איך מתנהגים שם, שלא הייתי בחווארה – כן הייתי, ואני כן יודעת. יש משהו בשילוב הזה שאי אפשר לנתק אותו".

כבר שנים שהירשפלד לוקח אורחים, במכונית הפרטית שלו בדרך כלל, לסיורים בגדה, לאזור בקעת הירדן ולקהילות המגורשות ממזרח לרמאללה. "אני מביא לשם אנשים שאין להם מושג לראות את מה שהם פוגשים בחדשות מסווג כ'ענייני ביטחון'. ואני רואה איך קשה להם. הם יוצאים לדרך בטוחים בעצמם, אומרים לעצמם, 'יאללה, הוא שיגע אותי אז אבוא'. ובסוף אני אומר להם, קחו יומיים-שלושה, תנו לזה לשקוע, ואז דברו איתי.

"רובם חוזרים מזועזעים, וזה עוד מסיור במכונית, בלי אלימות. הם רואים את הכפר הנטוש פה, את התעלה (שמונעת מעבר של רועים לאדמתם; א"ז) שם, את בור המים שגידרו, פתאום כל מה שניסו להסתיר, להתחבא מפניו, מקבלים אותו לפנים. רבים ואמרים, 'לא חשבתי שזה ככה', וזה עוד תוך כדי הסיור. ברגע שהם נחשפים ליומיום, קשה להם להצדיק את זה מבחינה ביטחונית".

לגבי הקהל הרחב שאליו הקבוצה פונה, אומר מיינרט: "אני מאוד אופטימי. יותר ויותר אנשים – לא כולם, לא הרוב, אבל יותר אנשים – מבינים שהסיפור של הכיבוש מרכזי, במציאות שלנו בכלל, ובהקשר של המחאה בפרט. אני לא יודע אם אני אופטימי שיעברו מעמדה לפעולה".

בקבוצה לא מדברים כרגע על הצעות לפתרון, אלא עסוקים בעיקר בחשיפת הכיבוש בפני הציבור. "ב'מסתכלים' יש ציונים ופוסט ציונים", מסכמת שקד. "יש מהכל. מדינת כל אזרחיה או שתי מדינות, אבל כולנו שותפים לתפיסה שמה שקורה בשטחים חייב להיעצר היום. אתמול. שככה אי אפשר להמשיך".

"היום אני נחשב אצל הבדלנים (הפעילים הרדיקלים; א"ז) ציוני", מסכם הירשפלד, "מעצם זה שאני מדבר עם ציונים. מצד שני, התוצאות מדברות בעד עצמן. היום אני מבין שזה המפתח לשינוי. ככל שתהיה פה מחאה יותר גדולה או דיבור על הכיבוש, זה ייתן לגיטימציה לעולם לפעול".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf