אוטופיה מעשית: לחלוק בארץ הבלתי ניתנת לחלוקה

שכם ובית לחם הן לא פחות "ארץ ישראל" מרמת השרון או רעננה. אישה מדליקה נר נשמה מחוץ לקבר רחל המוקף בחומת ההפרדה. 27 בספטמבר 2011 (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

בקיץ 2012 התכנסנו, קבוצה של כעשרה ישראלים וכעשרה פלסטינים, במלון בבית ג'אלא. לא היתה לנו תוכנית מוגדרת, ולאותה תוכנית לא מוגדרת בוודאי שלא קראנו קונפדרציה, אבל כן היה ברור לנו שהארץ הזו, שבין הירדן לים, היא ארץ אחת, שהפרדה בין יהודים לפלסיטנים לא מעשית וגם לא רצויה, ושהיסוד לכל פתרון של ממש הוא שוויון ושותפות. שוויון לכל יושבי הארץ, וגם למי שגלה ממנה, ושותפות בין כל מי שחי ויחיה בה.

אני באתי למפגש הזה עם טקסט שכתבתי זמן קצר קודם לכן, לו נתתי את השם המופרך במכוון: "אוטופיה מעשית". המסמך הזה הושפע ממפגש שהיה לי כמה שנים קודם לכן עם אקדמאי פלסטיני בשם פרופ' סעיד זידאני, שהציג לי טקסט שכתב, ובו הצעה שנראתה לי פשוטה ומהפכנית בבת אחת: לאמץ דגם נוסח האיחוד האירופי לפתרון הסכסוך הישראלי–פלסטיני. שתי מדינות עצמאיות השייכות למסגרת רחבה יותר המאפשרת חופש תנועה ומגורים ביניהן.

ההצעה הזו של זידאני הדהדה בראשי במהלך מסעותיי העיתונאיים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים במהלך האינתיפאדה השנייה. עד אז, האמנתי שפתרון שתי המדינות הקלאסי – סיום הכיבוש הישראלי שהחל ב-1967 תמורת ויתור פלסטיני על זכות השיבה, הפרדה בין ישראל לפלסטין וחלוקת ירושלים לשתיים, צד ישראלי וצד פלסטיני – הוא הנוסחה הנכונה לפתרון הסכסוך. המסעות האלה, שהיו הפעם הראשונה שבה נתקלתי באופן ישיר במציאות שמעבר לקו הירוק, ערערו בי את האמונה הזו.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

לא "אנחנו פה והם שם"

אני זוכר במיוחד פגישה שהיתה לי בכפר זיתא, עם פלסטינים שעמדו לאבד את עצי הזית שלהם לטובת גדר ההפרדה והחמדנות של הקבלנים הישראלים שבנו אותה. אבל דקות ספורות אחרי תחילת הפגישה, במקום לדבר איתי על העצים שהם עומדים לאבד, הם דיברו איתי על האדמות שאיבדו ב-1948, אף שהיו צעירים מכדי להכיר אותן, כי נולדו אחרי הנכבה. הבנתי בפעם הראשונה, שעבור הפלסטינים, זכות השיבה אינה תכסיס שנועד לחסל את ישראל, כפי שלמדתי לחשוב קודם לכן, אלא ביטוי עמוק לזיקה שלהם לארץ כולה שבין הירדן לים.

פגשתי מתנחלים שאמרו לי – זה היה מיד אחרי ההתנתקות מעזה – שאם תהיה "התנתקות" שנייה בגדה המערבית, הם יעדיפו להישאר במקומם, תחת שלטון פלסטיני, כי "יותר חשוב לחיות בארץ ישראל מאשר במדינת ישראל". הם הזכירו לי את מה שהעדפתי לשכוח: חלק ניכר מהשיח הציוני נבנה על הזיקה ההיסטורית והרגשית ל"ארץ ישראל", ובשיח הזה חברון, שכם ובית לחם הן לא פחות "ארץ ישראל" מרמת השרון או רעננה, אולי יותר.

הרביתי לכתוב על מזרח ירושלים, והופתעתי לראות עד כמה השכונות היהודיות והפלסטיניות בעיר הזו משורגות אלה באלה, עד כמה ירושלים הפלסטינית, בוודאי בעיר העתיקה, לא גובלת בירושלים היהודית, אלא חופפת אותה. לירושלמים אולי זה מובן מאליו, לתל אביבי כמוני זו היתה תגלית.

החוויות האלה לימדו אותי שכדי להכיל את הרגשות העמוקים שחשים בני שני העמים למרחב כולו שבין הירדן לים, וכדי להתמודד עם המציאות המעורבבת שכבר נוצרה כאן, יש צורך בתפיסה חדשה. לא "אנחנו פה והם שם", כפי שניסו למכור את רעיון שתי המדינות לציבור היהודי בישראל, אלא תפיסה מורכבת יותר. נראה היה לי שהרעיון שהציג לי זידאני כמה שנים קודם לכן מבטא את המורכבות הזו. מכאן נולדה בשבילי הפגישה בבית ג'אלא.

כבר בפגישה ההיא הסכמנו על חמישה עקרונות יסוד: שתי מדינות עצמאיות בגבולות 1967; גבולות פתוחים וחופש תנועה; ירושלים עיר פתוחה ומשותפת; מוסדות משותפים לשתי המדינות; ותיקון עוולות עבר בלי יצירת עוולות חדשות. העקרונות האלה עומדים עד היום בלב מה שנהיה לתנועה, שתחילה קראה לעצמה "שתי מדינות מולדת אחת" והיום מוכרת בשם "ארץ לכולם".

חמשת העקרונות שכתבנו על הלוח בבית ג'אלא נוסחו, חודדו והורחבו מאז באלפי מפגשים, אבל ביסוד העבודה שלנו נשארה אותה התפיסה: בין הירדן לים חיים שני עמים, שניהם רואים במרחב זה את מולדתם, וכדי שנגיע לפתרון יציב, בני שני העמים צריכים ליהנות משוויון לאומי ואזרחי מלא. הסכסוך הזה אינו סכסוך גבול בין "ישראל" ל"פלסטין"; זהו סכסוך אינטימי ועל הפתרון להיות אינטימי.

יציאה מהשוליים למרכז

כשיצאנו לדרך, היינו בשולי השוליים. גם היום, אני חייב להודות, אנחנו לא הזרם המרכזי בציבור הישראלי, ואפילו לא במרכז-שמאל. אבל משהו השתנה. אנחנו רואים את זה בשנים האחרונות, אנחנו חשים את זה במחאות נגד ההפיכה המשטרית, שם הסיסמה "בין הירדן לים, דמוקרטיה (או שוויון) לכולם" תופסת מקום הולך וגדל. אנחנו רואים את זה כאן, בכנס בון ליר המדבר על "שלום מתוך שותפות". גם רעיון הקונפדרציה שאנחנו מקדמים, אבל יותר מכך, עצם המחשבה שהפתרון לסכסוך הזה צריך לבוא מתוך סוג מסוים של שותפות שוויונית, יצא מהשוליים למרכז.

אפשר למצוא כמה סיבות להצלחה היחסית הזאת, אבל הייתי שם את הדגש על שתיים מהן: האחת חיצונית והשנייה פנימית. חיצונית, התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, שהחל בהסכמי אוסלו ב-1993, קפוא לחלוטין כבר כעשור. הפיצול הפלסטיני בין פתח לחמאס פגע קשות ביכולתם של הפלסטינים לגבש עמדה מדינית, "האביב הערבי" החליש מאוד את מדינות ערב והפחית עוד יותר את העניין שלהן בסכסוך, תהליך שהגיע לשיא בחתימת "הסכמי אברהם" בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו. הקהילה הבינלאומית איבדה את האמונה שיש שביכולתה לפתור את הסכסוך.

כתוצאה מכך נוצרה מעין הסכמה כללית שגם אם שתי המדינות נותר הפתרון המועדף על הישראלים, על הפלסטינים ובוודאי על הקהילה הבינלאומית, אין היום די כוח פוליטי להניע אותו. כפי שניתח יפה פרופ' מנחם קליין במאמרים שלו, ברגע ש"החוץ" – כלומר הקהילה הבינלאומית, ובכללה העולם הערבי – נטש את הסכסוך, עלתה חשיבותו של "הפנים", כלומר היהודים והפלסטינים החיים בין הים לירדן.

המשותף היחיד כמעט לשני העמים הוא זיקתם העמוקה לאותה כברת ארץ. מפגין פלסטיני ומתנחל בעימות, בקעת הירדן (צילום: אורן זיו)

לכך אפשר לצרף שני תהליכים, שהם לכאורה מנוגדים. מצד אחד, עליית כוחו של המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל הריבונית וכניסתו לתוך המשחק הכלכלי והפוליטי, ומצד שני התרחבות ההתנחלויות ומחיקת הקו הירוק בתודעה הישראלית. שניהם, באופן שאינו תלוי בהכרח זה בה, חיזקו את ההכרה ש"הפרדה", במובן שקידם תהליך אוסלו, כבר אינה רלוונטית.

המסקנה שהימין הסיק מקריסת אפשרות ההפרדה היא שצריך לחזק את העליונות היהודית. זה ההסבר לחוק הלאום, זה ההיגיון מאחורי תוכניות הסיפוח למיניהן. זה גם מה שמסביר את ההצלחה של טרנספריסטים כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' בבחירות האחרונות. בעיניהם, הדרך היחידה להיחלץ מהמצב הדו-לאומי שנוצר היא הכנעה של הפלסטינים או גירושם; בהסכמה אם אפשר, בכוח אם צריך.

מצד שני, העברת כובד המשקל אל ה"פנים" חיזקה את מה שאמיר פאח'ורי ואני הגדרנו במאמרים שלנו כ"זרם השותפות". עד לפני חמש שנים, שותפות יהודית-ערבית ניצבה בשוליים של הפוליטיקה הישראלית. היום היא נעשתה למובנת מאליה גם במרכז-שמאל היהודי, אף אם התנאים והתחביר של השותפות הזו עדיין לא נוסחו באופן מספק, או לא נוסחו כלל.

ההמלצות של הרשימה המשותפת על מועמדים מהמרכז-שמאל, השתתפות מפלגה ערבית בקואליציה האחרונה, עליית ארגונים כמו "עומדים ביחד", התרחבות בתי הספר הדו-לשוניים – אלו הן כמה דוגמאות לַשינוי.

פתח לתהליך של פיוס

זה לא תהליך ליניארי, אנחנו רואים זה את בהדרת דוברים פלסטינים מההפגנות בתל אביב ובהדגשת סמלים לאומיים כמו הדגל הכחול לבן ובטיפוח השיח המיליטריסטי, שבהכרח משאיר את הפלסטינים בצד. אבל ההערכה שלי, אולי התקווה שלי, היא שזו נסיגה זמנית, כי המציאות כופה את החיבור הזה.

על הרקע הזה, רעיון הקונפדרציה, המיוסד על שותפות בין שתי מדינות עצמאיות בכל המרחב, יכול להדהד ביתר קלות. אין פירוש הדבר שרעיון זה נהנה מרוב; רחוק מכך. הוא מציב שאלות שקשה לענות עליהן כרגע באופן מספק: עתיד ההתנחלויות, זכות השיבה, ירושלים, הפערים הכלכליים בין שתי המדינות, ביטחון, ועוד סוגיות רבות. מעל לכל, זהו רעיון שדורש אמון בין שני הצדדים, אמון שנעדר כרגע כמעט לחלוטין.

רעיון השותפות במולדת גם מציב אתגר עצום בפני שני העמים. כשיהודים בישראל מדברים על "מולדת", הם חושבים על "מדינה יהודית"; כלומר גבולות ה"מולדת" זהים במידה רבה לגבולות העליונות היהודית. כשהפלסטינים מדברים על "מולדת", הם מתקשים לכלול בתוכה את ה"זרים", כלומר היהודים, שבאו להתיישב בארצם.

ועם זאת, רעיון המולדת המשותפת מביע את שותפות הגורל של שני העמים החיים במרחב שבין הירדן לים, זה לצד זה וזה בתוך זה; והוא מבטא את ההכרה בתלות ההדדית ביניהם. רעיון המולדת המשותפת יכול לקחת את הדבר שהיום הוא אולי היחיד המשותף לשתי הקהילות, היהודית הפלסטינית – הזיקה העמוקה שלהן לאותה כברת ארץ – ולהפוך אותו ממקור של מחלוקת למנוף להשגת הסדר מדיני צודק ואפילו לתחילתו של תהליך פיוס. ובלבד שאותו הסדר ואותו פיוס יהיו בנויים על יסודות של שוויון, חירות אישית ולאומית וכבוד הדדי.

הדברים נאמרו במסגרת כנס "שלום ישראלי-פלסטיני מבוסס שותפות: לקראת שינוי פרדיגמה" המתקיימים ב-10 וב-11 במאי במכון ון ליר בירושלים