newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הערבים צריכים לפתח את שפת השותפות מתוך עמדת כוח

הצלחת הרשימה המשותפת מוכיחה שהציבור הערבי-פלסטיני למד לדבר את שפת הכוח מול הכוח של נתניהו. אבל כדי לפרק את העליונות היהודית העוצמה הזו לא תספיק, וצריך גם לפתח תחביר של שותפות    

מאת:

אחרי תוצאות הבחירות האחרונות, ההצלחה המרשימה של הרשימה המשותפת והדיבורים ההולכים ומתגברים על ממשלה של כחול לבן בתמיכת המשותפת, ברור לכולם שכוחה הפוליטי של החברה הערבית-פלסטינית בישראל נמצא בסימן עלייה חד. השאלה כעת לא אם הקבוצה הערבית-פלסטינית בישראל צוברת כוח, אלא מה היא עושה עם הכוח הזה.

המיעוט לא יכול לנצח את הרוב בכיפוף ידיים. ח״כ איימן עודה באירוע הבחירות של הרשימה המשותפת בשפרעם, 2 במרץ 2020 (צילום: אורן זיו)

המיעוט לא יכול לנצח את הרוב בכיפוף ידיים. ח״כ איימן עודה באירוע הבחירות של הרשימה המשותפת (צילום: אורן זיו)

במאמר מרתק שפרסם לאחרונה ב"הארץ" תחת הכותרת "מעבר לטוב ולרוע: מהפכת העוצמה של בנימין נתניהו", מתאר איל חוברס את עלייתו והתחזקותו של "שיח העוצמה" כמאפיין מרכזי בעידן נתניהו. שיח זה, כנראה, לא פסח גם על הרשימה המשותפת.

כפי שכתבתי כאן רק לאחרונה, הפוליטיקה הפלסטינית בעידן של איימן עודה הבינה שלא מספיק לדבר אמת אל כוח (speaking truth to power), אלא צריך גם לדבר כוח אל כוח (speaking power to power). נתניהו, מסתבר, תרם לא רק להעלאת שיעור ההצבעה בקרב האזרחים הערבים, אלא גם הביא אותם, במידה רבה, להתחיל לדבר בשפתו – כוח אל כוח.

תהליך ההתעצמות של המיעוט הערבי הוא חיובי מאוד, כמובן, אבל גם מאתגר. היעדר שפה של שותפות מגשרת אצל שני הצדדים – הערבי והיהודי – עלול להביא אותם מהר מאוד למצבים מתסכלים ואפילו מסוכנים פוליטית.

מהצד הערבי, 70 שנות נדידה במדבר הפוליטי הישראלי הקהו כמעט לחלוטין את חוש השותפות שלהם. הם רוצים לשחק, אבל לא בטוח שהם יודעים איך לעלות למגרש באופן יעיל ואלגנטי. 70 שנות שלטון יהודי עשו את שלהן בקרב הרוב היהודי. רק עכשיו מתחיל הרוב היהודי להבין מהי משמעותה של מציאות דו-לאומית בתוך מדינת היהודים.

כתגובה לדיבור הערבי החדש – כוח אל כוח – הרוב היהודי נחצה בין אלה שמגיבים בהגבהת חומת השלטון היהודי בפני הערבים, לבין אלה שמוכנים, לא בלי היסוסים והרבה חשש, להנמיך את החומה, אפילו עד כדי פתיחת אפשרות ליצירת מרחב פוליטי חדש ומשותף. זה מה שאנחנו רואים בימים אלה ממש. נתניהו מגביה את החומה, כחול לבן שוקלים להנמיכה.

אין ספק שתהליך ההתעצמות הזה הוא "גיים צ'יינג'ר" בחברה הישראלית. הוא מציב את ישראל בפני שינוי טקטוני, סוציו-פוליטי וחוקתי. הוא עשוי לגרום לישראל לשנות את פניה ממדינה עם שלטון יהודי בלעדי או לכל הפחות מדינה עם הגמוניה או דומיננטיות יהודית מובהקת, למדינה שאינה כזו. בגלל ההתעוררות הערבית, הדמוס הישראלי – קולקטיב האזרחים שבה – מערער, בשם הדמוקרטיה והשוויון, על האתנוס היהודי, שכולל רק את היהודים כבעלי הבית היחידים.

אולם סופו של התהליך הזה אינו ידוע ולא מובטח לו סוף טוב. רק לאחרונה סיפק לנו משה פייגלין בפוסט שכתב הצצה לעולמם הפנימי של חברי זרם העליונות היהודית. לפי פייגלין, אם יבוא הרגע שבו ישראל תצטרך לבחור בין שלטון יהודי בלעדי לבין אופייה הדמוקרטי, חלקים נרחבים ממנה יבחרו מבלי לחשוב פעמיים בשלטון יהודי. אחרי פייגלין כבר באו איומים מפורשים מאנשי הימין במלחמת אזרחים.

בספרו "הצד האפל של הדמוקרטיה" (the dark side of democracy) הסוציולוג הפוליטי מייקל מאן טען כי לפעמים הצד השני של המחויבות לדמוקרטיה במובן של "אדם אחד, קול אחד" הוא טיהור אתני. כלומר טיהור אתני יכול להיות כלי להשגת "אתנוס" החופף ל"דמוס", בדרך להקמת מדינת לאום ושמירה עליה.

הערבים הפלסטינים כבר חוו על בשרם ב-1948 את הצד האפל הזה של הדמוקרטיה האתנית, ומאז ועד היום הם חיים תחת צילה. בספרו "שלום מדומיין, שיח מלחמה" הראה הסוציולוג הפוליטי לב גרינברג שממשלתו השנייה של יצחק רבין ב-1992 היתה למעשה הפעם האחרונה שבה הדמוס הישראלי קם על האתנוס היהודי על ידי הקמת קואליציה הנתמכת בידי מפלגות ערביות (מה שידוע כ"גוש החוסם"). האתנוס היהודי הגיב באלימות שהסתיימה ברצח רבין. זה היה צד נוסף אפל של הדמוקרטיה בגרסה ישראלית. מבחינת דרגת האלימות, יש חשש שזה עלול לקרות שוב.

לדבר כוח מול כוח. איימן עודה מול בנימין נתניהו 0צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

לדבר כוח מול כוח. איימן עודה מול בנימין נתניהו (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

לכן, כדי להבטיח סוף טוב לתהליך זה או לפחות להעלות את הסיכוי שסופו של תהליך ההתעצמות יהיה בהרחבת הקהילה הפוליטית בישראל כך שתכלול גם את הפוליטיקה הערבית פלסטינית, לא מספיק רק תהליך התעצמות.

לא מספיק לדבר כוח אל כוח, כמו שבעבר לא הספיק לדבר אמת אל כוח. כוח יכול להיות רק המרכיב הראשון שבאמצעותו משיגים את תשומת הלב של הצד השני. סולם שבאמצעותו עולים למגרש כדי "שאף אחד לא יתעלם מאתנו", כאמירתו של עודה.

התכלית הזו הושגה בבחירות האחרונות. אפילו הליכוד מבין, בדרכו המעוותת, שכבר אי אפשר להתעלם מהערבים, כפי שכתב כאן לאחרונה מירון רפופורט. אבל המיעוט לא יכול לגבור על הרוב בכיפוף ידיים. אף אחד לא משלה את עצמו אחרת. לכן, יותר מתמיד זהו הזמן להוסיף תחביר של שותפות לכוח שצובר הציבור הערבי-פלסטיני. צריך להוסיף שפה שיכולה לגשר בין המרכיבים הפוטנציאליים של זרם השותפות.

ייתכן שלא כולם יבינו את שפת השותפות בשלב הראשון, אבל יש הכרח היסטורי לכונן את התחביר שלה כבר עכשיו. התחביר הזה צריך לבטא את הערכים שעליהם תיבנה השותפות, אך צריך בו בזמן להיות גמיש דיו כדי להשתנות בהתאם לתהליך ההיסטורי והסוציו-פוליטי.

אפילו בעידן של עוצמה, ראוי להזכיר שעוצמה לבדה אינה מספיקה להשגת המשימה. עוצמה בלי שותפות תהפוך את האזרחים הערבים ממיעוט מוחלש ומודר למיעוט חזק ומאיים במדינה, שמורגלת לתפוס את האזרחים ערבים שלה כאויבים. זה לא מתכון להשפעה, אלא מסלול למתיחות אתנית נפיצה בין קהילות.

את העוצמה ואת תחביר השותפות יש להפעיל במינון נכון ובאופן הדרגתי. מעבר חד מדי מהמדבר הפוליטי לקלחת הפוליטית יכול ליצור אפקט בומרנג. מה שקורה עכשיו בימים אלה ממש בין כחול לבן למשותפת הוא לא יותר ממפגש אינטרסים ספציפי מאוד סביב הפלתו של נתניהו ולכן יכול לשמש מנוף לשותפות מוגבלת מאד.

זו לא שפת שותפות אמיתית ובטח לא עמוקה, אף שהיא יכולה בהחלט לחולל תהליך שיוביל לאחת שכזו. מעבר חד מדי עלול ליצור בקעים פנימיים בצד הערבי-פלסטיני או בצד היהודי או בשניהם, ומעל הכל עלול לזעזע את הספינה הפוליטית יותר מדי. לא דיבור בלעדי של כוח אל כוח וגם משחק פוליטי לא יעזרו כאן.

עוצמה, שיח של שותפות והתקדמות זהירה והדרגתית לכיוון שותפות – זו הנוסחה שהצדדים צריכים לבחור בה כדי להתחיל את השותפות ביניהם. בין אם השותפות הזו תסתכם רק בהמלצה של המשותפת על בני גנץ או תמשיך לכדי תמיכה מלאה בממשלה בראשותו.

ולחברי הרשימה המשותפת: המשיכו לדבר אמת אל כוח, הוסיפו ודברו כוח אל כוח, אבל אל תשכחו גם לדבר שותפות אל כוח. שותפות היא כוח.

אמיר פאח'ורי הוא עורך דין, פעיל פוליטי, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ומנהל מכון המחקר בביה"ס לשלום בנווה שלום

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf