איך מצלמים פחד מדיקטטורה
אני מצלם מחאות כבר עשרים שנה, ועוד לא ראיתי דבר דומה למה שמתרחש ב-15 השבועות האחרונים ברחובות: עשרות אלפי יהודים-ישראלים חוסמים כבישים, משבשים את הסדר ולא חוששים לפגוש אלימות משטרתית
היתקלות, לרוב ראשונה, עם אלימות משטרתית. מפגינים פורצים מחסום משטרתי בדרך לאיילון, במהלך "יום שיבוש" בתל אביב, ב-1 במרץ 2023 (צילום: אורן זיו)
המחאה נגד ההפיכה המשטרית, שהחלה בינואר 2023, הפכה לגל של הפגנות המוניות עם מספר המוקדים הגדול בתולדות המדינה. אני מצלם מחאות קרוב לעשרים שנה. בתוך ישראל, תיעדתי בין היתר את המחאה החברתית ב-2011 ואת ההפגנות בבלפור ב-2020. אך אלה לא דומים למה שמתרחש כעת ברחובות. מחאה כזו, של יהודים-ישראלים, שבה עשרות אלפים חוסמים כבישים, משבשים את הסדר ולא חוששים לעמוד מול כלים לפיזור הפגנות ולהיעצר – לא ראיתי בעבר.
כדי לתעד אירועים בסדר גודל כזה, הדבר החשוב ביותר מבחינתי הוא להמתין – בשעות שלפני ואחרי ההפגנה, ובעיקר בזמן פעולת המחאה עצמה – כדי לראות כיצד מתפתחים הדברים. אחד הדברים היפים בגל המחאה הנוכחי הוא המספר הגדול כל כך של פעולות, מיצגים ויוזמות, שקשה לעקוב אחר כולם ובוודאי שאי אפשר לתעד את כולם.
בין ים הדגלים ויתר הביטויים הפטריוטיים, ניסיתי לתעד את הרגעים שבהם מפגינים פוגשים את האלימות המשטרתית, רבים מהם לראשונה, ועדיין מעזים לחסום כבישים, להעביר בריקדות או לעמוד מול זרמי המים של המכת"זיות. כפי שאמר לי אקטיביסט ותיק באחד הימים שבהם ברחנו מרימוני הלם, "מי שחטף נבוט בראש משוטר לא יסתכל שוב באותה צורה על המציאות". כמו בבלפור, גם כאן, רבים מבינים שהאלימות המשטרתית שמופעלת כלפיהם כעת היא רק קצה הקרחון, והיא המציאות היומיומית של בני קהילות פחות פריבילגיות מהם.
בצילומים של הרגעים הסוערים, וגם של הרגעים השקטים יותר, קשה לעתים להעביר את האנרגיה של היציאה לרחוב ואת הזעם של המפגינים. תמיד מעניין אותי לדעת מה מוציא א/נשים לרחוב, מה גורם להם לאבד את הפחד ממעצר או מפציעה נפשית או פיזית. במקרה הזה, התשובה ברורה: פחד אמיתי מדיקטטורה.
בצילומים גם אי אפשר לשמוע את הקריאות, אבל אפשר לקרוא את השלטים, כמו למשל את השלט שמתייחס לחווארה, בהפגנות אחרי הפוגרום שהתרחש בעיירה הפלסטינית. הסיסמה "איפה הייתם בחווארה?", יצאה מהגבולות המצומצמים של המחאה נגד הכיבוש, והפכה, לפחות לכמה רגעים, לנחלתם של כלל המפגינים.
בתיעוד הפגנות המוניות כמו המחאה הנוכחית, חשוב לי להראות גם מה קורה בשוליים – הפיזיים והאידיאולוגיים של המחאה – הגוש נגד הכיבוש וקבוצות אחרות, שמשתתפות במחאה, אך בו זמנית גם מותחות עליה ביקורת, ומבקשות להעביר את המסר של דמוקרטיה לכולם, ושאסור לחזור אחורה לסדר שהיה קיים לפני הקמת הממשלה הנוכחית.
תודה לאנקה מירקין על הסיוע בבחירת הצילומים
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
