ההתנגדות לכליאה בדרך למיינסטרים
עורכי דין, אנשי משרד המשפטים וסוהרים התכנסו בתל אביב לערב ביוזמת תנועת "כליאה זה לא פתרון". גם אם לא כולם חותמים על סגירת בתי הכלא מחר, ההכרה בנזקי הכליאה ובצורך בחלופות הולך ומתברר גם לממסד
"נראה לי שהנכדים שלנו יחשבו שהיינו מטורפים. הם פשוט לא יבינו מה עשינו. כל כך הרבה כסף והשקעה בבתי כלא, כשכל כך הרבה שנים העובדות מצביעות על זה שזה לא עוזר, שזה רק מדרדר עוד יותר לתוך פשיעה את כל מי שנכנס לשם, מגדיל מעגלים של סבל ולא באמת תורם לאף אחד. איך נוכל להסביר להם את זה?"
כך אמרה לי הפעילה החברתית נורית חג'אג' בסוף ערב הדיון "הפוליטיקה של הכליאה", שהתקיים אמש (רביעי) בבית ההרצאות והבר "טוקהאוס" בנמל תל אביב. אם נשפוט לפי השינויים בשיח הציבורי בעולם ובארץ בנושא הכליאה בשנים האחרונות – בהחלט יש סיכוי שהיא צודקת.
רק בשנה האחרונה פורסם הדו"ח המאלף של ועדת דורנר, שנכתב על ידי נציגים של כל זרועות אכיפת החוק והמשפט, ובו הקריאה לצמצם משמעותית בכליאה, לקצר תקופות מאסר ולהשקיע בחלופות בתוך הקהילה. השנה גם נפתח ברמלה בית המשפט הקהילתי השני בישראל, אחרי זה שבבאר שבע, שמטרתו למצוא פתרונות טיפוליים גם למבצע העבירה וגם לקורבן במסגרת הקהילה, ללא מאסר. ועוד לא דיברנו בכלל על כמות הכתבות שהתפרסמו בשנה האחרונה והציגו לפתע גישה שמתנגדת להחמרה בעונשי הכליאה כפתרון לכל דבר, או על השינויים בשיח על הכליאה שמוביל ברק אובמה בארה"ב.
> מתקינים מצלמות אבטחה? כל אחד יכול לצפות בכם בקליק
עוד אינדיקציה לשינוי בשיח אפשר היה למצוא אתמול באירוע ליד שפך הירקון. רק לפני שנה וחצי קיימה קבוצת הפעילות הטרייה "כליאה זה לא פתרון" את הערב הציבורי הראשון שלה (עליו דיווחתי כאן). זה היה בבית העירייה במרכז תל אביב, והקהל היה מורכב בעיקר מצעירות וצעירים, פעילים חברתיים ואקדמאים. הפעם, באירוע השני שארגנה הקבוצה, חלל ההרצאות היה מלא בלמעלה מ-150 איש, רובם המכריע עורכי דין, אנשי הפרקליטות והסנגוריה הציבורית, חלקם ממשרד המשפטים וחלקם משב"ס. זו חתיכת הבדל.
חלק מההבדל קשור ודאי להקשר המיידי של הכנס אתמול, והוא צאת ספרה של סגנית הסנגור הציבורי, עו"ד חגית לרנאו, "עבריינות ואכיפת חוק" (הוצאת פרדס), שרבים מהנוכחים ודאי באו לכבודה. לרנאו עצמה, שחתמה את הערב, נשמעה אופטימית גם כן, ואמרה שאחת האינדיקציות המרכזיות שהיא רואה לשינוי הוא המחשבה המחודשת במשרד האוצר על איך להפנות תקציבים מכליאה לשיקום. "לפני חמש שנים זה היה נראה לנו בלתי אפשרי שבאוצר יגדירו יעדים כאלה. בעיניי זה מאוד מעודד", סיכמה.
הגוון הכהה של האסירים
אבל נחזור להתחלה. תנועות למען הביטול המוחלט של מוסד הכליאה פעילות מזה שנים ארוכות במקומות רבים בעולם. בארה"ב צמחה התנועה הזאת בין היתר מתוך תנועת הפנתרים השחורים (בדמות הפעילה והאינטלקטואלית האדירה אנג'לה דיוויס), וזאת בשל ההכרה באופי הגזעני והמעמדי של הכליאה. תנועות אלה מקדמות חלופות למאסר בצורות של שיקום בקהילה, של הגדרה מחדש של החוק הפלילי ושל תפיסת העבירה, אבל גם לא חוששות לדרוש שינוי בכל המבנה הקפיטליסטי של הכלכלה, שלשיטתן מניח את היסודות החברתיים לפשיעה.
לארץ הגיע השיח הביקורתי על הכליאה בצורה משמעותית רק לאחרונה דרך קבוצת הפעילות "כליאה זה לא פתרון", שאותה מובילים עורl הדין אופיר טובול והקרימינולוגית אתי רחמים, שהכירו בסנגוריה הציבורית. מאז הם משקיעים בהעלאת מודעות לחלופות לבתי כלא בעולם, לעלויות הרבות של כליאה בהשוואה לטיפול ושיקום, ולפגיעה הקשה שגורם המאסר לאסירים ולסביבתם המיידית מבלי להביא תועלת של ממש לחברה.
המשקל של הגזענות והמעמד בכליאה בארץ לא נעדרו גם מהערב אתמול. "לכליאה בישראל יש צבע כהה יותר", אמר בפתיחת דבריו ח"כ דב חנין. "יוצאי אתיופיה ומזרחים נמצאים בשיעורים יותר גבוהים בכלא מאשר חלקם באוכלוסייה". טובול, שדיבר אחריו, הוסיף מחוויותיו כסנגור ציבורי וסיפר שכמעט מעולם לא נתקל באשכנזי בכלא, למעט עורך דין שנעצר על מעילה, וחלק סיפור של חבר עורך דין, מזרחי, שכשהגיע לביקור בכלא הסוהרים חשדו בו שהוא אסיר נמלט וסרבו להכיר באפשרות שהוא מייצג אסירים.
את החשיבות של המעמד הכלכלי כגורם מרכזי בפלילים ובכליאה ניתן היה למצוא בעמוד הראשון של ספרה של לרנאו, שנפתח בציטוט של אנטול פראנס מ-1894: "שוויונו הנעלה של החוק אוסר על עשירים ועל עניים כאחד ללון תחת גשרים, לקבל נדבות ולגנוב לחם".
> כליאה זה לא פתרון: הכנס הציבורי הראשון
אך למרות הדמיון הזה לתנועות לביטול הכליאה בארה"ב, רוב הדוברים בערב אתמול לא עסקו ביעד של סגירת בתי הכלא באופן מוחלט, אלא רק בכוונה לצמצם באופן דרמטי את השימוש בכלי הזה, ולשנות מהיסוד את אופיו.
"אומרים פה שאולי כליאה זה לא פתרון ושצריך מסגרות בקהילה. בתי סוהר זה אכן דבר קשה, אבל מהנסיון שלי אני אומרת שיש אנשים שאינם ברי טיפול, וכחברה אנחנו מחויבים לפרטים האלה אבל גם מחויבים להגן על עצמנו", כך אמרה גונדר משנה בדימוס רונית מצליח, לשעבר מפקדת נווה תרצה. מצליח הציגה במיוחד את בית הכלא לנשים כמקום שלצד המימד הענישתי שלו מהווה גם "בית חם" לנשים שאין להן משפחה או כל מקום אחר שידאג להן, ושלדבריה מבצעות פשעים לפעמים כדי לברוח מהחברה ולחזור לקהילה של הכלא (ובזמן שדיברה תהיתי: לא עדיף לחברה להקים בתים חמים לנשים שאין להן משפחה או הגנה – שלא יחייבו אותן לפשוע כתנאי קבלה?).
לצד זה עסקה מצליח בחשיבות של שינוי סדרי העדיפויות בתוך בתי הכלא. "אין דבר כזה מפקד בית סוהר שיודח כי הוא לא שיקם אסיר, אבל יש שיודח בגלל שברח לו אסיר. אנחנו כחברה לא מוכנים לחיות עם בריחה, אבל כן עם זה שאנשים עוברים דרך המערכת ולא מקבלים שום שיקום. אם לא היינו עורפים ככה ראשים, מפקדים היו יכולים להשקיע יותר, לפתוח את האגפים קצת יותר, לאפשר טיפול עד שמונה בערב ולא רק עד שלוש. אבל גם האנשים עם הכוונות הכי טובות מפחדים על הפרנסה ועל האוכל לילדים, ולכן נזהרים יותר ופוגעים בשיקום, למרות שהוא מה שמביא לחברה טובה יותר ולפחות חזרה לכלא של אסירים".
קהילה במקום כליאה
"בנושא הכליאה, כמו בדברים אחרים בארץ, שולטת אידיאולוגיית הכוח ככלי לפתרון בעיות", טען חנין (שהוצג, כנראה לבקשתו, כחבר כנסת מרשימת חד"ש בכנסת, ללא זכר לרשימה המשותפת). "כשקורה משהו חמור התגובה של הכנסת באופן אוטומטי, מתוך האידיאולוגיה הזאת, הוא המנגנון של החמרת ענישה. אז אתה מוצא את עצמך מתנגד למהלכי חקיקה לא מתוך סימפתיה לעבירה כזו או אחרת שעליה הכנסת מבקשת להגיב, אלא מתוך תפיסה אחרת של מה ראוי ומה אפשרי לעשות כדי להתמודד עם זה. בתי סוהר הם בתי ספר לפשע, והכליאה מייצרת נזקים סביבתיים רחבים יותר. איים של חורבן שלם מסביב לכל כלוא".
חנין גם הזכיר ממצאים שמצביעים על כך שהגורם המרתיע ביותר מפני עבריינות הוא האכיפה, כלומר הסיכויים להתפס ולשלם מחיר כלשהו, ולא גובה המחיר (חמש במקום שלוש שנים בכלא, למשל). לאחר מכן הציג מספר יוזמות שהיה שותף להן בנושא בכנסת, ובראשן ההתנגדות להפרטת בתי הסוהר, החקיקה שקיבעה את הזכות לשיקום כזכות של כל אסיר (שממנה, אגב, מוחרגים בפועל כל האסירים הפוליטיים הפלסטינים), והחקיקה שחייבה חיפוש חלופות כליאה בתור ברירת מחדל במקרה של בני נוער. "צריך להרחיב את המגמה הזאת, של חיפוש חלופות. זה לא רק מאבק למען האסירים. זה מאבק למען כולנו", סיכם חנין.
> בתמונות: נשות אל-עראקיב מנסות לעצור את הדחפורים שחזרו לכפר
כמו באירוע הקודם של "כליאה זה לא פתרון", גם הפעם רגע השיא של הערב היה העדות האישית והמטלטלת של מי שהתנגש בעולם החוק והמשפט. הפעם היה זה הספר ליאור שאול, נרקומן לשעבר שנגמל. הוא תיאר ילדות קשה, עם הורים שקרעו את עצמם בעבודה והיו נעדרים מחייו, מה שהוביל להדרדרות לסמים קשים כבר מגיל 14. בגיל 21 מצא את עצמו לראשונה במעצר, וממנו הגיע לטיפול בקהילה שכלל גמילה ושיקום. "המשפט הראשון ששמעתי בקהילה הטיפולית היה 'אתה לא אשם'. זו הפעם הראשונה שמישהו אמר לי את זה, וככה התחלתי ללמוד מי אני ומה אני", העיד בקול רועד.
בהמשך הקים משפחה ופתח מספרה, אך אחרי 13 שנים הוא חזר לסמים, לקח מנת יתר והגיע לבית חולים ולמעצר. לדבריו, אם היו כולאים אותו אז, זה היה מחסל את ההזדמנות האחרונה שלו לשקם את עצמו כלכלית ומשפחתית. "כשהולכים בכל הכוח עם מכור – אין לו מה להפסיד. אי אפשר להפחיד בן אדם שממילא מלא בהרס עצמי. צריך לעזור לו, לתת לו יד והזדמנות". כשקיבל את האפשרות לתהליך שיקום כחלופת מאסר הצליח שוב להגמל, וחזר לעסק ולמשפחה. "ככה אני לומד לחיות נכון", סיים את דבריו לקול מחיאות כפיים נרגשות.
עוד בין הדוברים בערב היו עו"ד רוית הרמן, שעברה מעבודה בפרקליטות לסנגוריה הציבורית, ועסקה בחמלה (או בהיעדר חמלה) במנגנון השפיטה והכליאה, וטובול עצמו – שדיבר גם בכובע של תנועת "תור הזהב", וטען שכליאה היא כלי רלוונטי לחברה ליברלית, אינדיבידואלית, שבה כל אדם חי בדד ואחראי רק לעצמו. החלופה, לדבריו, צריכה להיות לא-ליברלית, "כמו רוב האוכלוסיות בעולם, ובארץ, שחיות במסגרת קהילתית", ועוברת דרך חיזוק הקהילות והערבות ההדדית בתוכן. בין הנאומים עלה עודד גדיר לשיר שירים שכתב על בסיס שיחות ושיעורי מוזיקה בכלא הנוער "אופק".
הערותיים קטנות לסיום
כאמור, זה הערב השני שמארגנת קבוצת "כליאה זה לא פתרון". באף אחד משניהם לא הייתה כלל התייחסות לסוגיית האסירים הפוליטיים / ביטחוניים הפלסטינים, למרות שאלה מהווים כשליש מהאסירים בישראל, או לסוגיה של מעצרים מנהליים, כליאה של מאות אנשים ללא משפט (התייחסות – אגב – יכולה להיות גם רק משפט שמסביר למה בוחרים שלא לעסוק בנושא הזה, מה שהיה עדיף על התעלמות בעיניי).
כמו כן, למרות האחוז הגדול באופן לא פרופורציונלי של יוצאי אתיופיה ושל פלסטינים אזרחי ישראל בקרב אוכלוסיית האסירים הפליליים, בשני האירועים לא היה אף דובר משתי האוכלוסיות האלה. זה נראה לי כמו אתגר ראוי להמשך הדרך של התנועה החשובה הזאת.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן