שלוש התערבויות בכתבות כל יום: הצנזורה הצבאית ב-2022

בשנה שעברה, הצנזורה הצבאית פסלה לחלוטין את פרסומן של 159 כתבות בגופי התקשורת השונים, והסירה חלקים מעוד 990 כתבות. ביחד, הצבא מונע מהציבור מידע בתדירות של כשלוש פעמים ביום – בנוסף לאפקט המצנן שעצם קיומה של הצנזורה יוצר על פעילות עיתונאית עצמאית שמבקשת לחשוף מחדלים של השלטון. את הנתונים מסרה הצנזורה הצבאית בתגובה לבקשה לפי חוק חופש המידע, שהגישו "שיחה מקומית" ו"התנועה לחופש המידע".

מעקב "שיחה מקומית", שאוסף נתונים מאז 2011, מראה שב-2022 חלה ירידה נוספת בהיקף ההתערבות של הצנזורה הצבאית בעבודת העיתונות בישראל, זו השנה הרביעית ברציפות. התערבות הצנזורה הגיעה בשנה שעברה לרמה הנמוכה ביותר מאז תחילת המחקר. אם בעשור שעבר ראינו מינימום של 2,358 התערבויות בתוכן בשנה, ולרוב הרבה יותר מכך, הרי שבשנים האחרונות המספרים ירדו דרמטית, עד כדי 48% מהשפל הקודם, וב-2022 היו "רק" 1,149 התערבויות. גם בהשוואה לשנה שלפני כן מדובר בירידה של יותר מ-20%.

לדברי עו"ד אור סדן מהתנועה לחופש המידע, מדובר במגמה מתמשכת של אפקט מצנן על הצנזורה, שנובע מעצם פרסום הנתונים מדי שנה. הסבר נוסף יכול לנבוע מהשינויים הפרסונליים בהובלת הצנזורה: הצנזורית הראשית, אריאלה בן אברהם, שחתומה על שנות השיא של הצנזורה, הוחלפה בשנים האחרונות על ידי דורון בן ברק, וכיום מכהן בתפקיד קובי מנדלבליט (בן דודו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אביחי מנדלבליט) – שנכנס לתפקידו בתחילת השנה שעברה.

שפל משמעותי נוסף נרשם גם במספר הכתבות שכלי התקשורת השונים הגישו לעיון הצנזורה. אם בעשור הקודם הוגשו מדי שנה בין 11 ל-14 אלף כתבות לביקורת, הרי שעל פי הנתונים שנמסרו לנו, בשנה שעברה המספר כבר צנח ל-5,916.

החוק בישראל מחייב עיתונאים למסור לעיון הצנזורה כל כתבה הצפויה להתפרסם שעוסקת בסוגיות ביטחון, כשההגדרה של "סוגיות ביטחון" רחבה מאוד, ומכסה שישה עמודים צפופים של תתי-נושאים. ההחלטה מה באמת למסור לצנזורה מתקבלת מדי יום במערכות התקשורת ועל פי שיקול דעת העורכים. את הירידה בהגשות שאנחנו רואים בשנים האחרונות ניתן אולי להסביר בעיסוק מופחת בסוגיות ביטחוניות רגישות, או לחלופין כתגובה של מערכות התקשורת לירידה בהיקפי ההתערבויות ואיסורי הפרסום, שמובילה אותן ללמוד מחדש את סדרי העדיפויות של הצנזורה הצבאית.

הצנזורה יכולה גם לפעול באופן יזום להסיר מידע שכבר פורסם בגופי התקשורת או ברשתות החברתיות, וידועים מקרים שבהם פעלה כך, כשבן אברהם אף ניסתה לחייב בלוגרים וכותבים בולטים ברשת שאינם עיתונאים למסור לה טקסטים לפני פרסום. עם זאת, בניגוד למנהגה בעבר, בשנים האחרונות מסרבת הצנזורה לבקשתנו לפלח את המידע באופן שיבהיר כמה מההתערבויות שלה נעשו על מידע שהוגש, וכמה באופן יזום להסרת מידע.

נתונים נוספים שביקשנו לקבל מידי הצנזורה הצבאית ולא נענינו, כוללים פילוח של פעילות הצנזורה לפי חודשים, לפי עילות פסילה או לפי גופי התקשורת שצונזרו, וכן מספר תיקי ארכיון המדינה שמהם הושמטו או הושחרו מסמכים. הצנזורה, שמראש בכלל לא היתה אמורה לעסוק בארכיון המדינה, הסכימה רק לומר שב-2022 הוגשו אליה 2,670 תיקים מארכיון המדינה, וש"הרוב המכריע" שלהם אושר לפרסום ללא תיקון – ניסוח שלא באמת מספק מידע לציבור על פעילותה.

אפקט מצנן

למרות הירידה בכל המדדים, יש לזכור גם שעצם קיומה של הצנזורה הצבאית הוא חריגה קיצונית מנורמות דמוקרטיות בסיסיות. ישראל היא המדינה היחידה בעולם המשתייכת לחוג הדמוקרטיות המערביות שמפעילה צנזורה אגרסיבית על עיתונאים, מה שיוצר הרתעה מעיסוק בסוגיות שחיוניות לחיי האזרחים.

"על הציבור להיות ער לכך שישנם פריטי מידע שעיתונאים ועיתונאיות מבקשים להעביר לציבור, אך הם נחסמים על ידי הצנזורה ובכך, עניינים בעלי עניין ציבורי נעלמים מעיניו של הציבור", אומר עו"ד סדן, המשמש גם כמנחה הקליניקה לחופש המידע במכללה למינהל. מסיבה זו פועלים סדן, התנועה לחופש המידע ו"שיחה מקומית" כדי "להביא לידיעת הציבור את מספר המקרים שבהם נפגעת זכותו של הציבור לדעת, וזאת כדי להעלות את המודעות בנושא. בד בבד, אנו מאמינים שבקשות מעין אלה מאפשרות מעקב ארוך שנים שיש בו כדי להפחית את החשש מפני שימוש לרעה בסמכות זו".

מעבר לפגיעה הבסיסית בחופש העיתונות, בשנים האחרונות האבסורד בקיומה של הצנזורה הצבאית גבר, שכן כל אדם יכול להעלות מידע לרשת שיגיע לתפוצה נרחבת, או לגשת למידע שמפורסם במקומות אחרים בעולם כדרך לעקוף את הצנזורה. כך למשל במאי האחרון פורסמו בכל העולם על טביעת הסירה באיטליה, שעל סיפונה היה איש המוסד ארז שמעוני, פרטים שנאסרו לפרסום בישראל. כמו במקרים אחרים, גם כאן המציאות הכריעה לבסוף את הממסד הביטחוני, שאיפשר גם לעיתונות הישראלית לעסוק במה שבכל העולם כבר דיברו עליו.

האבסורד הזה התבטא בדברים שנאמרו ביוני האחרון בוועדה לביקורת המדינה בכנסת, במסגרת דיון שעסק ברלוונטיות של הצנזורה בעידן הדיגיטלי. בחלקו הראשון של הדיון השתתפו נציגים מארגוני חברה אזרחית שונים, אך חלקו השני היה סגור לציבור ותוכנו בינתיים אסור בפרסום. בחלק הפתוח אמר יו"ר הוועדה, ח"כ מיקי לוי (יש עתיד), שתקנות הצנזורה מיושנות ולא רלוונטיות לעידן הנוכחי, כאשר "הטלת צנזורה יכולה לגרום להפצת שמועות חסרות אחריות, שיכולות לגרום בהלה של ממש בציבור. לעתים השמועות חמורות יותר מהאירוע עצמו".

לוי אף העלה את החשש שגורמים פוליטיים משתמשים בכלי הזה על מנת למנוע פרסומים מביכים. על כך הוסיף ח"כ אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו), יוזם הדיון בוועדה, ש"באחרונה ראינו שהפעלת הצנזורה היא לפי פנייתם של גורמים מדיניים. להערכתי היתה כאן הפעלה של הצנזורה בהחלטה לא נכונה, וברור לי שזה לא בא על ידי הצנזור אלא על ידי מי שמעליו". בפנייה לדוברו של ליברמן לאחר הדיון סירב הדובר לפרט על המקרה שאליו כיוון חבר הכנסת, ומסר כי "החלק העיקרי בדיון היה תחת צנזורה ולא יכולים לפרט. מקווים שהלקחים מהדיון הופקו".

בדיון השתתפה גם ענת סרגוסטי, הממונה על חופש העיתונות בארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל (גילוי נאות: הח"מ חבר בוועד המנהל של הארגון). סרגוסטי הציגה את עמדת הארגון בעד ביטול הצנזורה הצבאית, כשהיא מסתמכת על הנתונים שפורסמו בשנים האחרונות ב"שיחה מקומית".

"זה [הצנזורה] מתייתר בעולם דיגיטלי כאשר כל טלפון סלולרי הוא תחנת שידור", אמרה סרגוסטי. "זה מתפרסם לפני שבכלל זה מגיע לצנזורה. בכל ערב מגיע פיזית צנזור לחדרי החדשות, ויש בזה אפקט מצנן והשפעה לכך שישראל נמצאת הכי למטה במדד חופש העיתונות העולמי".

בשנה האחרונה ישראל ירדה 11 מקומות במדד של "עיתונאים ללא גבולות", כשהצנזורה מהווה את אחת הסיבות למיקומה הנמוך מראש – והממשלה החדשה לירידה במדד. סרגוסטי התייחסה גם לעלייה בשימוש בצווי איסור פרסום, המוצאים על ידי שופטים במעמד צד אחד (כלומר, רק בנוכחות גורמי הביטחון, ללא ייצוג לעיתונאים), ומרחיבים בהרבה את הסוגיות שנאסר על העיתונות לעסוק בהן.

מנגד, הצנזור הראשי מנדלבליט טען בדיון שעם כל המורכבות, יש צורך להמשיך לקיים את הצנזורה, ושהיא פועלת כיום בצורה הטובה ביותר. "כל מבחן צנזוריאלי שנעשה – קורה באופן מדויק באיזון נכון", אמר מנדלבליט.

לצד כל האמור, חשוב לציין שככלל, הצנזורה לא מונעת מהעיתונות לדווח על מעללי הצבא והמתנחלים בשטחים; על האופן שבו השלטון יצר ומתחזק מערכות חוק נפרדות; על דיכוי של מחאה פלסטינית לגיטימית; על מקרי הרג פושעים של פלסטינים על ידי הצבא, שכלל לא נחקרים; על כליאה וירי בקולגות שלנו, העיתונאים הפלסטינים; ועוד ועוד. את רוב הנושאים האלה תקשורת המיינסטרים לא מסקרת או מסקרת באופן מוטה ומעוות מבחירה, מתוך צנזורה עצמית, ולא בגלל מגבלות השלטון.