היום מציינים בארה"ב את יום מרטין לות'ר קינג, כמעט 50 שנים לאחר שמתנקש צלף במנהיג התנועה לזכויות האזרח וגדע את חייו ברגע. המאבק עבור שוויון זכויות בארצות הברית לא ניצח בבתי המשפט, הוא ניצח ברחובות. בהתארגנויות של אנשים שמאסו במציאות הקיימת, התארגנו ופעלו לשינוי.

בשנת 1965 העיר סלמה היתה מוקד החיכוך במאבק השחורים בארה"ב למען זכויות הצבעה וכנגד ההפרדה. בתוך כל הכאוס והחשש הממשי מאלימות ומסכנת חיים, מרטין לותר קינג נשא נאום מכונן, שמצאתי לנכון להביא ציטוט קטן ממנו שנחרט לי בלב, בתרגום חופשי:

אדם מת כשהוא מסרב לעמוד ולהתייצב עבור מה שנכון. אדם מת כשהוא מסרב להתייצב עבור צדק. אדם מת כאשר הוא מסרב לנקוט עמדה עבור מה שנכון לעשות.

אותם אנשים אמיצים יצאו להפגין בידיעה שיספגו אלימות משטרתית קשה ומסכנת חיים. הם יצאו להפגין למרות שידעו שהם עלולים לשלם על כך במאסרים ממושכים ועדיין, הם לא עמדו מנגד. עבורם לא היה מדובר בסכנה של וויכוח קטן עם שוטר, מעצר של כמה שעות או לילה בכלא או אפילו בחשש מפוסט שיימינג בפייסבוק של "הצל" וחבריו. נכון, לא נעים. אבל כשאין ברירה ככה נראה מאבק וככה נראית התנגדות.

די לנייטרליות

בקרוב יגורשו עשרות אלפי אנשים למותם ואנחנו נעמוד מהצד. לא נשתף את הפוסט כי נפחד שבני משפחה או חברים יגיבו לנו "אבל מה עם דרום תל אביב" או "זו הארץ שלנו", אז נבחר לחסוך מעצמנו את העימות. לא נלך להפגנה כי היה לנו יום ארוך בעבודה ומה זה כבר משנה, למי אכפת. לא נקרא את העדויות ונראה את תמונות גופות האנשים שעברו עינויים, נשמות שהסתובבו בינינו, כי זה קשה לנו מדי. עדיף לראות סרטון של חתול.

לכן, אין דבר כזה "לא בשמי". ואני מציעה לקחת את הסטיקר הזו ששמים על תמונת הפרופיל ולהעיף לכל הרוחות. כל מי שיושבת בשקט, מפחדת להשמיע קול, הגירוש של מבקשי המקלט נעשה בשמה.

המקום הזה, הנייטרלי, אין לנו זמן אליו. אין לי גם סבלנות אליו יותר. אני לא מדברת על מי שיש

ביום שישי בחרתי לדבר מול מאי גולן ב"אולפן שישי" בערוץ 2. על גופתי המתה אני אשאיר את הבמה לשקרים והסתה של פוליטיקאית ברמה של מועצת תלמידים, שמבקשת לקדם את עצמה תוך פגיעה בדרום תל אביב ורצון לשלוח אנשים למותם רק כי הם לא בצבע הנכון או בדת הנכונה. כל מה שהיה לה לענות לי היה הקשקושים הרגילים של "מי מממן אותך" ו"מה את עושה" ואת "גיס חמישי", בגלל מקום העבודה שלי באגודה לזכויות האזרח. אז בואו נפרק את זה רגע, כדי שיהיה ברור למה כשאני הולכת ברחוב אני הולכת בראש מורם.

> המרוויחים הגדולים מפסק הדין של העליון הם הרודנים של רואנדה ואוגנדה

את מי בדיוק היא מייצגת?

אני גאה בפעילות החברתית והפוליטית שלי ובמאות ואלפי האנשים שעומדים לצידי בעבודה שאני עושה ובמאבקים שאני חלק מהם. אני גאה לרכז את מחלקת פניות הציבור באגודה לזכויות האזרח, ובכך שהצלחתי דרך העבודה שלי לעצור ניתוקי חשמל לאמהות חד הוריות, לעזור להכניס ילדות מזרחיות לגן בניהול אשכנזי שסירב לקבל אותן, להכריח את עמידר לתקן דירות מתפרקות ואת משרד השיכון להכיר במשפחות עניות כזכאיות לסיוע בשכר דירה. כשאני עומדת ומפגינה, אני לרגע לא מהססת ותוהה אם אני בצד הנכון. יחד איתי עומדות נשים אמיצות שנאבקות על הדיור הציבורי, נכים שנאבקים על השוואת קצבת הנכות לשכר המינימום, צעירים שחטפו אלימות משטרתית בגלל צבע עורם ולא מוכנים לשתוק יותר, תושבי גבעת עמל ושכונות אחרות שמפונים מביתם, תושבי הכפר הבדואי הבלתי מוכר אל עראקיב שביתם נהרס שוב ושוב ושוב. מזרחים, פלסטינים, אתיופים, רוסים, אשכנזים, מבקשי מקלט, להטב"קים, חרדים ועוד ועוד ועוד.

כשמאי גולן מפגינה עם עוד עשרים איש במקרה הטוב, לידה עומדים הכהניסטים זורעי השנאה, והגזענים שבאים לדרום תל אביב מתי שהתקשורת מגיעה. שיוצרים פרובוקציות בשביל עוד אייטם שמאי גולן תוכל לספר בו על הסודני שהטריד אותה מינית ולכן

הקהילה הגאה זועמת. היום (חמישי) בערב צפויים להתכנס אלפי אנשים בקריית הממשלה בתל אביב כדי למחות על סוגיית האימוץ ולדרוש שוויון זכויות. הם יעמדו על הבמה ויספרו על בגידת המדינה, אחרי שעשו צבא ושילמו מסים תחת הססמה – "גם אנחנו רוצים לחיות בכבוד". כמה מטרים משם, ברחוב קפלן, שרף את עצמו משה סילמן זכרונו לברכה בהפגנת השנה לפרוץ המחאה החברתית, והיום נציין חמש שנים למותו הכואב.

במכתב ההתאבדות שלו הוא רשם: "אני מאשים את מדינת ישראל, את ביבי נתניהו ויובל שטייניץ הנבלות שעל ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יום יום שלוקחים מעשירים ונותנים לעניים. אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה, אין לי בכלל איך להתחיל את החודש. אחרי ששילמתי מיליונים במסים, עשיתי צבא, ועד גיל 46 עשיתי מילואים".

> הומופובים, תפסיקו להשתתף במצעדי הגאווה שלנו

המדינה ראתה גם בו "חריג" וכך גם התייחסה אליו, מנגנוניה הם אלו שדחפו אותו למותו. איך מדינה הורגת אדם? היא מאמללת אותו, מתעמרת בו, מפעילה עליו טרור בירוקרטי, גורמת לו להרגיש שאין לו ערך. שהוא עול, פרזיט, שבתור נכה שמקבל מהמדינה קצבת נכות שעמדה אז על 2300 ש"ח – ואין לו זכות לחיים בכבוד. אז משה סילמן לקח בנזין ומצית, וקיווה שבגופו תתחיל שריפה שלהבותיה יגיעו עד משרדי הממשלה ויזעזעו גם אותנו.

לואיז, סילמן, והלהט"בים

משה סילמן לא היה לבד ב"חריגות שלו". בכל יום מדינת ישראל, במדיניותה הדורסנית, מקדמת עוד ועוד אנשים למותם, ודוחפת אותם לקצה גבול יכולת ההישרדות הקיומית והנפשית. מי שנכחה בהפגנות של קבוצות וארגוני הנכים והנכות בחודשים האחרונים ועמדה רגע מהצד והקשיבה, יכולה הייתה לראות את קו השבר. את הדמעות בקצה העיניים, את התסכול מכך שלא משנה איזה כביש ייחסמו מתנועה, לאיזה דיונים בכנסת ילכו וכמה תמונות של ח"כים הצטלמו עם שלט "נכה זה לא חצי בן אדם" – מדינת ישראל קברה אותם בחייהם, דנה אותם למציאות של מתים-מהלכים.

בצבא ניסיתי להתאבד. יום אחד בטירונות, כמה שבועות אחרי שהתגייסתי, טיפסתי על המעקה של הקומה השלישית או הרביעית בבניין בצריפין ונעמדתי עם רגל אחת באוויר ויד אחת מחזיקה במעקה. חיילות צעקו, הסמל בא בריצה ותפס אותי. הוא מושך אותי כדי שארד מהמעקה, ואני מושכת חזק, נחושה לצאת משם בכל מחיר. אני יוצאת מהצבא, חיה או מתה.

בסוף הסמל הצליח להוריד אותי ולקחו אותי לקצינת בריאות הנפש. ישבתי על ספסל בשמש, מחכה לכבודה שתקבל אותי. אולי עדיין אצליח להשתחרר. אולי סופסוף יימצא האדם מהמערכת המסואבת הזאת שיסתכל לי בעיניים ויבין שאני לא מפונקת ואני לא ממציאה. שאני לא מתאימה לפה.

בתור חיכתה עוד חיילת, אני חושבת שקראו לה רחלי. היא סיפרה לי שקשה לה אבל היא לא רוצה לעשות בעיות. אני חושבת שהיא הייתה יותר שקטה ממני, עוד ילדה מהצופים שייעדו אותה להיות מפקדת. על גופה הצנום היה תלוי רובה. לידינו ישבו שתי חיילות שהשגיחו עליי. כמה חודשים אחרי שהצלחתי סופסוף להשתחרר מהצבא, קראתי שהיא לקחה את אותו הרובה, נכנסה לשירותים באחד מהבסיסים וירתה לעצמה בראש. היא לא הסתירה את המצוקות שלה, היא פשוט זעקה חלש יותר ממני.

ההורים שלי לא ראו את המפקדים והצבא כדבר שהוא מעל הכל, הם ראו שהבת שלהם הולכת ונגמרת. מפסיקה להיות הספיר שתמיד הראשונה לעשות צחוקים, ונהיית בחורה אחרת שכבר אי אפשר לזהות. כזו שבוכה בכל יום שבת כשצריך לחזור לבסיס, בין אם זה לצריפין או לקריה. ספיר שכבר לא רצתה לאכול. אולי אותה רחלי פחדה ממה שיגידו עליה, אולי לא היה לה את הגיבוי שלי היה. אולי היא חשבה שאסור לה להשתמט ושילמה בחייה, אולי כי כל כך רצתה להיות חלק. אולי כדי שתוכל לספר בהמשך חייה סיפורי נוסטלגיה מהצבא.

> בערב יום הזיכרון חטפתי בקבוק שתן כי העזתי לחשוב על תקווה