newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במדינת היהודים כבר אין מקום לחנין זועבי ולמחמוד דרוויש

מצד אחד ערבים נוכחים במרחב הציבורי יותר מאי פעם. מצד שני הגזענות והניסיונות להרחיק אותם בוטים מתמיד. יישום של חוק ההדחה יכול לתת להם סיבה טובה להחרים את הכנסת, ולשנות את כללי המשחק

מאת:

לחוק ההדחה שעבר אתמול בכנסת ולפרשת מחמוד דרוויש שהגיעה הבוקר משומקום יש מכנה משותף אחד: הרצון הנואש של הימין הישראלי להעלים את נוכחותה המרגיזה של האוכלוסיה הפלסטינית בישראל. משימה לא פשוטה, מאחר ובאופן יחסי יש יותר אזרחים ערבים בישראל מאשר שחורים או היספנים בארצות הברית. ומישהו יכול לדמיין את ארצות הברית בלעדיהם?

אנשי הימין יגידו שהם לא מתנגדים לערבים עצמם, אלא למסרים שלהם. זו כמובן היתממות. כל עוד ישראל מוגדרת כמדינה יהודית, הערבים תמיד יהיו מנוכרים אליה. ערבי יכול להפוך לישראלי כמו שהוא יכול להפוך לגרמני או לאמריקאי, אבל הוא אינו יכול להפוך ליהודי, וגם היהודים אינם רוצים בכך. זה ההבדל המשמעותי בין המודל הישראלי למצב בכל הדמוקרטיות המערביות, שגם אם יש בהן עדיין סמלים נוצריים או לאומיים אחרים, הן ביסודו של דבר "מדינת כל אזרחיה". בישראל עצם המושג הזה כל כך מפחיד אנשים, שחלקם רוצים להוציא אותו מחוץ לחוק.

כעת, מפרק הימין בשיטתיות את הפשרות וההסדרים שעמדו ביסוד הדמוקרטיה הישראלית שהתקיימה איכשהו בתוך גבולות 67. למשל הפשרה הלא כתובה לפיה הפלסטינים יכולים לבחור ולהיבחר, גם אם הם מתנגדים – באופן טבעי לחלוטין, כאמור – לרעיון המדינה היהודית. או שמשורר פלסטיני יכול להיחשב קנוני גם אם הוא כתב בין השאר שירים שראו ביהודים אויב, ממש כמו שמשוררים ישראלים שראו בערבים אויב נחשבים קנוניים.

הרעיון מאחורי אותם הסדרים היה אחד: להפריד בין הממד התרבותי והנרטיבי, שבו כל עם מחזיק בתמונת עולם מוחלטת, לבין הממד המעשי, שבו חיים ביחד תוך פשרות והעלמת עין. מבחינת הימין החדש זה לא טוב מספיק. המדינה היהודית צריכה להיות יהודית לחלוטין בתרבותה, יהודית בהקצאת המשאבים שלה, יהודית בשיח הפוליטי שלה, וכו'. צריך להודות שזוהי גם רוח התקופה – אנחנו חיים בעידן שאוהב צדק מוחלט, במיוחד במישור התרבותי, ושבז לפשרות. הפריחה של הימין הלאומני בכל העולם נובעת בין השאר מהסיבה הזו.

> שירה אסורה: מחמוד דרוויש כותב על המוות

אביגדור ליברמן בדיון הארכת מעצר של החייל היורה מחברון (אורן זיו / אקטיבסטילס)

זימן את מפקד גל"צ לבירור בעקבות שידור תוכנית שעסקה במשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש. שר הבטחון אביגדור ליברמן (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אלא שלמציאות יש דרכים משונות לכפות את עצמה על העולם. גם אם נקום כולנו בבוקר ונצעק שזו מדינה של יהודים ושל יהודים בלבד, לא נוכל להעלים רבע מהאוכלוסיה הישראלית. ישראל היא מדינה דו לאומית גם בתוך גבולות '67, עובדה שהשמאל והימין גם יחד מתכחשים לה. העמדה של הימין הופכת מופרכת במיוחד כשלוקחים בחשבון את הפרויקט השני שלו – המשך השליטה בשטחים הכבושים, שמערער אפילו את הרוב הדחוק של היהודים בתוך גבולות הארץ. אבל כאמור, רוב הימין מעולם לא ממש הפנים את נוכחותם של הפלסטינים, וזה נכון לשני עברי הקו הירוק.

לזכותה של ממשלת נתניהו עומדת תוכנית ההשקעה במגזר הערבי. אני לא שייך לאלו שפוסלים את המהלך הזה מראש (אפילו להפך), אבל ההיגיון שלו, לפיו ניתן להפריד את השדרוג והשילוב הכלכלי מהתרבות, הפוליטיקה וחיי הקהילה – שם נשמרות ההפרדה והעליונות היהודית – לא עבד בשום מקום וכנראה שלא יעבוד. להפך, יש דוגמאות לאופן שבו עלייה ברמת החיים שלא מלווה בזכויות פוליטיות דווקא מעמיקה את הניכור. מי שחושב שדור חדש של אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים יסכים לדבר ערבית רק בבית ולקרוא שירה במחתרת לא מבין איפה הוא חי, ויש גבול לכמה שנוכל לשכנע את פייסבוק לצנזר.

בין החברה היהודית לפלסטינית מתקיימים תהליכים מקבילים של השתלבות והיפרדות, שמזינים אלו את אלו. מצד אחד, פלסטינים נוכחים במרחב הציבורי יותר מאי פעם. מצד שני, הגזענות המופנה אליהם והנסיונות להרחיקם בוטים הרבה יותר גם כן (אותו דבר נכון גם לשטחים – מצד אחד, השלטון הישראלי נראה יציב, חזק ואפקטיבי מאי פעם, והפוליטיקה הפלסטינית מצויה במשבר, ללא אסטרטגיה או כיוון ברורים. אבל במבט היסטורי נראה שהלאומיות הפלסטינית הולכת ומתחזקת, וכך גם הלגיטימציה העולמית אליה).

ממשלת ישראל תוכל בהחלט להמשיך בכיוון הנוכחי עוד כמה שנים לפחות. כשארדואן מטהר חצי מהשירות הציבורי והגנרל סיסי יורה למוות ב-800 מפגינים ביום אחד, הניואנסים של פרשת דרוויש או להבדיל זועבי לא זוכים להרבה תשומת לב. אבל הבעיה של מדינת ישראל היא לא עם העולם אלא עם המציאות. מדינות דו לאומיות הן פרויקטים מורכבים ביותר לתחזוקה, ומדינות דו לאומיות שמתכחשות לזהות הדו לאומית שלהן או שחושבות שניתן לתחזק את העסק בכפייה הן בסכנה חמורה הרבה יותר.

> הקיץ של תורכיה הפך לחורף אפל מאוד

ח"כ חנין זועבי (צילום: אקטיבסטילס)

חוק ההדחה שם אותה על הכוונת. ח"כ חנין זועבי (צילום: אקטיבסטילס)

מנקודת מבט ישראלית עדיף היה שהפלסטינים יבטאו את הניכור שלהם מהמדינה בפרלמנט מאשר מחוצה לו, ועדיף שאקדמאים יהודים ידונו בדרוויש ברדיו הצבאי מנקודת מבטם, מאשר שהצבא ישדר שירים ותעמולה, ודרוויש יחזור להיות משורר מחאה שמניע לפעולה.

מנקודת מבט פלסטינית אני לא יודע איזה מההסדרים בעייתי יותר – אבל הפלסטינים תמיד שיחקו עם קלפים גרועים מאוד. האירוניה היא שכעת, מדינת ישראל העמידה לרשותם את נשק יום הדין (במישור הפוליטי, כמובן): אם חבר או חברת כנסת פלסטינים יודחו מהכנסת, תהיה לחברה הערבית סיבה טובה להחרים את הבחירות לחלוטין. איש אינו יודע מה יקרה בתרחיש הזה – אפילו חברי הרשימה המשותפת חלוקים מאוד בעמדותיהם לגבי האסטרטגיה הנכונה לנוכח אפשרות ההדחה. אבל החרמה טוטלית תשנה את כל הדינמיקות הפוליטיות גם בין היהודים לבין עצמם, שלא לדבר על עניינים כמו הלגיטימציה של המשטר הישראלי ושל רעיון ה"מדינה יהודית ודמוקרטית". ברור שישראל תצטרך להגביר את הממד של הכפייה והפיקוח ביחסה לפלסטינים, מפני שאלו לא יראו צורך לשמור על הכללים שהם נטלו לעצמם כשהם נכנסו למשחק הפוליטי. בטווח הארוך יותר, יש פה פוטנציאל לאלימות רצינית. אני באופן אישי חרד מאוד מהיפרדות פוליטית שכזו, מפני שאני חושב שאין עתיד בארץ הזו שהוא לא משותף, יהודי-ערבי.

לבסוף, אי אפשר גם בלי מילה רעה לשמאל-מרכז הישראלי, שהעניק לגיטימציה שיטתית לרדיפה של בל"ד ושל המיעוט הפלסטיני בכלל. חלק מהחקיקה האנטי-דמוקרטית, ובמיוחד זו שנוגעת לפלסטינים, יצא לדרך ביוזמת אנשי קדימה ז"ל והעבודה, ויש כמה חברי כנסת מהעבודה שעשו קריירה מדיבורים על חנין זועבי. לשיטתם, אחרי שנעשה לערבים טובה וניפטר מבל"ד, אולי נוכל להקים קואליצית מרכז-שמאל בתמיכה ערבית "מתונה". אשרי המאמין. סביר יותר להניח שזה יהיה משחק חדש לגמרי.

> לא "רצון העם": הצבא הוא ארגון עם אינטרסים משלו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חגיגות לרגל נפילת אסד, מג׳דל שמס, 9 בדצמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

חגיגות לרגל נפילת אסד, מג׳דל שמס, 9 בדצמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

במג'דל שמס חגגו את נפילת אסד: "חיכיתי לרגע הזה כל חיי"

במשך עשרות שנים, מתנגדי המשטר הסורי בגולן חששו להביע את עמדותיהם מחשש לנקמה בקרוביהם בסוריה. כעת נפרץ הסכר, אך כמו שכניהם תומכי המשטר הם מבינים כי הדרך לשחרור העם הסורי עדיין ארוכה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf