newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההסתדרות חוגגת מאה שנה של החמצות

בדצמבר 1920 הוקמה הסתדרות העובדים העבריים בא"י, בפרויקט שקשה להגזים בתרומתו להקמת המדינה ולפיתוחה. אך בשל רצון לרכז כוח ולקבל החלטות מלמעלה, הוחמצה שוב ושוב ההזדמנות להפוך את הארגון להתאגדות של גופים כלכליים בבעלות ובניהול העובדים, שלא צריכים להיאבק על זכויות מול בעלי הון

מאת:

מתנועת הפועלים שהקימה את המדינה, נותרה רק ההסתדרות, אשר למרות חשיבותה (הרבה) היא מהווה בעיקר תזכורת לאחת ההחמצות הגדולות בהיסטוריה.

ארגוני יוצרים מפגינים מול בניין ההסתדרות בתל אביב נגד הפגיעה בשידור הציבורי, ב-2016 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

ארגוני יוצרים מפגינים מול בניין ההסתדרות בתל אביב נגד הפגיעה בשידור הציבורי, ב-2016 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

בדצמבר 1920 הוקמה הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל. זו היתה חגיגה גדולה של איחוד בין הסתדרויות עובדים שפעלו ברחבי הארץ, ותחילתו של פרויקט ריכוזי שקשה להגזים בתרומתו להקמת מדינת ישראל ולפיתוחה בשנותיה הראשונות.

בצד זה, זהו סיפור של אין ספור החמצות, שהחלו באותו איחוד ובתפיסה שביקשה לנהל כמה שיותר תחת גג אחד.

בעוד שההסתדרות הוקמה כאיחוד של איגודים מקצועיים, משלב מוקדם מאוד היומרות שלה התפרשו הרבה מעבר לניהול מאבקים על זכויות עובדים. למעשה, ההסתדרות לקחה על עצמה את תפקיד "המדינה שבדרך", כולל הצד הפוליטי ואספקה של שירותים חברתיים.

בהתאם למטרה הזאת, בהסתדרות לא יוצגו איגודי עובדים, אלא מפלגות הפועלים. מודל ייחודי זה נשמר גם לאחר הקמת המדינה (עם תוספת של מפלגות "לא פועליות" עם השנים).

אחד התחומים המרכזיים שבהם התרכזו היומרות האלה היה הרצון לבנות "משק פועלי". אך בניגוד למה שטוענים כמה היסטוריונים חשובים ששמעתי וקראתי בשבועות האחרונים – לא כל "המשק הפועלי" היה בבעלות ההסתדרות.

מאות רבות של קואופרטיבים של עובדים פעלו מחוץ ל"משק ההסתדרותי". הקואופרטיבים לתחבורה, למשל, קמו בלי כל קשר להסתדרות ואף ניהלו מאבקים קשים אתה במשך השנים. כך גם הקואופרציה הצרכנית, שהתפתחה במנגנונים נפרדים, רובה כהתארגנויות מקומיות ועצמאיות, והמתח בין ההתארגנויות המקומיות לבין גופים ארציים שביקשו לנהל מלמעלה הביא לסדרה של התנגשויות, עד ליצירת איזון המכיר בחשיבות שני הצדדים.

המשביר קם כמובן לפני ההסתדרות, אבל גם הפיצול למשביר המרכזי ותנובה נעשה מחוץ להסתדרות, ושניהם פעלו בנפרד; היתה זיקה, כמובן, לגופים המיישבים, אבל לא זהות. ועוד ועוד.

כאמור, ההסתדרות לקחה לעצמה תפקידים רבים, אך מבחינה כלכלית הפעולה החשובה ביותר שלה היתה הקמת "חברת העובדים", שהיתה אמורה לנהל את כל המוסדות והגופים שהם בבעלות ההסתדרות.

המטרה היתה לא רק לספק שירותים, אלא לבנות משק בבעלות העובדים – לא כיחידים, אלא כקולקטיב. חברת העובדים, שנרשמה ב-1923 כאגודה שיתופית, היתה אמורה לתת מסגרת משפטית לכל הגופים שההסתדרות ביקשה לנהל, משירותי הבריאות – קופת חולים כללית –  ועד כל המפעלים ומקומות העבודה.

למעשה, הקמת חברת העובדים מסמלת את התהליך ההפוך מזה שעברה התנועה הקואופרטיבית הבינלאומית. לאחר שהתנועות האוטופיסטיות, שניסו לבנות מודלים חובקי כל – קולקטיבים שבהם הבעלות המשותפת משתרעת על כל תחומי החיים: דיור, מקומות עבודה, מערכות חינוך וכיו"ב – נכשלו כישלון חרוץ, החל לפעול המודל של רוצ'דייל – קואופרטיב צרכני בבעלות עובדים, שזכה להצלחה רבה.

אמנם מלכתחילה הכוונה היתה להרחיב את השירותים, אולם ההצלחה דווקא של ההתמקדות בפעולה היחידה, הצרכנית, הביאה לרצון של רבים להצטרף. מ-1844 התנועה הקואופרטיבית פעלה בשיטה של התאגדויות ממוקדות, הפועלות כיחידות עצמאיות דמוקרטיות, שקל (יחסית, תלוי בסוג הפעולה) להצטרף אליהן ולעזוב אותן, והמנוהלות באופן דמוקרטי ישירות על ידי החברים המעורבים.

כך הוקמו התאגדויות צרכניות, מפעלים בבעלות עובדים, בנקים, שירותי חינוך ועוד. אמנם ב-1895 הוקם ארגון גג, אולם הוא לא החליף את הניהול ואת הבעלות הישירה של העובדים והצרכנים.

בניגוד מוחלט לתפיסה האמורה ולהצלחת המודל הקואופרטיבי בעולם, חברת העובדים הוקמה ב-1923 בוועידה השנייה של הסתדרות העובדים הכללית בא"י, כשמטרתה "ארגון, פיתוח והגברת הפעולה הכלכלית והמשקית של כלל הפועלים בכל ענפי ההתיישבות והעבודה בכפר ובעיקר על יסוד עזרה ואחריות הדדית".

תוכניתו המקורית של דוד בן גוריון, ממייסדי ההסתדרות, היתה רחבה יותר: "שלטון הציבור על המשק". שלושה עיקרים עמדו בבסיס תוכניתו: "במקום ההסתדרות – חברת העובדים; במקום קבוצות – משק אחד של פועלים העיר והכפר; סידור כל חיינו על יסוד של כלכלה עצמית".

לא היה מדובר כאן בהתארגנויות של עובדים (או צרכנים), אלא במפעלים שהוקמו בהחלטה מלמעלה, על ידי מוסד מרכזי. גם לא היה מדובר בהקמת מפעל או חברה והעברתם לניהול עובדיהם. העובדים היו חברים ב"חברת העובדים", ובכך נסתיים ברוב המקרים הקשר הקואופרטיבי שלהם למפעל – קשר של בעלות פורמלית.

טענות כלפי האופי הלא קואופרטיבי של מפעלים וחברות של חברת העובדים עלו שוב ושוב, הן בהיבטים של היעדר הניהול העצמי והן באשר למהותן של החלטות ניהוליות שהתקבלו. כך, למשל, נמתחה ביקורת על העסקת רבים מן העובדים ב"סולל בונה" כעובדים שכירים.

בעוד שההסתדרות נאבקה נגד עבודה שכירה בקואופרטיבים שפעלו מחוץ למסגרת חברת העובדים, הרי שבכל הקשור למשק המוסדי, לארגוני חברת העובדים עצמה, הסלחנות היתה רבה וההסברים משכנעים. כך גם שכר העובדים היה דיפרנציאלי – כאשר בקואופרטיבים שמחוץ לחברת העובדים שמרו על שכר אחיד – ורבים מהמנהלים הובאו מחוץ למפעל או החברה עצמם.

ברל כצנלסון, ממקימי חברת העובדים, ראה אותה כהתגלמות החזון של מעמד הפועלים בארץ ישראל. העובדה שבעלי חברת העובדים הם העובדים כולם ושכולם חברים בהסתדרות יוצרת במידה מסוימת מעגל שוטה: בקואופרטיב אין איגודים מקצועיים ו-ועדי עובדים – העובדים הם המנהלים, הם לא צריכים לנהל משא ומתן כדי לקבל את זכויותיהם, מכיוון שהם קובעים את זכויותיהם.

חברת העובדים אמנם יצרה אווירה ציבורית של חברה קואופרטיבית, אולם בפועל לא פעלה בהתאם לעקרונות התנועה הקואופרטיבית. לא היו בה מנגנונים דמוקרטיים והשתתפות כלכלית ישירה של עובדים. לעומת זאת, חברת העובדים מיקמה עצמה כמובילה כלכלית, כאשר מטרותיה הן מטרות היישוב העברי ולאחר מכן קידומו של מעמד העובדים בישראל.

גם איגוד מקצועי, וגם מעסיק גדול

בשנות ה-80 של המאה העשרים, ההסתדרות סומנה כגוף מסואב ובעייתי. ממשלות הימין שמו להן למטרה לפגוע במשק ההסתדרותי, והפסיקו התקשרויות ארוכות שנים.

במקביל, ההסתדרות הסתמנה כגוף שיש בו ניגוד עניינים – מחד תפקידה כאיגוד מקצועי, ומנגד היותה מעסיקה של עובדים רבים במפעלי חברת העובדים. בין היתר נטען נגד ההסתדרות כי התנגדותה לחוק שכר מינימום נובעת מניגוד האינטרסים האמור.

יש לזכור כי התנגדות להתערבות ממשלתית ביחסי עבודה היא עמדה הנהוגה באיגודים מקצועיים חזקים במדינות רבות. יחד עם זאת, בישראל תמיד היו עובדים שלא חסו תחת כנפי ההסתדרות, בהם רבים מאזרחי ישראל הפלסטינים, ושכר העבודה של מי שנותרו מחוץ למסגרות המאורגנות היה במקרים רבים נמוך מאוד.

ההסתדרות חששה שקביעת שכר מינימום תביא ליצירת סטנדרט חדש של שכר לגיטימי ובכך תוביל לירידה בשכר במשק – חשש שהצדיק את עצמו. בנוסף, גם שיח זכויות העובדים עבר משיח של שכר ותנאים הוגנים לשיח של זכויות מינימליות.

העובדה שמפעלי חברת העובדים לא נוהלו כקואופרטיבים, כלומר לא נוהלו על ידי עובדיהם, לא היו בהם מערכות דמוקרטיות כמעט בכלל ולא היתה לעובדים כל השפעה על קבלת ההחלטות הניהוליות או על בחירת ההנהלה, הביאה לתפיסה שלפיה קיים ניגוד עניינים מובנה בתוך ההסתדרות – בין תפקידה כמייצגת עובדים לבין היותה המעסיקה השנייה בגודלה במשק (אחרי המדינה).

חיים רמון (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

מי שהחריב את משק העובדים היה איש מפלגת העבודה. חיים רמון (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

המהפך בהסתדרות, קרי ניצחונו של חיים רמון בבחירות להסתדרות ב-1994, עמד בסימן ניתוק כלכלי של ההסתדרות מקופת חולים כללית. אולם לא פחות חשוב מכך, מדובר היה בסיום תפקידה של חברת העובדים בבניית משק בבעלות עובדים.

היה זה סופו של תהליך שהתחיל עם מודל גרוע, והתרחק עם השנים יותר ויותר ממטרותיו האידאולוגיות. ב- 1994 ניתן היה לקבל כל החלטה. ניתן היה להחליט על תהליך קואופרטיביזציה של חברת העובדים – לשנות את המבנה הארגוני, לייצר מנגנונים דמוקרטיים בכל אחד מהגופים השונים, לעסוק בחינוך לדמוקרטיה כלכלית ולבנות מחדש מעמד עובדים חזק, שיכול לשלוט על גורלו.

במקום זאת, ההחלטה היתה להיפטר מכל מה שאפשר – מהמפעלים, מהחברות, בהמשך גם מהעיתון ההסתדרותי, תוך הפקרת הזירה לעיתונות שכולה נשלטת על ידי כוחות קפיטליסטיים, והיה גם ניסיון לסגור את תיאטרון בית ליסין ואת הוצאת עם עובד.

לאחר עשור וחצי של שלטון ימין, מ-1977 עד 1994, מי שהחריב את משק העובדים באופן שלא תהיה ממנו חזרה היה איש מפלגת העבודה, חיים רמון, בשיתוף פעולה עם הליכוד, מרצ וש"ס. האפסות האידיאולוגית של ההסתדרות ושל חברת העובדים באותה עת הביאה לכך שלא היה איש שיציע תיקון במקום חיסול.

איגודי עובדים הם אוויר לנשימה

גם את תפקידה כאיגוד מקצועי מילאה ההסתדרות באופן כושל במשך שנים רבות. היא נתנה את ידה בתחילת הדרך להעסקת עובדים דרך חברות כוח אדם, ולקח זמן רב מדי עד שהבינה את גודל האסון.

במשך שנים ההסתדרות המשיכה לדאוג רק לזכויות של העובדים המאוגדים, ולאפשר העסקה מקבילה של עובדים באמצעות של חברות כוח אדם, חברות כלכליות, עמותות למיניהן, תוך התעלמות מחובתה לדאוג לזכויות העובדים כולם. כאשר כבר פתחה במאבק נגד חברות כוח אדם, היא הצליחה במידה לא מבוטלת, אולם זה היה אחרי שכבר הוקמו מודלים מקבילים שהתגברו על החקיקה המתקנת.

במשך שנים רבות הסתדרות הזניחה את אחד מתפקידיה העיקריים – ארגון עובדים והקמת התארגנויות חדשות. רק לאחר הקמתו וביסוס כוחו של ארגון "כוח לעובדים", החלו בהסתדרות לעסוק בארגון עובדים באופן אקטיבי (וגם במאבק על הזכות לייצג עובדים מול ארגונים אחרים, לעתים באופן מביש). גם העיסוק המחודש בניסיון לייצר תודעה, באמצעות העיתון "דבר ראשון", הוא צעד חיובי, ככלל.

בשנים האחרונות ניתן לראות רוח חדשה בחלק מהאיגודים המקצועיים – איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים, בראשות עו"ס ענבל חרמוני, למשל, מוכיח עד כמה הנהגת עובדים דמוקרטית ונחושה יכולה לייצר שינוי, גם בתודעה וגם במציאות.

יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, ענבל חרמוני (צילום: באדיבות האיגוד)

הנהגה דמוקרטית ונחושה יכולה ליצור שינוי. יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, ענבל חרמוני (צילום: באדיבות האיגוד)

איגוד מקצועי חזק משול לאוויר לנשימה עבור עובדים במדינה קפיטליסטית. כוחה של ההסתדרות, גם אם נחלש, הוא קריטי לשמירה על זכויות אזרחי ישראל. אבל ההסתדרות – חברת העובדים – היתה יכולה לנהל משחק אחר לגמרי. חברת העובדים היתה יכולה להיות קונסורציום עצום של גופים כלכליים בבעלות ובניהול עובדיהם, שלא צריכים להיאבק על זכויותיהם מול בעלי הון, אלא לנהל את עצמם ולקבוע איך מתנהל המשק.

ההסתדרות ויתרה על הכוח הזה, כי מייסדיה רצו לרכז את הכוח ולקבל החלטות מלמעלה. בעוד שבזירה הפוליטית, המנגנונים הדמוקרטיים אומצו וחוזקו, בזירה הכלכלית לא אומצו מודלים דמוקרטיים, והשליטה הקולקטיבית במשק הפועלי התחלפה בשלטון ההון.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"אין שמש בכלא". אמל נחלה, נער, על 16 חודשים במעצר מנהלי

אחרי שבימ"ש צבאי החליט לשחררו, הצבא עצר במעצר מנהלי את אמל נחלה, אז ילד בן 16, והחזיק אותו בכלא שנה וחצי למרות שהוא חולה במחלה נדירה. "בשב"כ אמרו לי, שתף פעולה ותשחרר", הוא מספר בראיון ראשון אחרי שחרורו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf