newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בקרוב ניידות השידור יעזבו, ולאיש לא יהיה אכפת שנופלים טילים

אין פה כסף, אין עבודה וגם הרקטות ימשיכו ליפול פה. העיקר שהפוליטיקאים מדברים על העורף החזק, ושכל מי שמעביר ביקורת מיד נחשב לשמאלני וצריך לפחד מאלימות. באר שבע, יומן מלחמה

תרגום:

מרתיח אותי לראות פוליטיקאים ציניים, עם גישה חופשית למיקרופון ומצלמה, מדברים על "העורף החזק" בדרום. יותר מחודש אנחנו חיים בין אזעקה לאזעקה ואתמול בבוקר כבר היה מי שקרא ברדיו להפסיק לשדר את התרעות פיקוד העורף, כי זה נורא מפריע לרצף התוכניות. בבאר שבע יודעים שברגע שצוותי הטלוויזיה יעזבו את העיר, לאיש לא יהיה אכפת אם ישוגרו טילים לעברנו. כל עוד זה לא ייפול על תל אביב זה בסדר.

מאז החלה המלחמה העיר מתקשה לחזור לעצמה. אין עבודה. באר שבע מבוססת על שירותים ומסחר. במקום להקים תעסוקה משמעותית, בחרו פרנסי המקום להקים מרכזי שירות, עבודה שבעולם הרחב שמורה למיקור חוץ לעולם השלישי, וכן קניונים ומרכזים מסחריים.

כשאין כסף, כי אין עבודה, שרשרת המזון של בבאר שבע קורסת. טוב, לא קורסת לגמרי: יש כאלה שמשכורתם מובטחת, יהיה מה שיהיה. אחרים מקוששים פרנסה ממה שיש. הציבור הזה בבאר שבע הולך וגדל. הם עובדים שקופים, לא אחת מנוצלים בציניות, נטולי זכויות, שחייבים לעמוד בכל החובות ובזמן. זה השיפוצניק, המורה הפרטי, הגרפיקאי שעובד מהבית, עוזר ההוראה, הגנן, המנקה. חלקם, בגלל המצב הביטחוני, מחוסרי עבודה.

חיי התרבות בבאר שבע מושבתים, מלבד כמה יוצאים מהכלל. זה אומר שאמנים, מדריכים, שחקנים, עובדי במה ועשרות בעלי מקצועות תומכים אחרים יושבים בבית. בעיר בנו על הקיץ כעונת הפסטיבלים. עובדים בשכר נמוך יכולים בקושי לספוג שבוע, מקסימום שבוע וחצי של מבצע. הפעם ישראל כבר חודש עמוק במלחמה. אם תהיה הפסקת אש הרי גם היא תהיה בעירבון מאוד מוגבל.

> עסקים בדרום: הבטחות הממשלה לכיפת ברזל כלכלית ריקות מתוכן

שממה ואין קונים. אווירת מלחמה בגרנד קניון, באר שבע (דני בלר)

שממה ואין קונים. אווירת מלחמה בגרנד קניון, באר שבע (דני בלר)

כל מה שמבקשים בנגב זה לנהל חיים נורמאליים. ביטחון הוא לא רק כיפת ברזל וחיילים, אלא תפיסת חיים. כבר יותר מחודש שאת הדברים הבסיסיים ביותר אי אפשר לעשות כאן, בהוראת פיקוד העורף. בסופו של דבר יתרחש תהליך טבעי: מי שיוכל, יחפש מקום אחר. ניצנים לתופעה אפשר לראות בעוטף עזה, בה חלק מהתושבים החליטו שלא לחזור. בעיר גדולה כמו באר שבע, שבה יוקר המחיה השתווה מזמן למרכז, אנשים לא יוכלו לשרוד אם לא יובטח להם מנגנון סביר וצודק של פרנסה בעת מלחמה. בלי זה, מי שיכול יאלץ לחפש לעצמו מקום אחר.

קל מאוד לדבר על עורף חזק מתוך בונקר בטון ומשכורת שמנה ומובטחת. קשה יותר לעשות את זה כאשר אין לאן לברוח כשהרקטות נופלות וכשיודעים שמחר צריך לשלם חשבונות וללכת למכולת בין אזעקה לאזעקה ואין ממה.

איך, לאור כל אלה, לא קמה זעקה גדולה מהדרום? אנשים מפחדים. מפחדים על מעט הפרנסה שנותרה להם ועל כך שהם עלולים להצטייר "שמאלנים" או "לא פטריוטים". בחסות הפחד הזה, הם יעדיפו לקחת הלוואות בשוק האפור, מאשר לדרוש את שלהם.

"תזהר מה שאתה כותב. עלולים לשבור לך את הידיים. אנשים היום אלימים ואחד כמוך בסכנה", אמר לי חבר שגר במרכז. הוא היה באר שבעי, אבל נמאס לו מבירת הנגב. "עזוב אותך מעיתונות, זה מקצוע מת, וחוץ מזה אתה שם את עצמך בסכנה גדולה. אתה תתרסק כי אין היום סובלנות. אין פה דמוקרטיה. עדיף לך להוריד פרופיל ולעשות משהו אחר. תמכור את הבית המטופש שלך בבאר שבע ואפילו תשכור או תקנה חדר בתל אביב".

נכון, מפחיד בישראל. עוד יותר מפחיד בפריפריה, בה לחשש לביטחון האישי נוספת תחושת חוסר האונים. ברגע שנסטלבאום, קושמרו, בוקר, יונית, יקפלו את עמדות השידור, אנחנו, כאן, עלולים להישאר עם טפטוף של רקטות ובלי פרנסה. משרדי יחסי הציבור, עם זאת, ימשיכו למכור לעיתונות המוחלשת את הסיפור שיש הזדמנויות בנגב.

הייתי מבקש לא שלל הזדמנויות, אלא שתיים בלבד: להקים ממ"ד ולהתפרנס בכבוד. על איכות חיים ויתרתי כבר ועל אושר גם. ממ"ד ופרנסה מספיקים לי, כי אני לא עשיר מספיק או מקושר מספיק לברוח מכאן. וגם אין לי כוונה. זה הבית שלי. לרע ולטוב.

הפוסט תורגם ופורסם באנגלית באתר 972+.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
משמאל: ניירה אשרף; מימין: אימאן רשיד (צילומים: צילום מסך מסרטון של MEE; הטוויטר של רשיד)

משמאל: ניירה אשרף; מימין: אימאן רשיד (צילומים: צילום מסך מסרטון של MEE; הטוויטר של רשיד)

נשים בעולם הערבי נאבקות על עצם זכותן לחיות

באחרונה שטף גל של מקרי רצח מחרידים של נשים במצרים, ירדן, איחוד האמירויות וישראל/פלסטין, שזכו לגיבוי ולתמיכה מפי שמרנים רבים. במקביל, החלו נשים רבות לפרסם איומים שקיבלו, המזהירים אותן מגורל דומה, ומתארגנת שביתת נשים כללית בעולם הערבי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf