לתושבי הדרום נמאס, ובצדק

יותר ויותר מסתמן של"עורף החזק" של ישראל, שתמיד אומרים לו שתפקידו לשבת בשקט ומשבחים את שתיקתו, פשוט נמאס. ובצדק. תושבי הדרום מוחים על כך שהמדינה לא מספקת להם "כיפת ברזל כלכלית" כמו שהבטיחה והעסקים משלמים את המחיר. יותר מזה, הם בעיקר מסרבים לקבל את גישת החזרה לשגרה שהמדינה מנסה להכתיב להם.

במהלך הפסקת האש שבוע שעבר היו תושבי הדרום היחידים שהתעקשו להצביע על כך ששום דבר לא נגמר, נערכו להקים מחנה אוהלים בגן הוורדים, והבוקר מדווח בוואינט שרבים מהם מסרבים לעזוב את המקלטים הבטוחים שמצאו בצפון ולחזור לחיים המטורפים בין רקטות ומנהרות. חלקם תומכים בהמשך המבצע, חלקם מתנגדים לו, כולם מתחילים להגיד לממשלה שככה אי אפשר עוד.

תושבי הדרום חיים כבר שנים תחת אש. כיפת ברזל שיפרה את חייהם, אבל היא לא תחליף לשקט ולהפסקה מוחלטת של הלחימה. למרות שהמנהרות מעזה לא שימשו עד כה לתקיפה על אזרחים, אין סיבה לחשוב שהן לא תוכלנה לשמש נגדם בעתיד.

זה מה שהופך את סיבוב הלחימה הזה לשונה כל כך מקודמיו. תושבי הדרום דורשים, ובצדק, שיינתן להם ביטחון אחת ולתמיד, לא עד הרקטה הבאה ועד המנהרה הבאה. תושבי עזה דורשים, ובצדק, את הסרת המצור, חידוש הקשר לגדה המערבית, אפשרות לחופש תנועה ולייבוא ולייצוא.

שתי המטרות האלה, המוצדקות מאין כמותן, משלימות אלה את אלה. אפשר וצריך להסיר את המצור עם פיקוח שיבטיח את ביטחון ישראל, ואפשר וצריך לדרוש בתמורה הפסקה מוחלטת של האש על הדרום. לא כסוף הסיפור, אבל כבסיס בונה אמון למשא ומתן המדיני האמיתי שצריך להתקיים לסיום הכיבוש ולשלום.

כמו שנועם אומר, זה לא יבטיח ביטחון מיידי. אפילו סביר להניח שיהיו עוד קורבנות בדרך. אבל בניגוד לדרך המלחמה, שמציעה רק עוד ועוד קורבנות לעד, דרך השלום מציעה אפשרות משמעותית לשינוי, מציעה תקווה.

גם למען תושבי הדרום, זו הדרך בה צריך ללכת.