רק כאשר תל אביב מופגזת אתם מתרגשים. פוסט מעוטף עזה
את מנסה להעמיד פנים שאת מאוד-מאוד עסוקה כרגע ושכמה אזעקות, פיצוצים ופחד אחד שתקוע לך בבטן כבר שבוע לא מסיחים את דעתך
כותבת אורחת: אור, קיבוץ גבים
הפוסט הזה מוקדש לך, מתרגלת אטומה בקורס שכל מהותו היה "המהפך" של 1977 ודיבור אנטי-הגמוניה-אשכנזית, עאלק. האזעקה היום, בשמונה בבוקר בירושלים, בוודאי הוציאה אותך מהמיטה, חצי לבושה לחדר המדרגות.
הפוסט הזה מוקדש לך, את שאמרת לי שהמצב הביטחוני החמור החל "רק ביום שני" – כי בעצם, אם תל אביב לא מופגזת אז הכל בסדר גמור. את שרמזת לי בצורה די ברורה שלהתעורר כל יום בחמש בבוקר, שלוש בבוקר, אחת בלילה מאזעקת "צבע אדום צבע אדום צבע אדום" זה ממש לא סיבה להיכנס ללחץ ולשכוח דברים כל כך קריטיים כמו לשלוח לך עבודה מטופשת. כי זה לא באמת קורה ולא באמת מפחיד אם הטילים לא מגיעים למרכז או לירושלים.
אני מקווה שלא נבהלת כל כך. מה קרה? זה רק טיל שהעיר אותך. סך הכל מישהו ניסה להרוג אותך על הבוקר. זה לא ביג-דיל.
> קולות מהדרום: תחושה של ערב מלחמה
קיבוץ גבים. (צילום: אור אלדר)
הרי אין מה להתרגש מזה שרבע שעה לפני שאת נכנסת למבחן הכי גדול בתואר שלך את שואלת את עצמך אם את מסוגלת לעמוד בעוד אזעקה, האם את מסוגלת להתרכז אחרי שניסו להרוג אותך. אני בטוחה שאת היית עומדת בזה בגבורה. את הרי, לא מתרגשת מקסאמים שנורים באופן יומיומי לדרום. רק כשהם נורים לירושלים, מפריעים באמצע הדיון האקדמיים הנוקבים שלכם, אז באמת, זה נורא מפריע ומבלבל.
אין מה להתרגש מזה שכשאת רוצה לחגוג את יום השנה שלך ושל בן זוגך, את שואלת אותו ואת עצמך שלוש פעמים – האם באמת אנחנו רוצים עכשיו לקחת אוטובוס לציביליזציה הקרובה ביותר (סושי בשדרות, אם שאלת) והאם זה באמת שווה לחשב בכל בלוק האם יש לך 15 שניות להגיע למרחב המוגן?
אני בטוחה, שאת אף פעם לא נעלת את כל הדלתות, ניסית לתקן את החלון שלא ננעל כבר שנתיים, כיבית את כל האורות וקברת את עצמך מתחת למיטה כי היו שמועות על חדירת מחבלים באזור. ואת, בדיוק כמוני, שאפילו לא היית בצבא, לא יודעת איך מחזיקים סכין כמו שצריך ואיפה אמורים לפגוע כדי לא להרוג אבל עדיין להינצל.
את בטח עוד מנסה להעמיד פנים שאת מאוד-מאוד עסוקה כרגע בקריאת מאמרים אקדמיים מאוד חשובים שעוסקים בשאלות הרות גורל. כמה אזעקות, פיצוצים ופחד אחד שתקוע לך בבטן כבר שבוע לא מסיחים את דעתך.
אני בטוחה שיום אחד, תספרי בגאווה איך היית מתרגלת במכללה שיושבת ממש ליד עזה, ועוד בזמן המלחמה. היית סופר רגישה וסופר תומכת. תטפחי לעצמך על השכם – כי באמת, נורא מגיע לך. וכשבחדשות ידווחו על עוד נפגעי חרדה בשדרות ועוד בית שנהרס – תצקצקי בלשון, תגידי "ממש נורא. תוכלי להעביר את המלח בבקשה?" ותמשיכי בחיים שלך. עד הסיבוב הבא.
אור היא סטודנטית למשפטים במכללת ספיר, בת 22 ומתגוררת בקיבוץ גבים
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
