קולקטיבים ואירועים שכונתיים: פתרונות יצירתיים להצלת שוק הספרים

בסוף השבוע שעבר חגגו בקפה שפירא אירוע ספרים שאירגן "הקולקטיב הספרותי" – מו"לות עצמאית. לא מדובר בגוף משפטי, אלא בהתארגנות של מו"לים קטנים, שהחליטו לשתף פעולה כדי לנסות להתמודד בתוך השוק הקשה של הספרים בישראל.

ההחלטה לקיים אירוע חלופי לשבוע הספר העברי נבעה מהעלויות הגבוהות שדרשה התאחדות המו"לים מכל הוצאה לאור שביקשה להעמיד בו דוכן – 7,500 שקל בתוספת מע"מ לכל שולחן תצוגה. להוצאות הקטנות זה פשוט לא משתלם.

בין ההוצאות שהציגו ביריד בשפירא היתה הוצאת כהל. למעשה, מדובר במותג שתחתיו פועלים כמה יוצרים עצמאיים, כשכל אחד מממן לעצמו את הוצאת הספר ומקבל את מלוא הרווחים. החיבור ביניהם הוא בעזרה הדדית, בהפצה, בכתיבת ביקורות וכיוצא בזאת.

הכשל בשוק הספרים הוא ארוך שנים, מאז שתחום הספרות הפך ל"שוק", ושתי רשתות הספרים הגדולות הפכו את מכירת הספרים מעניין תרבותי לעוד אפיק של צריכה לשם הצריכה. אך הקשיים בשוק הזה החריפו בשנת הקורונה. מתברר שעל אף האפשרות הפשוטה לרכוש ספרים באינטרנט, ואף שלרבים מאתנו היה לא מעט זמן פנוי בתקופה הזאת, בפועל נמכרו הרבה פחות ספרים.

ייתכן שהספידו את הספר המודפס מוקדם מדי. וייתכן גם, כפי שהיו מי שאמרו, שאנשים לא היו צריכים לקנות ספרים בקורונה, כי אחרי כל כך הרבה מבצעים של 4 במאה הם גילו שיש להם לא מעט ספרים בבית שמעולם לא קראו.

החוק להגנת הספרות והספרים בישראל, שנחקק כדי להגן על הסופרים ועל החנויות העצמאיות מפני רשתות הצריכה, בוטל עוד לפני שהיה ניתן להעריך את תרומתו, בידי השרה דאז מירי רגב. הנתונים היחידים מצביעים על כך, שבתקופה שבה החוק היה בתוקף, המחירים הבסיסיים של הספרים היו נמוכים ב-20% לפחות, כי המוציאים לאור ידעו שהספר ימכר בשנתיים הראשונות שלאחר פרסומו במחיר מלא ולא בהנחות.

עם ביטול החוק, חזר המצב העגום שבו רשתות הספרים סוחטות מהמו"לים הנחות עצומות, כדי שיוכלו לגלגל חלק (קטן) מהן אל הלקוחות – אבל רק אם ירכשו כמה ספרים, כמובן.

אחת התוצאות החיוביות של החוק, שנותרה בעינה, היא ההכרה של רוב המו"לים בעובדה שיש להם אינטרס לתת הנחות גם לחנויות הספרים העצמאיות. אבל להחלטה כזאת היו יכולות להיות השלכות על מבנה השוק אילו היתה מתקבלת לפני 15 שנה. כיום נותרו כל כך מעט חנויות עצמאיות, שאין לה משמעות כלכלית.

בשנת הקורונה יצאו לאור 2,000 ספרים פחות מאשר בממוצע השנים שקדמו לה. זה לא בהכרח דבר רע. מנחם פרי פעם הגדיר את ההוצאות לאור כמנגנון של הימורים – מוציאות עוד ועוד ספרים שהן מפסידות עליהם, בתקווה שיהיה אחד, ש"יעשה קופה", יחזיר את ההפסדים ויגלגל אותן לצד הרווח.

באיגוד אנשי הספר, המאגד בעיקר מתרגמים ועורכי ספרים, הציגו השבוע נתונים קשים לסיכום שנת הקורונה – הרבה ספרים הוקפאו, לעתים לאחר שכבר החלו לעבוד עליהם, לפעמים אחרי שכבר הסתיימה עבודת התרגום. היו הוצאות שניצלו את המצב ונמנעו מלשלם או דחו תשלומים, ואף כאלה שביקשו להוריד תעריפים.

בעולם העבודה הישן, מתרגמים ועורכים היו עובדי ההוצאות לאור. כעת, כמעט על כולם נכפית שיטת ההעסקה הנקראת באופן ציני "פרילנסרים" – ואין כמוה להסביר את הקשר שבין חירות מדומה להיעדר זכויות. עבור חלק מהמתרגמים, התשלום המוצע אפילו אינו מגיע לשכר מינימום – אבל כיוון שלא נספרות שעות העבודה, אלא מספר הגליונות, חוקי העבודה אינם רלוונטיים.

עם ביטול החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל, בוטלה גם ההגנה על סכום המינימום שמשולם לסופרים, ורבים מהם שוב מוצאים את עצמם מקבלים שקלים בודדים על כל ספר שנמכר.

לרשות עולם הספרות עומדים מעט מאוד תקציבים, במדינת הלאום של מי שפעם נחשב "עם הספר". העובדה שמספר קוראי העברית הוא קטן יחסית מביאה בהכרח למסקנה שבהיעדר שינוי דרמטי, אנו נדונים לקרוא הרבה פחות ספרים איכותיים בעברית – ספרי מקור וספרות מתורגמת גם יחד.

אף אחד לא פותח הוצאה לאור כי הוא רוצה להתעשר. גם ההוצאות הוותיקות, לפחות אלה מהן המקפידות על איכות, מצויות במשבר כלכלי. ותיקי התחום מצביעים על כך שבתוך כמה שנים התחום כולו יגיע אל פי תהום.

חבל מאד שבממשלה שהושבעה השבוע נותר על כנו שר התרבות הקודם. כפי שאמרה בעבר מירי רגב, ייקח לפחות שני שרים כדי לתקן את מה שקילקלה. בתקופת כהונתו הראשונה, השר חילי טרופר לא עשה רושם שהוא אפילו מנסה.

ישראל חייבת להשקיע תקציבים בעולם הספרות – כמקובל במדינות נאורות בעולם – ולא לראות בספרים עוד מוצר צריכה שיוסדר על ידי ה"שוק". מדובר בתקציבים קטנים באופן יחסי, שיאפשרו להמשיך ולהוציא ספרים, והם הכרחיים לאור המספר הקטן של קוראי העברית בעולם.

יש מקום לחשוב מחדש גם על אירועי שבוע הספר, המתקיימים כבר שנים במספר קטן מאד של אתרים, כאשר בשאר הארץ שבוע הספר מצויין על ידי רשתות הספרים, שהופכות אותן לעוד אירוע צרכני ריק מתוכן. אירועים כמו חגיגת הספרים בשפירא מצביעים על הרצון והצורך לראות ספרים וסופרים וספרות, ואולי על האופן שבו צריך לחזור ולציין את שבוע הספר – באירועים שכונתיים, מקומיים, המנגישים ספרים וסופרים לכל.