newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נתניהו לא צוחק ממה שיאיר מספר לו, ויש לו סיבה

בנו של ראש הממשלה מצייר את המחאה כקוריוז ואילו עיתונאי הבית שלו מגדיר אותה כהפיכה. בפועל היא משהו שאמור להדאיג את נתניהו הרבה יותר: קריאת תיגר על עצם הלגיטימיות שלו כמנהיג, דבר חסר תקדים בישראל מאז ההפגנות נגד רבין בימי אוסלו

מאת:

כשיאיר נתניהו ירצה בימים הקרובים לשעשע את אבא שלו באנקדוטות מהמחאה נגדו, הוא יוכל להקריא לו גם את המאמר של אמנון לורד שכיכב אתמול בכותרת הראשית של עיתון החביב על המשפחה, "ישראל היום". "לורד קורא להפגנה של החייזרים מול הבית שלנו 'הפיכה'", יספר לו יאיר. "ביום שישי בסביבות אחת וחצי בצהריים יכולתי לראות איך עריצות נולדת", הוא ימשיך להקריא לו את האופן שבו לורד תיאר את אמיר השכל, "השליט החדש של מרכז ירושלים יושב מול בית ראש הממשלה ומכתיב משהו בטלפון". השכל, הקשישון הזה, הוא השליט של מרכז ירושלים? יטעים יאיר את המלים. מצחיק, לא?

מסתכל לאחור ולא רואה מאחוריו גייסות של ממש. מיצג מחאה בכיכר רבין (תומר נויברג / פלאש 90)

מסתכל לאחור ולא רואה מאחוריו גייסות של ממש. מיצג מחאה בכיכר רבין (תומר נויברג / פלאש 90)

לא בטוח שנתניהו האב יצחק. לא משום שתיאורו של השכל כ"עריץ של מרכז ירושלים" הוא לא מגוחך. הוא אכן כזה. השכל הוא מזמן לא האיש המוביל במחאת בלפור. ולא משום שהגדרת ההפגנות בבלפור כ"הפיכה" היא בדיחה. היא כזו. אלא משום שלורד נגע בנקודה שבוודאי לא חמקה מעיניו של נתניהו. לאלפי המפגינים – אפשר לומר עשרות אלפים, אם נחבר את המשתתפים ברצף ההפגנות בבלפור ואת מפגיני "הדגלים השחורים" על הגשרים, בקיסריה ובתל אביב – יש אולי תביעות שונות ואין להם הנהגה אחת, אבל נדמה שלרבים מהם יש דבר אחד במשותף: הם מערערים על עצם הלגיטימיות של שלטון נתניהו.

זו תופעה חדשה במחאות של השמאל-מרכז היהודי. שמאל יהודי הפגין נגד מלחמת לבנון הראשונה ונגד הכיבוש וההתנחלויות, ולאחרונה גם נגד הסיפוח. ב-2011 המפגינים במחאה החברתית דרשו שממשלת הימין תחלק באופן אחר וצודק יותר את המשאבים של המדינה. אבל חוץ משוליים רדיקליים מאוד, המפגינים האלה לא חלקו על עצם הלגיטימיות של הממשלה. הפעם זה קורה. למרות שאיש לא טוען שנתניהו תפס את השלטון בכוח, המפגינים לא מוחים רק נגד מה שנתניהו עושה או לא עושה, הם מוחים נגד עצם הלגיטימיות שלו לשלוט.

נתניהו הרוויח את זה ביושר. זו לא רק העובדה שהוא ראש הממשלה הראשון בתולדות המדינה (גם בעולם אין הרבה תקדימים) שמסרב להתפטר למרות שהוא עומד לדין על שלושה סעיפי אישום ובכך מערער תחת החוזה הלא כתוב בין האזרחים לשליטים שלהם. זו המתקפה המתמשכת שלו על כל המוסדות של מה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית (הפגומה מראש, כמובן): המשטרה, הפרקליטות, אמצעי התקשורת, האופוזיציה, הביקורת וזכות המחאה נגדו. המחוזות ההזויים שאליהם הגיע המושג "להדיח ראש ממשלה מכהן", המכוון אפילו נגד מתחרים פוליטיים שמתמודדים מולו בבחירות, הם עדות לבוז המוחלט שלו לכללי המשחק הדמוקרטיים.

ולמרות שהנושא הפלסטיני משחק תפקיד משני יחסית במחאה נגדו, אי אפשר שלא לציין את הדה-לגיטימציה השיטתית של נתניהו לציבור הפלסטיני בישראל ולנציגים הפוליטיים שלו, שאותה אפשר ממש להגדיר כמורשת הפוליטית שלו. נתניהו לא המציא כמובן את הכיבוש והסיפוח הזוחל, אבל הוא ללא ספק שכלל את הדה-לגיטימציה המוחלטת של כל התנגדות פלסטינית למהלכים האלה, גם אם היא נעשית דרכי שלום. "טרור מדיני" היא אחת ההמצאות הבולטות של עידן נתניהו.

כ-20 מפגיני ימין מול קרוב ל-20,000 בצד השני. המחאה נגד נתניהו בבלפור (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

כ-20 מפגיני ימין מול קרוב ל-20,000 בצד השני. המחאה נגד נתניהו בבלפור (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

בקריאת התיגר של המחאה בבלפור על עצם הלגיטימיות של שלטון נתניהו, היא מזכירה את המחאות נגד אוסלו. את המפגינים אז לא עניינה העובדה שרבין לא תפס את השלטון בכוח אלא קיבל רוב בפרלמנט (מה שנתניהו לא השיג בשלוש מערכות הבחירות האחרונות), ולכן נבחר באופן חוקי. מבחינתם, עצם העובדה שרבין נשען על "הקולות של הערבים" הספיקה כדי לשלול ממנו את הלגיטימיות. ה"ויתור" על חלקי ארץ ישראל נתפס כלא לגיטימי מעצם מהותו שכן הוא סותר ערכים שהם חשובים יותר מרוב כזה או אחר בפרלמנט. זו דרך אגב הסיבה שגם הרצח של רבין לא העניק לו לגיטימציה בעיני רוב רובו של הימין.

צריך להבהיר: הדמיון בין מחאת בלפור למחאה נגד אוסלו הוא רק בעצם שלילת הלגיטימיות של ראש הממשלה. אין שום דמיון בין המסרים האלימים והאלימות הממשית שהפעילו מפגיני הימין ב-1995 ובין מה שמתרחש מול מעון ראש הממשלה היום. אין שם קריאות נוסח "בדם ואש את נתניהו נגרש", אין שם אלימות נגד מפגיני ימין וחוץ ממקרה בודד גם לא נגד שוטרים, אין דין רודף, אין סטודנט למשפטים מאוניברסיטת תל אביב שמתאמן באקדח על רצח ראש ממשלה. זו מחאה אזרחית במלוא מובן המלה. אבל היא בהחלט מאתגרת את שלטון הימין באופן שהשמאל היהודי לא עשה אולי מעולם. הדוגמאות של מרד הסטודנטים בצרפת ב-1968 או מחאות Black Lives Matter היום ברחובות אמריקה הן מודל יותר רלוונטי להבנת סוג הדה-לגיטימציה שמציבים המפגינים מול השלטון הקיים.

מנהיג של מחנה מתפורר

גם אם נתניהו לא מנתח את המחאה נגדו במונחים האלה, נדמה שהתגובה שלו ושל מקורביו מעידה שהוא מבין את האתגר. הוא רואה אלפי צעירים נחושים להפגין נגדו יום אחרי יום ומצרפים אליהם מפגינים חדשים ומוסיפים תביעות חדשות, הוא רואה את ירושלים, שכבר עשרות שנים נחשבת למגרש הבית של הימין, הופכת למוקד של הפגנות נגד שלטון הימין, והוא חושש. זה מה שהביא את לורד להגדיר את הבומבמלה הפוליטית הזו כניסיון הפיכה. זה מה שהביא את נתניהו לתאר את ההפגנות האלה כ"ניסיון לרמוס את הדמוקרטיה", זה מה שהביא את השר לביטחון פנים אמיר אוחנה ללחוץ על המשטרה "לאתגר את בג"ץ" ולכבוש מחדש את "השטח המשוחרר" במרכז ירושלים.

כמו שהתיאור של אמיר השכל כעריץ מודרני מנותק מהמציאות, ככה גם האיום הממשי שמציבה מחאת בלפור על שלטונו של נתניהו קטן בהרבה ממה שהתגובות של נתניהו ואנשיו יכולות ללמד. ואף על פי כן, יש לו סיבה לחשוש. בעיקר משום שהוא מסתכל לאחור, ולא רואה מאחוריו גייסות של ממש. מול קריאת התיגר על הלגיטימיות שלו, רוב תומכיו נשארו אדישים. ביום חמישי לפני עשרה ימים, כאשר הליכוד הוציא קריאת געוואלד להפגנת נגד (בעצם הפגנת בעד נתניהו) מול בלפור, הגיעו לשם כ-200 איש, לעומת קרוב ל-4000 בצד השני. במוצאי השבת האחרון היחס כבר עמד על כ-20 מפגיני ימין מול קרוב ל-20,000 בצד השני.

החולשה הזו דורשת ניתוח יותר עמוק, אבל ברור שהיא תוצאה של התפוררות מחנה הימין שנתניהו בנה בעשור האחרון. השבטים המרכיבים אותו הולכים ונפרדים אלה מאלה. הדרוזים שהצביעו ברובם לימין עזבו אחרי חוק הלאום, יוצאי אתיופיה התחילו להתנתק בעקבות האלימות המשטרתית שהופנתה נגדם, יוצאי ברית המועצות עזבו בעקבות ליברמן והתחרדות מחנה ימין. עכשיו גם הימין הדתי, שסיפק את מרבית ה"אינטלקטואלים האורגנים" למחנה הימין, אם נשאל מושג מאנטוניו גראמשי (עמית סגל, שמעון ריקלין, אראל סג"ל, קלמן ליבסקינד בתור דוגמה), תופס מרחק. בלי סיפוח, אין בנתניהו תועלת של ממש לימין הזה.

נתניהו נשאר עם החרדים, שמראש לא נוהגים להתערב במחאות מהסוג הזה, ועם המצביעים המזרחים המסורתיים, מה שאבישי בן חיים קורא באופן גס "ישראל השנייה". אבל גם שם נבקעים בקיעים. אם מישהו כמו רון קובי, מנהיג אותנטי מהפריפריה, יוצא נגד נתניהו, ואם מישהו כמו מושיק גלאמין, שאמור להיות מייצג קלאסי של המעמד הבינוני המזרחי שקיבל בימי נתניהו גם מעמד כלכלי וגם מעמד חברתי, אומר לי ש"משפחת נתניהו צריכה לארוז את הפקלאות ולעזוב את בלפור", ברור שאותה "ישראל השנייה", מדומיינת או אמיתית, לא עומדת כגוש אחד מאחורי נתניהו.

נשאר עם פוליטיקאים מדרגה שניה. נתניהו עם דוד אמסלם ומיקי זוהר (יונתן זינדל / פלאש 90)

נשאר עם פוליטיקאים מדרגה שניה. נתניהו עם דוד אמסלם ומיקי זוהר (יונתן זינדל / פלאש 90)

זה משאיר את נתניהו עם פוליטיקאים מדרגה שנייה כמו אסנת מארק או מיקי זוהר, שמעוררים אי נחת אפילו בקרב מצביעי ליכוד – בוודאי אם משווים אותם לדור הקודם של הנציגים המזרחים בליכוד כמו מאיר שטרית, שאול עמור, יהודה לנקרי, דוד מגן, כולם מנהיגים שנבחרו באופן ישיר על ידי הקהילות שלהם – ועם חבורות אלימות של אולטראס נוסח "לה פמיליה" של ביתר ירושלים ו"פנאטיקס" של מכבי תל אביב.

זה לא אומר שנתניהו לא יכול לנצח את הבחירות, שיש בהחלט סיכוי סביר שיוקדמו לאמצע נובמבר. כשמדובר על פתק בקלפי, יותר משני מיליון הישראלים שהצביעו למפלגות הימין עשויים בהחלט להצביע להן שוב ולהעניק לנתניהו את הרוב שהוא זקוק לו כדי להמשיך לשלוט ולדחות את המשפט שלו. אבל המתנגדים שלו השתלטו על הרחובות ועל הגשרים שמעל לכבישים ולא עושה רושם שהם עומדים לוותר. גם אם זו לא הפיכה, זה בהחלט צריך להדאיג אותו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf