"ישראל השנייה אינה פאשיזם". התשובה המזרחית של מפגיני בלפור
למי שביקר את המחאה בבלפור, אמיר השכל שימש סמל לפריבילגיה אשכנזית. אבל השכל נשכח מזמן, ואת מקומו תפסה מחאה שמתפתחת כל הזמן. הניסיון של דוברי הימין לשסות בה את השד העדתי נראה פתטי
אמיר השכל, זוכרים את השם?
לפני פחות מחודש וחצי, עם מעצרו המתוקשר של התת-אלוף במיל., שמו הפך לסמל המחאה נגד נתניהו, ובמקביל משך גם את מירב האש שהופנתה נגד המחאה: הנה שוב מחאה של אשכנזים פריבילגיים שסוגדים לקצינים בכירים, מפגינים שיוצאים מהבית מהפחד ש"גונבים להם את המדינה". קל היה למנף את שמו של השכל כדי לתייג את המחאה הזו כעוד ביטוי של כל מה שמאוס במה שאבישי בן חיים מכנה "ישראל הראשונה". פחות מחודש וחצי אחרי, שמו של השכל נעלם לגמרי מהמחאה, וטוב שכך.
ינוון מגל הודיע ליפעת ביטון, פעילה ותיקה למען זכויות מזרחים, שהוא יותר מזרחי ממנה כי הוא ימני. מפגין במחאת בלפור (צילום: אורלי נוי)
אף לא אחד מאלפי השלטים שהחזיקו המפגינים בכיכר פריז אמש נשא את שמו, גם לא בכל ההפגנות שקדמו לזו של אתמול. במידה רבה, היעלמות שמו של השכל וצמיחת אינספור שלטי מחאה אחרים תחתיו מגלמות את היצירתיות הבלתי רגילה של המחאה הזו, שכמו הפכה לאורגניזם חי, סתגלני בצורה בלתי רגילה ובעל חיישנים מדויקים מאוד, שממשיך להצמיח איברים כל הזמן, ניזון מהאנרגיות של השטח עצמו.
כבר נכתב לא מעט על כך שלמחאה הזו אין "בעל בית" או הנהגה אחת, שמכתיבה את התנהלותה. הדבר משרת אותה בצורה אופטימלית ומאפשר יצירתיות בלתי נדלית של המשתתפים בה. בו בזמן, האורגניזם הזה שהמחאה הפכה להיות הוא ישות מגובשת וחכמה, שלומדת תוך כדי תנועה את הביקורות ואת האתגרים העומדים בפניה, ומשתנה בהתאם.
אם המאהל המקורי בבלפור אופיין באנשי הגיל השלישי, בני ובנות מעמד הביניים, הרי שכיום הלב הפועם של המחאה הם אלפי הצעירים שהופכים את כיכר פריז מדי שבוע תחילה למעין אוהל קרקס ענקי וססגוני, ואחר כך לזירת עימות מול המשטרה שמסתיים על פי רוב בפרשים ומכת"זיות.
אם בראשיתה המחאה הזו ספגה קיתונות של ביקורת על כך שהיא לא מתעניינת באף מסר אחד פרט ל"רק לא ביבי" ואדישה לסבלן של אוכלוסיות וקהילות שונות תחת דיכוי, הרי שכיום הגוש נגד הכיבוש הוא אחד הגושים המרכזיים בה. אמש, הגוש הזה כלל כאלפיים איש שצעדו בלב ירושלים תוך קריאות קצובות של "צדק לאיאד, צדק לסלומון".
עוד ביקורת שהמחאה נתנה לה מענה באופן אורגני היא הדרישה הנצחית (והצודקת) לחיבור מאבקים. שלטים רבים עושים היום בבלפור את החיבורים האלה, בין צדק לאלימות משטרתית ודיכוי קהילות מוחלשות. פעילים אתיופים, מזרחים וחברתים צועדים שם לצד פעילי "הדגלים השחורים" ופעילים נגד הכיבוש. מי שעדיין מתעקש לראות במפגינים פריבילגים אשכנזים מצטייר כיום כמעט כהזוי, ודאי מנותק ממה שקורה שם בשטח.
אבל לא רק בתכנים. המחאה הזו מגלה יצירתיות מרשימה גם בפרקטיקה שלה. אם אמיר אוחנה חשב שכליאתם של המפגינים בגיגית בכיכר פריז, התשתם בקנסות ופיזורם בסילוני מים יוציאו למחאה בסופו של דבר את האוויר מהמפרשים, הרי שהוא טעה: בלפור היא אולי חוד החנית של המחאה, אבל הזרועות שהיא הצמיחה מתפרשות כבר לא רק בלב תל-אביב אלא גם בכל צומת וגשר בין שתי הערים ומעבר להן.
אם הימין האלים האמין שיצליח להפחיד את השמאלנים ולגרשם בכוח הפחד, הרי שאחרי תקיפת המפגינים בתל-אביב, מפגינים בירושלים הגיעו לא רק בכמויות הרבה יותר גדולות אלא גם בנחישות מוחלטת שלא להתקפל מול בריוני הימין. המחאה הזו משדרת ביטחון עצמי מסוג שהשמאל לא ידע בישראל כבר שנים רבות.
הביטוי המובהק ביותר של זה הוא התגובה לניסיון הנואל של הימין לשסות במחאה את השד העדתי. אחרי שהניסיון לתייג את המוחים נגד נתניהו כאנרכיסטים, שמאל קיצוני ובוגדים לא עשה רושם על מובילי המחאה, עבר מחנה נתניהו להסית נגדם את הציבור המזרחי.
שלטים במחאת בלפור בעשרה ימים האחרונים (צילומים: אורלי נוי)
פתאום, בבת אחת ובתיאום מלא, גילו מקורביו וכל השופרות הקולניים שלו בתקשורת את "השד העדתי" והפכו לפטרוני התודעה המזרחית. כך למשל, בעימות רדיופוני בין ינון מגל לבין יפעת ביטון, פרופסורית למשפטים ופעילה פמיניסטית מזרחית שמחקריה עוסקים באפליית מזרחים במערכת המשפט הישראלית, הטיח מגל בביטון כי הוא מייצג את המזרחים יותר ממנה בגלל שהיא "שמאלנית".
אותו מגל, אגב, ישב בתחילת החודש עם חברו, שמעון ריקלין, עיתונאי חצר נוסף שמקדם במרץ את משנתו של נתניהו, כאשר התעמת איתם עו"ד ברק כהן. כאשר כהן הטיח בהם כי הם "הרסו את המדינה" והזכיר את האזרחים הרבים הממתינים כעת לקצבאות ולסיוע ממשלתי שלא מגיע, ריקלין – על רקע חיוכיו הרחבים של מגל – כינה את כהן "תימני תולעת" ו"משרת מזרחי".
לקמפיין המאורגן הזה הצטרף ביום שישי גם גדי טאוב, שאוהב להציג את עצמו כשמאלני לשעבר ש"התפכח", טרנד אופנתי מאוד בישראל בשנים האחרונות. בהתייחס למפגינים בבלפור, טאוב צייץ בטוויטר: "כמו שאמרה גולדה מאיר: הם לא נחמדים. שהרי זה המוטו של האשכנזיאדה העליזה ברחוב בלפור", כשהוא מרפרר לאמירה הידועה לשמצה של גולדה מאיר לפנתרים השחורים. אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מצחיק: טאוב, דוקטור אשכנזי שנהנה מכל הפריבילגיות שמוצאו האתני הרעיף עליו, לועג למפגינים "האשכנזים" בבלפור בשם הפנתרים השחורים, שלא מעט מצאצאיהם הרוחניים מסתכנים במעצרים מול ביתו של נתניהו בדרישה שיתפטר.
וכמובן, שום קמפיין שטנה של מחנה נתניהו לא יהיה שלם בלי השתלחות של בנו משולח הרסן, יאיר, המהווה, על פי המודל הפרוידיאני, את ה-איד הפרוע של אביו. כשהוא תופס טרמפ על מאבק שמתנהל בימים אלה בין תושבי בית שאן לבין קיבוץ ניר דוד שחסם את הגישה לנחל האסי לתושבי הסביבה, יאיר נתניהו גייס גם את איבתו לקומוניסטים והרג שתי ציפורים בציוץ אחד: "קומוניסטים ארורים שגזלו חצי מאדמות המדינה על חשבון עיירות הפיתוח, שחררו את האסי לתושבי בית שאן!".
הקמפיין הזה, של תיוג המחאה נגד נתניהו כמחאה "אשכנזית", רשום במידה רבה על שמו של העיתונאי אבישי בן חיים, אולי התומך הקולני ביותר של נתניהו בתקשורת הישראלית כיום. מאז שהתחילו החקירות בפרשות השחיתות של נתניהו, בן חיים מקדם תזה לפיה האליטות הישנות והאשכנזיות, "ישראל הראשונה", להגדרתו, רודפות את נתניהו כיוון שהוא נציגה של "ישראל השנייה", קרי המזרחים, ועל כן על המזרחים לתמוך בו בחירוף נפש ולעמוד מאחוריו כחומה בצורה.
התגובה לקמפיין המניפולטיבי הזה מתנוססת מעל אינספור שלטים שאני רואה מדי הפגנה בבלפור, בהם מפגינות ומפגינים מזרחים מנכיחים את מוצאם ויוצאים נגד הזיהוי בין מזרחיוּת לתמיכה בנתניהו. "אתם יותר גרועים ממפא"י", "מזרחים נגד ביבי", "מזרחי, עצמאי, אשקלוני, דמוקרטי", "פנתר שחור" הם רק חלק מהשלטים שצילמתי בהפגנות האחרונות. באחד השלטים הגדולים שראיתי אתמול נכתב "הפנתרים השחורים נגד העבדים הנרצעים של האדון בנימין. אוחנה, רקב, אמסלם, זוהר. נ"ב: אבישי בן חיים, ישראל השנייה איננה פשיזם". המניפולציות האלה של נתניהו פשוט לא עובדות יותר.
נכון, ישנם עדיין מאבקים רבים ואוכלוסיות מודרות רבות שלא באות לידי ביטוי בהפגנות. על כך יש רק לומר: תבואו, אז יהיה ביטוי. ההרגשה כיום בבלפור היא שמלבד, נניח, תמונתו של נתניהו במדי אס.אס, אין שלט או מסר שהמחאה לא תכיל. האורגניזם הזה מגלה גמישות וכוח הסתגלות מופלאים משניתן היה לדמיין בתחילת הדרך. אתמול פגשתי בהפגנה את אחת החברות היותר סקפטיות שלי ביחס למחאה, פעילת אנטי-כיבוש מוכרת. היא הודתה שמשהו אחר ומרגש קורה כאן. כדי להבין את הדבר הזה, צריך פשוט לצאת מהפיד ולהגיע להפגנות.
שלטים במחאת בלפור בעשרה ימים האחרונים (צילומים: אורלי נוי)
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
