המטרה של ישראל היא להשאיר את הכאוס על כנו בעזה

ביום ראשון אחר הצהריים, עיתונאי שאני מכיר וחי בעזה שלח לי הודעה בווטאספ: "אנשים מקבלים קמח באופן בטוח אחרי שחלוקתו (של הקמח) אובטחה על ידי ועדות עממיות, משפחות ושירותי ביטחון". להודעה צירף תמונות מחויכות של ילדים ומבוגרים, שקי קמח על כתפיהם, ושל תורים שנראים מסודרים יחסית. "זה נותן תקווה שהסיוע יגיע לאנשים באופן קצת יותר מסודר", הוא הוסיף.

הידיד העיתונאי התייחס לאירוע שתועד ב"אל-ג'זירה" לילה קודם, במוצאי שבת: 15 משאיות המובילות שקי קמח צולמו בכיכר אל-נבולסי בעזה, בדרכן לג'באליה וצפון הרצועה – אזורים שמשאיות סיוע לא הגיעו אליהם כבר חודשים ארוכים.

אלא שבמקום סצנות של כאוס ומוות של יותר מ-100 פלסטינים, שנצפו באותו מקום בדיוק שלושה שבועות קודם לכן כאשר חיילים ישראלים אבטחו את העברת המזון, הפעם הכל נראה תחת שליטה. איש לא התנפל על המשאיות, ומאבטחים שמרו על הסדר. ביום ראשון בערב, המחזה של מעבר משאיות סיוע בסדר יחסי חזר על עצמו. לאופטימיות של ידידי היה כנראה בסיס.

כתב "אל-ג'זירה" דיווח שמי שאחראי לאבטחת שיירת הסיוע היו נציגים של ועדות עממיות ושל "נכבדי השבטים", שם קוד לשבטים בדואים שברחו לעזה ב-1948 ושומרים עדיין על מבנה חברתי מסורתי.

העברת האחריות על חלוקת הסיוע ההומניטרי לידי "משפחות" מקומיות התחיל בכלל כרעיון ישראלי. בתחילת ינואר, מערכת הביטחון הציגה לקבינט תוכנית שלפיה "חמולות שמוכרות לשב"כ ולצה"ל ינהלו את הרצועה ויחלקו את הסיוע ההומניטרי". המהלך הזה תואר כדרך לעקוף את חמאס.

אבל במקום שישראל תחגוג את ההעברה המסודרת של הסיוע לצפון הרצועה ותציג אותה כהוכחה שהיא פועלת למניעת הרעב שם, שלשום (שלישי) בלילה דווח מעזה כי חיל האוויר הפציץ את הנקודה שבה עמדו המשאיות, שלוו באותם מאבטחים מבני "השבטים" והוועדות העממיות, ויותר מ-20 מתוכם נהרגו.

ההפצצה הזו מצטרפת לכך שהצבא הרג השבוע ארבעה בכירים במשטרה ובהגנה האזרחית בעזה – אחד מהם בפשיטה על בית חולים שיפאא ושלושה בחיסולים מהאוויר – שלפי דיווחים בעזה היו אחראים לאבטחת העברת המזון לצפון הרצועה.

אז אם לישראל יש אינטרס שהסיוע ייכנס באופן מסודר לצפון הרצועה, בלי כאוס קטלני שהאחריות עליו מוטלת בעולם עליה מצד אחד, ובלי מעורבות ישירה וגלויה של חמאס מצד שני, מדוע היא הורגת דווקא את האנשים שאחראים להעברה המסודרת הזו? מדוע היא עושה זאת בדיוק כאשר שר החוץ האירופי, ג'וזף בורל, טוען שישראל "משתמשת בהרעבה כנשק" נגד תושבי עזה, והבית הלבן מזהיר שעזה "מתקרבת למצב של רעב"?

הסבר אחד הוא שישראל אכן "משתמשת בהרעבה כנשק", כפי שאמר בורל. זכורה כמובן האמירה של שר הביטחון, יואב גלנט, מראשית המלחמה, שלפיהם על עזה יוטל מצור מוחלט, "לא חשמל, לא מזון". אלוף במילואים גיורא איילנד, ששימש זמן מסוים כיועצו של גלנט, חזר ואמר בכל אולפן אפשרי שהרעבה של תושבי הרצועה היא הדרך להפעיל לחץ על חמאס.

העובדה שאחד מכל שישה ילדים מתחת לגיל שנתיים סובל מתת-תזונה חריפה, לפי האו"ם, היא תוצאה ישירה של חמישה וחצי חודשים של מצור קיצוני. "הטענות נגד ישראל על הרעבה מעשה ידי אדם מגובות על ידי מצבור של הוכחות", נכתב במאמר ב"גארדיין" המתבסס על דוחות שונים שפורסמו בשבועות האחרונים.

ההרעבה הזו מוכיחה את עצמה כנשק יעיל למדי, במיוחד במה שנוגע למאמץ הישראלי "לרוקן" מפלסטינים את העיר עזה וסביבותיה. קשה להמעיט בחשיבות של המשימה של "ריקון" עזה בעיניים ישראליות. ברגע נדיר של כנות, ח"כ דני דנון אמר לפני כחודש שהבריחה ההמונית של רוב 1.1 מיליון תושבי עזה וסביבותיה היא "ההישג היחיד שיש לנו במלחמה". לפי "וול סטריט ג'ונרל", המטרה המרכזית של בניית כביש החיץ בין דרום הרצועה לצפונה היא למנוע את חזרתם לבתיהם של העזתים שברחו. במו"מ הנוכחי בקטר, בישראל אומרים שהכי קשה להיענות לדרישה של חמאס לאפשר שיבה לצפון – יותר מאשר אורך הפסקת האש או שחרור אסירים פלסטינים שהורשעו ברצח.

השיבוש של אספקת המזון לצפון הרצועה כתוצאה מההפצצות הישראליות האחרונות, בתוספת הפעולה בבית החולים שיפאא, בהחלט תורמים למטרה של הברחת העזתים מעזה. ברשתות הטלוויזיה תועדו טורים של פלסטינים בורחים דרומה. גם הידיד שלי בעזה אישר אתמול שרבים החליטו לעזוב. הוא ובני משפחתו סובלים מרעב קשה, הוא עצמו ירד יותר מ-20 קילו מתחילת המלחמה, בשבועות האחרונים הוא ומשפחתו ניזונים בעיקר מעשבים כמו חובייזה, שגדלים יפה הודות לחורף העשיר בגשמים. הוא לא יירד דרומה, מעדיף לחיות ולמות בעזה, אבל מבין את מי שעוזב.

מי שיורד דרומה, סיפר הידיד, לא יכול לחזור. שכן שלו, שברח עם משפחתו מעזה, התחרט כעבור כמה ימים כי לא מצא מקום לגור בו בדרום, וניסה לחזור לצפון. הוא נורה ונהרג על ידי חיילים, סיפר הידיד.

שוגים באשליות

ובכל זאת, קשה להאמין שאפילו בישראל חושבים שהרעב יבריח את כל 150 עד 300 אלף הפלסטינים שנשארו בצפון הרצועה. לכן אפשר להניח שלפגיעה הישירה באנשי "השבטים" יש גם סיבות פוליטיות. ייתכן מאוד ישראל גילתה, בפעם המי יודע כמה, שלפנטזיות שלה על "שלטון חמולות" – שיחליף את שלטון חמאס מצד אחד וימנע את חזרת הרשות הפלסטינית מצד שני – אין על מה לסמוך, בדיוק כמו הכישלון הנחרץ לקדם את "אגודות הכפרים" בגדה המערבית בשנות ה-80, כתחליף לאש"ף ולדרישות הלאומיות של הפלסטינים.

"מועצת השבטים", גוף המאגד את אותן חמולות שישראל לכאורה בנתה עליהן, הודיעה בשבוע שעבר שהיא דחתה הצעה ישראלית לשתף פעולה אתה בחלוקת המזון, ומסרה שתפעל רק בתיאום עם ה"ממשלה" בעזה, כלומר עם חמאס. במילים אחרות, החמולות לא ממהרות לאמץ את התפקיד שמערכת הביטחון ייעדה להן.

חמאס לא נטל אחריות ישירה לחלוקת המזון, אבל ברור שאם בכירים במשטרה ובהגנה האזרחית, הפועלים תחת ממשלת חמאס, היו שותפים לאבטחת המשאיות, הרי זה נעשה במעורבות של חמאס. בתקשורת הישראלית היה מי שטען שהמאבטחים היו בכלל קשורים לפת"ח ולרשות הפלסטינית, אבל בעיני ישראל של היום, בוודאי בעיניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אין הבדל מהותי בין חמאס לפת"ח. שניהם פסולים באותה מידה.

זו אולי בעצם הנקודה העיקרית. בבחירה בין ניסיון לקיים מרקם של חיים אזרחיים כלשהם בעזה ובין כאוס, ישראל בוחרת בכאוס. הבחירה הזו מובנת. ישראל יכולה להקים ממשל צבאי בעזה, והצעה ברוח זו מעלה רון בן ישי ב-ynet, ומבטא בכך אולי גורמים בצבא שהוגים ברעיון הזה, אבל הסיכוי למימושו לא גדול.

ישראל הרסה לחלוטין את התשתית האזרחית בעזה, ויידרשו השקעות עצומות כדי להביא את החיים שם לרמה סבירה. שום מדינה לא תממן את זה לישראל, והסיכוי שהממשלה תכניס יד לכיס ותוציא עשרות מיליארדים כדי לממן את השיקום בעזה היא אפסית. שלא לדבר על הנכונות של חיילים לסכן את חייהם למען המטרה הזו.

ישראל לא מוכנה שהחמאס, אפילו בלבוש אזרחי, ייקח אחריות על ניהול המשבר ההומניטרי הזה, כי הדבר ייתפס כ"ניצחון" של חמאס וירוקן מתוכן את "חיסול החמאס" – המטרה הראשונה במעלה לכאורה של המלחמה. ההתנקשות בראשי "ועדות החירום" של חמאס ברפיח, ועדות שהן אזרחיות יותר מאשר צבאיות, היא חלק מהתפיסה הזו. ייתכן שיש מי שמפנטז בצבא שחיסול התשתית האזרחית של חמאס תהפוך את אופציית השלטון הצבאי לסבירה יותר, אבל נראה שהם שוגים באשליות.

ישראל, או לכל הפחות נתניהו, גם לא מוכנה שפת"ח או הרשות הפלסטינית ייקחו אחריות על המשימה העצומה הזו, כי פת"ח, כמו חמאס, ידרוש גם דרישות פוליטיות בשם העם הפלסטיני, ולא יסתפק רק בתיקון ההרס שישראל זרעה. ישראל היתה שמחה להעביר את האחריות לניהול המשבר ההומניטרי לגופים "לא פוליטיים" כמו החמולות, אבל היא מגלה שברגע האמת הן חבר דמיוני.

מלחמה ללא סוף

אם כל האופציות האחרות לא אפשריות, נשארנו עם כאוס. הכאוס הזה מתיישב גם עם ההתנהלות הצבאית הנוכחית של ישראל ברצועה. למרות המלים הגדולות של נתניהו על "ניצחון מוחלט", ברור לכולם שהסיכוי להגיע בזמן הנראה לעין להכרעה מוחלטת של חמאס הוא קרוב לאפס, ולכן פרשנים כמו יעקב עמידרור, לשעבר היועץ לביטחון לאומי של נתניהו, מדברים על מלחמה שתימשך לתוך 2025, וקצינים שנלחמים בעזה מדברים אפילו על "שלוש שנים" ויותר.

מרגע ש"ניצחון מוחלט" על חמאס לא נמצא בקלפים, וגם הסיכוי להחזיר את החטופים באמצעות לחץ צבאי הוא קלוש (שלושה חטופים שוחררו בחמישה וחצי חודשי לחימה), מלחמת התשה ללא קץ היא למעשה האפשרות היחידה שנתניהו דוחף אליה. הכיבוש של רפיח, אם אכן יתרחש, משתלב במסגרת הזו. אחרי שהיא תיכבש, לא יישאר ברצועה אפילו שטח אחד שתתקיים בו מערכת אזרחית מתפקדת כלשהי. כל הרצועה תהפוך לכאוס.

הכאוס גם משרת, כמובן, את נתניהו. כל עוד למלחמה אין סוף, כל עוד החטופים לא חוזרים ואין הפסקת אש, אפילו לא זמנית, וכמובן כל עוד לא יתחיל תהליך מדיני, נתניהו ושותפיו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ יצליחו לא רק להימנע מבחירות ולהישאר בשלטון, אלא גם לקדם את מטרתם ארוכת הטווח: לרסק את התנועה הלאומית הפלסטינית ואת שאיפותיה הפוליטיות.

הכאוס המתמשך ברצועה עשוי, לפי החשיבה הזו, גם לדחוף את הפלסטינים להגר אל מחוץ לרצועה בסופו של דבר, שכן ללא תשתית אזרחית מינימלית יהיה קשה להמשיך לחיות בעזה. תחת כנפי הכאוס הזה, אפשר גם יהיה לחזור להקים התנחלויות ברצועת עזה. היוזמה לקרוא את המגילה בבית הכנסת בעזה עשויה להתממש, אם לא עכשיו, אז בשנה הבאה.

הכאוס הזה כמובן מיועד להרוס את הפלסטינים. אבל לא בטוח שרוב הישראלים ישמחו בו. לא בטוח שיש רוב בקרב הישראלים למלחמה ללא קץ בעזה. סקר אחרון שערך מנו גבע מראה על תמיכה של קרוב ל-60% בעסקה של שחרור 40 חטופים תמורת הפסקת אש ושחרור אסירים פלסטינים, בדומה למה שמונח עכשיו על השולחן בקטר, לעומת כ-30% שמתנגדים. 43% ממשתתפי הסקר הזה סבורים שנתניהו מסכל עסקה רק מסיבות פוליטיות, לעומת 38% שחושבים שהוא פועל ממניעים ענייניים.

הצבא, לפחות בינתיים, מממש את תוכנית הכאוס של נתניהו. אולי משום שהוא לא יודע לפעול אלא בכוח, ואולי משום שהוא איבד את היכולת להתנגד לימין, כפי שטוען פרופ' יגיל לוי. אבל הלחצים הבינלאומיים להפסקת ההרעבה בעזה ולהפסקת אש, ההבנה בממסד הצבאי של המחיר של נתק עם ארה"ב והעולם המערבי, הלחץ של המשפחות, הפיצול הפוליטי וחוסר האמון בנתניהו, והעייפות הכללית של הציבור בישראל – עשויים להביא את ישראל להסכים לעסקה שנדונה עכשיו בקטר. כי זה מה שמונח עכשיו על המאזניים: עסקה והתחלה של תנועה לעבר סיום כלשהו של המלחמה, או מלחמה ללא סוף ברור באופק וכאוס.

פנינו לדובר צה"ל בשאלה לגבי הפגיעה במאבטחים של משאיות המזון. מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "במהלך הלילה צה"ל תיאם כניסה של 14 משאיות סיוע הומניטרי למרחב צפון רצועת עזה.

"טרם כניסת כוחות צה"ל זוהתה התארגנות של חמושים המשויכים לארגון הטרור חמאס במרחב, שעל פי החשד חיכו להשתלט על המשאיות. בתגובה כלי טיס תקף את החמושים שהיו במקום. כוח נוסף של הארגון מנע במקביל משיירת הסיוע ההומניטרי לנוע לעבר מרחב צפון הרצועה ולחלק את הציוד לתושבי הרצועה".