15 סיבות לאופטימיות ערב תחילת 2020

הנה תרומתי הצנועה לדיון הבלתי נגמר שכותרתו "הבעיה של השמאל": אחת הבעיות של השמאל, לדעתי, היא מחסור באופטימיות, בחגיגה של הדברים שאנחנו אשכרה מצליחים בהם ובאמונה שיש סיבה טובה להמשיך להיאבק.

אז לכבוד סוף 2019, וערב השנה החדשה, הנה 14 דברים שנותנים לי סיבה לחייך היום. יש כאן שילוב של שינויים טקטוניים במצב הפוליטי, מאבקים שהצליחו או שהובילו להישגים חלקיים, ניצחונות של עיתונות עצמאית, דברים גדולים וקטנים – אבל כולם מזכירים שהעולם באמת יכול להיות טוב יותר אם רק ננסה.

נפילת נתניהו והימין

טוב, אולי לא בדיוק "נפילת הימין". אבל גם לא לגמרי לא נפילת הימין. בואו רק נזכר איפה היינו בתחילת 2019, בימיה האחרונים של ממשלת הימין הקיצוני. שלטון נתניהו נראה נצחי. בסבב הבחירות הראשונות היו חששות אמיתיים שמרצ וחצי מהרשימות הערביות לא יעברו את אחוז החסימה, ושנמצא את עצמנו מול ממשלת הימין האולטימטיבית, שתנקוט צעדים קיצוניים מאי פעם לסיפוח בשטחים, לחרחור מלחמות, לדיכוי מוגבר של האזרחים הפלסטינים, ולצמצום חופש הביטוי והמחאה בתוך ישראל.

זה לא קרה. ולא רק שזה לא קרה, במערך הכוחות הפוליטי הנוכחי נראה שזה גם לא יקרה. אז נכון, אנחנו לכודים בסחרחורת פוליטית שלא נגמרת. ונכון, עלייתה של כחול לבן היא במובנים רבים סימן ברור דווקא להתחזקות הימין ולירידתם מסדר היום של המאבקים הן בכיבוש והן למען צדק חברתי.

ועדיין, נתניהו בדרך החוצה. הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית המתנחלית קרוע ומפולג. הסיפוח, מעבר לזה שמתרחש דה פקטו בשטח ברצף כבר עשרות שנים, כנראה יאופסן באיזה מגירה, איפשהו ליד "תוכנית המאה" של טראמפ לרמיסת הפלסטינים – שמתה בעריסה. במקביל, הבון טון החדש בימין של כחול לבן הוא לדבר נגד הסתה, נגד צמצום החירויות הדמוקרטיות (למי שיש כאלה), ועל יצירת מקום לכולם. בני גנץ – שיש לי עליו ביקורת מפה ועד הודעה חדשה – לא נשבר מול הלחץ של נתניהו, ובתחילת השנה עלה על אותה במה עם איימן עודה, ועד סופה כבר ישב איתו בחדר לפוטו-אופ במו"מ קואליציוני. וכמו שכתב פה מירון רפופורט, השמיים לא נפלו. במרצ וגם בעבודה-גשר השותפות היהודית-ערבית והצורך בחזית משותפת עם המשותפת היא כבר נתון שאין לערער עליו. מהפכה זה לא. שינוי כיוון – בהחלט כן.

חשוב להדגיש שלא מדובר רק ב"סיפור הצלחה" שמסתכם בכך שהמצב לא נהיה יותר גרוע. היו פה בשנים האחרונות, ועדיין יש, כוחות חזקים שדוחפים אותנו למקומות מסוכנים מאוד, ומה שעוצר אותם הוא לא הסטטוס קוו – אלא כוח נגדי שמופעל בשורה של חזיתות: מסירובה של הרשות הפלסטינית להיכנע בפני טראמפ, דרך מפגיני פתח תקווה, כוחות השמאל בכנסת וברחובות, ועד עליית כוחם של האזרחים הפלסטינים.

עליית כוחם של האזרחים הפלסטינים

לקראת הבחירות הראשונות השנה פרסמנו סקר מיוחד על העמדות של אזרחים כלפי שותפות פוליטית, ובחנו בין היתר את מידת התמיכה של מצביעים באפשרות של כניסתן של מפלגות ערביות לממשלה. מאז, האפשרות התיאורטית הזאת הפכה לקלף שטורף את הקלפים של הפוליטיקה הישראלית: הרשימה המשותפת הפכה לכוח המוביל בגוש השמאל (בעיקר בגלל הצטמקות השמאל הציוני), עם יכולת נדירה להשפיע על הרכבת הממשלה, והכוח הפוליטי של האזרחים הפלסטינים הוביל אפילו את ארדן ונתניהו להגיב למחאה העממית נגד תת-שיטור בקהילות פלסטיניות, שתורם לעליית הפשיעה האלימה באותן קהילות. מי היה מאמין ששני הגזענים האלה, מובילי ההסתה נגד הציבור הפלסטיני, ירגישו שהם חייבים דין וחשבון למפגינים במג'ד אל-כרום ובאום אל-פחם?

לא סתם החלטנו במערכת שזהו סיפור השנה של 2019 – והוא ללא ספק מעורר תקווה.

ההתפכחות על האקלים

בסף מרץ התקיים בתל אביב מצעד אקלים, שרוב הצועדים בו היו בנות ובני נוער שבאו להילחם על העתיד שלהם ושל כולנו. אורן זיו ואני היינו העיתונאים היחידים שם. האסון המאוד ממשי ההולך ומתרגש על האנושות בקושי זכה לתשומת הלב של הציבור, של פוליטיקאים או של התקשורת.

מאז קרו שני דברים: מצד אחד, התחזיות המדעיות נעשו קודרות יותר. אם חשבנו שיש לנו עשר שנים לעצור את ההתחממות אל מעל רמה של 1.5 עד 2 מעלות צלזיוס, ומשם לממלכת שינוי האקלים המסלים באופן בלתי הפיך – אז הרי שהתברר שהמצב גרוע יותר. קצב פליטות הפחמן הדו-חמצני בעולם רק עלה במקום לרדת, וההשלכות הן חמורות משמדענים צפו מלכתחילה.

מצד שני, ההתעוררות כבר כאן. יותר ויותר כלי תקשורת עוסקים באסון האקלים כמציאות שמשנה את פני הפלנטה. בסיבוב השני של הבחירות מפלגות כבר התחילו להציג מצעים מפורטים שנועדו להתמודד עם הנושא, וההכרה וההבנה של גודל הסכנה מחלחלות במהירות לתודעה הציבורית הרחבה. נכון, זה עדיין לא מספיק. ונכון, עוד לא הגענו למצב של מדינות אחרות בעולם, שבהן מיליונים יוצאים לרחובות ומפלגות נבחרות על בסיס המצע הירוק שלהן – אבל את השינוי הזה אי אפשר לעצור, וחייבים לדאוג שיתפשט מהר ויוביל למעשים בשטח, ובעיקר לחיסול השימוש בדלקים מאובנים ותעשיות המזון מן החי.

שינוי היחס לישראל בפוליטיקה האמריקאית

זה לא סוד שנתניהו ואובמה לא הסתדרו טוב מדי אחד עם השני. ועדיין, עם כל הביקורת מהשפה אל החוץ שהייתה לאובמה על נתניהו, רק לפני שלוש שנים העביר הנשיא הדמוקרטי לישראל את חבילת הסיוע הצבאי הגדולה ביותר שנתנה ארה"ב אי פעם למדינה אחרת. אף אחד בארה"ב לא ממש הניד עפעף מול ההחלטה, שכן התמיכה הכלכלית והדיפלומטית בממשלת ישראל ובכיבוש הייתה מוסכמה חוצת מפלגות.

שלוש שנים של נשיאות טראמפ ושל חברות אמיצה בין מנהיגי המדינות, והמצב השתנה באופן דרמטי. הזיהוי בין טראמפ לבין ישראל הפיל שורה של אסימונים במחנה הדמוקרטי האמריקאי, עד כדי כך שמתמודדים מובילים לתפקיד המועמד הדמוקרטי לנשיאות ב-2020 החרימו לראשונה את ועידת איפא"ק, והכריזו על תמיכתם בהתניה של הסיוע הצבאי לישראל בשורה של תנאים הקשורים לקידום סיום הכיבוש. הם לא עושים את זה בחלל ריק, אלא בהקשר שבו המחנה השמאלי בארה"ב, לרבות היהודים בו, מתעורר ופועל נגד הכיבוש. אפשר בהחלט להניח שהמגמה הזו תימשך, ושבשלב זה או אחר ישראל תצטרך להתחיל להביא את השינוי הזה בחשבון.

הצבא ושינוי מדיניות הירי בעזה

במרץ 2018 התחילו "צעדות השיבה" בעזה כיוזמה עממית נגד המצור ולמען זכות השיבה. המארגנים הצהירו על כוונתם לארגן מחאה לא אלימה, והביעו רצון לתקשר עם ישראלים. אף על פי כן, ולמרות שברוב המכריע של המקרים המפגינים לא סיכנו את חייהם של חיילים או אזרחים ישראלים, הצבא הגיב בכוח רב והרג למעלה מ-300 איש באזור הגדר, בנוסף לאלפי פצועים. בשנה שעברה כתבנו כאן רבות על השימוש המוגזם בכוח שהצבא מפעיל. ארגוני זכויות אדם קראו לחיילים לסרב לפקודות הלא חוקיות לירות במפגינים לא חמושים. אז – לא היה מי שיקשיב יותר מדי.

אבל ביולי השנה הצבא עצמו הודה שהכוח שהופעל נגד המפגינים היה מוגזם, שכמות ההרוגים היא לא סבירה, ושיש לשנות את הוראות הפתיחה באש מול ההפגנות. מאז ירד מספר ההרוגים ליד הגדר – וחיים ניצלו.

נכון, המצור האכזרי כבר דרדר את עזה אל מעבר לפי תהום, ולפי האו"ם החל מהשבוע היא מוגדרת "בלתי ראויה למגורים". והאלימות נגד המפגינים נמשכת. ואת כל זה צריך לעצור. אבל גם כאן יש שינוי, וההתעקשות להעביר ביקורת ולמחות שיחקה תפקיד גם פה – ולא מופרך להגיד שהצילה חיים. וזה עוד לפני שמדברים על הסימנים המתרבים להסכם הפסקת אש והקלה במצור המתגבש בין חמאס לישראל.

תחבורה ציבורית בשבת

אולי בגלל החזרה של סוגיות דת ומדינה לסדר היום, ואולי בכלל בגלל השיתוק שאחז בשלטון המרכזי, שפתח פתח לרשויות מקומיות לנקוט במדיניות עצמאית – אבל 2019 הייתה גם השנה של פריצת הסכר של תחבורה ציבורית בשבת, ועוד בחינם. מה שפעם נראה כמו חלום רחוק פשוט הפך למציאות ברחבי גוש דן, וקידם אותנו עוד צעד לכיוון של צדק חברתי ואקולוגי, עוד צעד של שחרור מתלות ברכב פרטי ומעבר לתחבורה ציבורית. גם כאן, מאבקים של שנים הובילו לשינוי הזה, שסוחף עוד ועוד רשויות מקומיות, ומשנה לטובה את החיים של כולנו.

מאבק ערבי-יהודי משותף הוביל להקמת בית ספר

ביוני אורן זיו סיפר כאן על הכפר הבדואי רחמה בנגב, ועל הקמפיין המשותף לתושביו ולתושבים מירוחם השכנה למען הקמת בית ספר לילדי הכפר. חודשיים לאחר מכן החליטה המדינה להיענות לקריאה ולפתוח בית ספר במקום.

רפורמה במערכת השעות בכיתה

בשנה שעברה פרסם כאן גיל גרטל הצעה למתווה לשינוי מערכת השעות בבתי הספר, באופן כזה שאותם משאבים קיימים בכל בית ספר ממלכתי יספקו יותר חירות למורים ולילדים, וישפרו את התפתחות הילדים. מאז פנו אל גיל עשרות בתי ספר כדי שילווה אותם בתהליך השינוי, התוכנית קיבלה גושפנקא ממשרד החינוך, והתגלגלה למציאות כפיילוט בבית ספר אחד בגבעתיים (סיפור שהפך מהר מאוד לפוסט הנקרא ביותר בשיחה מקומית השנה). מהיכרותי את גיל ואת היסודיות שלו, אני בטוח שהפיילוט יצליח וישנה לטובה את הצורה שבה ילדים לומדים בכל הארץ – והכל בזכות הכתיבה של גיל בשיחה מקומית.

שחרור העיתונאי מוסטפא אל-חרוף

בפברואר השנה חשף כאן אורן זיו לראשונה את דבר מעצרו של העיתונאי הפלסטיני הירושלמי מוסטפא אל-חרוף, ואת כוונתה של ישראל לגרש אותו. הפרסום בשיחה מקומית, והתרגום לאנגלית למגזין 972+, יצרו תהודה בינלאומית לסיפור ועוררו גל של תמיכה באל-חרוף מצד עיתונאים עצמאיים וארגוני עיתונאים בכל העולם. דבר מעצרו והכוונה לגירושו הפכו גם לתקרית דיפלומטית בין ישראל לירדן, ובסופו של דבר – לפני כחודשיים – אל-חרוף שוחרר ממעצר, וכרגע נראה שלא יגורש.

הכרה בזכויות תושבי גבעת עמל

רק בשבוע שעבר נחלו תושבי גבעת עמל נצחון חשוב במאבק שלהם להכרה בזכויותיהם בקרקע. אחרי שנים של התנגדות עיקשת לפינויים מצד בעלי הון ועיריית תל אביב, ההכרה הזו מצד בית המשפט המחוזי היא חיונית – גם אם היא רק צעד ראשון ולא מספק – להשבה מלאה של זכויות הדיירים ולמתן פיצוי הולם למפונים.

החלטה היסטורית בעניין ילדי תימן

וגם בשבוע שעבר: בית המשפט העליון קיבל החלטה היסטורית בעניין ילדי תימן, בלקן והמזרח, כשדחה את בקשת המדינה לפצל ולהפריד בין תביעות נזיקין של 11 משפחות שאיבדו את ילדיהן. אחרי עשרות שנות מאבק קבעו השופטים כי כתבי התביעה "מעוררים כולם לכאורה חשדות מטרידים באשר לדפוס פעולה". גם כאן המאבק נמשך.

ניצחונות של חופש הביטוי

אחרי שכבר הורשעה וישבה תקופה ממושכת במעצר ובכלא, במאי השנה זיכה בית המשפט המחוזי בנצרת את המשוררת דארין טאטור מעבירת הסתה על שירה "התקומם עמי, התקומם נגדם". לפני כחודשיים בית המשפט העליון אישרר את ההחלטה, באופן שקיבע הגנות חדשות על חופש הביטוי באמנות.

השנה החולפת הביאה עמה עוד נצחונות משפטיים בתחום חופש הביטוי. בלוגרית שיחה מקומית, סמאח סלאימה, נתבעה בגין פוסט שכתבה בעקבות מקרה שערורייתי שבו בית דין שרעי הוציא צו מעצר יציאה מהארץ לאישה שלא קיבלה את הסכמת בעלה לנסוע. בית משפט השלום בחיפה הגן על חופש הביטוי והוביל לביטול התביעה.

אמי, ענת מטר, הצליחה השנה לנצח בבית המשפט את פעיל הימין שמאי גליק, שתבע אותה לשון הרע מכיוון שקראה לו "פשיסט". במסגרת סיום ההליך המשפטי הוסכם על ידי הצדדים שאמי תפרסם פוסט נוסף ובו תפרט ותסביר ותוכיח שגליק הוא אכן פשיסט.

גם שרון שפורר, כותבת "המקום הכי חם בגיהנום", השיגה השנה ניצחון בתביעת ההשתקה מצד אפי נוה ולשכת עורכי הדין – והמאבק בתביעות השתקה מסוג זה נמשך.

שחרור מוקדם לנשים קורבנות אלימות

בשנה האחרונה זכו שלוש נשים – דלאל דאוד, נסרין מסראווה וסימונה מורי – לשחרור מוקדם ממאסר לאחר שרצחו את בני זוגן המתעללים. סביב כל אחת מהן צמח קמפיין ציבורי שלם, שנועד להעלות את המודעות לסיפוריהן ולתמוך בשחרורן המוקדם מתוך התחשבות בכך שההריגה נעשתה בהקשר של אלימות והתעללות מצד בני הזוג. ספק אם הנשים היו זוכות לשחרור מוקדם ללא השינוי בשיח הציבורי.

רוח המאבק

יש לנו עוד המון לעשות. בחזיתות האלה, ובעוד רבות אחרות. למרות הניצחונות, לא פעם המציאות הפוליטית בארץ ובעולם מדכדכת עד מאוד, בעיקר לאור הסכנה הממשית לעתידנו נוכח שינוי האקלים. אבל מעבר לעובדה שייאוש הוא פריבילגיה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, אני מוצא השראה ותקווה גם בכך שבנות ובני אדם לא מפסיקים להיאבק.

ילדים בבתי ספר יצאו השנה במאות וחסמו כניסה לכלא שבו חבריהם נכלאו לקראת גירוש, ורוב הגירושים אכן נמנעו לעת עתה. עובדים ממשיכים להתאגד, לפעמים בתנאים לא פשוטים ותוך סכנה לעצמם ולפרנסתם, כדי להלחם על שיפור תנאי העבודה שלהם. נשים פלסטיניות הובילו השנה מאבקים פורצי דרך נגד אלימות מינית, ונגד אלימות הומופובית. יוצאי אתיופיה טלטלו את המדינה בהפגנות נגד אלימות משטרתית. אינספור פעילות מסורות ממשיכות להיאבק למען זכויות בעלי חיים ונגד ההתעללות והרצח. מפגינים בעזה המשיכו להגיע לגדר כל שבוע ולדרוש חירות למרות מאות ההרוגים ואלפי הפצועים מירי החיילים. צעירות ישראליות מסרבות להתגייס בגלל הכיבוש ויושבות בכלא (ומשתחררות!). פעילים ישראלים מגיעים לעיסאוויה ולבקעת הירדן כדי לתמוך בקהילות שם נגד הפשיטות המשטרתיות ונגד התנכלויות המתנחלים והצבא, בהתאמה. ואפשר להמשיך ברשימה עוד ועוד.

ואנחנו בשיחה מקומית ממשיכות וממשיכים לדווח על כל אלה, להיות מקור מידע לכל מי שרוצה ללמוד עוד על התנגדות לכיבוש וקידום שלום, שוויון וצדק חברתי, להיות במה לקולות מושתקים ומסגרת לדיון רעיוני כדי להציע חלופות. עם התמיכה הכלכלית של קוראות וקוראים כמוך נמשיך לעשות אפילו יותר – ב-2020.

הסיבה ה-15: כרמל