1 במאי: אין דמוקרטיה כשחצי מהציבור מחזיק ב-1.5% מההון

לו היה בישראל ארגון עובדים כללי שמכבד את עצמו, הרי שבאחד במאי, שחל בעיצומה של מחאה על עצם קיומו של המשטר הדמוקרטי, היתה אמורה להיות שביתה כללית וצעדות מחאה בכל הארץ. אין משטר דמוקרטי בלי רשות שופטת עצמאית, אבל גם אין משטר דמוקרטי בלי ארגוני עובדים חזקים.

נהוג במקומותינו לומר שהמשטר הדמוקרטי בישראל, עוד טרם הצעת ה"רפורמה", הוא חסר מאוד, בגלל הכיבוש. אולם המשטר הדמוקרטי בישראל, וברוב הדמוקרטיות המערביות, חסר מאוד מאוד לא רק בגלל הכיבוש, אלא גם בגלל ריכוז ההון והפערים הכלכליים.

בספרו "קפיטל במאה ה-21", מתאר תומא פיקטי את תופעת ריכוז ההון ככזו שהופכת את המשטרים הדמוקרטיים לכאורה של המאה הנוכחית לדומים יותר למשטרים האוליגרכיים של המאה ה-19 מאשר לדמוקרטיה של ממש.

רוברט דאל, שחיבר כמה מהספרים המשפיעים ביותר בתיאוריה דמוקרטית, כתב בספרו "מבוא לדמוקרטיה כלכלית" שהפערים הכלכליים בחברה האמריקאית החריפו הרבה מעבר למה שג'פרסון היה מעלה על דעתו כפערים קבילים בדמוקרטיה. דאל כתב את הדברים האלה ב-1985, שאז האחוז העליון של האוכלוסייה החזיק ב-24% מסך ההון בארה"ב, ו-50% התחתונים החזיקו ב-2.7% מההון. ב-2021 עלה חלקו של האחוז העליון ל-34.9%, ו-50% התחתונים מסתפקים ב-1.5% בלבד.

בישראל אין נתונים לגבי סך ההון, אולם הפערים בשכר מתחרים עם אלה של ארה"ב ונראה כי חלוקת ההון אינה שונה מאוד. האם למצב כזה ניתן לקרוא דמוקרטיה?

1 במאי בלי אילן גילאון

שנה חלפה בלי המנהיג החברתי הכי משמעותי והכי מפוספס שהיה לישראל. מעולם לא היה לשמאל הישראלי מנהיג אהוב. היו מנהיגים מוערכים, אבל לא היה לו מנהיג אהוב.

את אילן אי אפשר היה שלא לאהוב, וגם קשה היה לא להסכים איתו. שני פספוסים גדולים היו למרצ בבחירת מנהיגים: העדפת יוסי ביילין על רן כהן, והעובדה שגופו של אילן גילאון בגד בו בעיצומה של מערכת הבחירות לראשות המפלגה.

אילן היה הילד הרע של מפ"ם, זה שלא הסכים ללכת בשום תלם, כפר בקולקטיביזם הרעיוני ובכך שהמודל הקיבוצי מוסרי או נעלה יותר מאופנים אחרים של התנהלות. אילן התייצב בכל מקום שבו נעשה אי-צדק, והשתדל לתמוך בכל יוזמה שמבקשת לתקן את המציאות. הוא היה חבר לפחות בשלושה קואופרטיבים, ונתן לכל אדם את התחושה שהוא הכי חשוב בעולם. גם פוליטיקת הזהויות, שמשמשת כמכשיר חזק בידי הקפיטליזם לצורך הפצת שנאה ופיצול בין מי שאמורים להיות בני ברית, כי משתמשים בו אנשי שמאל ולא רק אנשי ימין, לא יכלה להרים ראש מול אילן גילאון.

בשנה שחלפה, נעלמה גם מרצ מכנסת – וישראל מתמודדת עם אחד האתגרים החמורים ביותר על דמותה כשהאופוזיציה הפרלמנטרית מהווה מרכיב שולי בלבד במאבק.

בימים אלה, שבהם נחשפת ערוותה של הדמוקרטיה הישראלית, נכון לחזור לאמיתות שאילן ידע לומר בשפה פשוטה ומובנת לכל: שבישראל "נותנים יותר ויותר לפחות ופחות", וש"עלינו להיות מספיק חלשים בשביל להרגיש את זולתנו, ומספיק חזקים כדי לשנות את המציאות.

"זו לא פוליטיקה של חמלה, וזו בטח לא פוליטיקה 'חברתית'. זו פוליטיקה חלוקתית, שכל הזמן בוחנת מי מקבל כמה ולמה ומי משלם כמה ולמה; פוליטיקה שמבינה שעוני, פערים, אפליה, גזענות ושנאה הם כולם כאחד תוצרים של חלוקה לא נכונה ולא צודקת של העושר; כזו שמבינה שאין אפשרות לקיים מדינת רווחה אמיתית בלי סיום הכיבוש על עם אחר; כזו שרואה בזכותו של אדם להיות חופשי בארצו יותר מאיזה משפט אמורפי שמופיע בהמנון".