תסמונת השמאל המוכה והתאהבותו המוזרה באיש הימין הקיצוני, בנט

"רצח רבין הפך את המחנה לקורבן אלימות, והוא מתנהג ככזה". מרב מיכאלי ונפתלי בנט (יונתן זינדל / פלאש 90)

לפני כשבועיים, נשאל ח"כ יאיר גולן ממרצ שאלה פשוטה: האם הקואליציה הנוכחית מתחשבת בעמדותיה של הרשימה האסלאמית המאוחדת (רע"מ) בנוגע לאל-אקצא/הר הבית. התשובה היתה כמעט מובנת מאליה. "המטרה שלנו היא קודם כל שהר הבית לא יתפוצץ וגם שיישמר הסטטוס קוו", אמר גולן, המשמש גם כסגן שרת הכלכלה. "כשאנחנו מגבשים מדיניות, היא משקפת את רצונות וצרכי החברים בקואליציה, ולכן ברור שאנחנו מתחשבים ברצונות רע"מ, וזה בסדר מבחינתי".

אבל ההתחשבות המינימלית הזו ברע"מ, המפלגה שבלעדיה הקואליציה המוזרה הזו לא היתה באה לעולם, נשמעה הכי לא מובנת מאליה בעיניו של ח"כ ניר אורבך, אחד מבכירי המתנדנדים ב"ימינה", מפלגתו המתנדנדת של ראש הממשלה (המתנדנד?) נפתלי בנט. "יאיר, תן לי להבין. אתה בכוח מנסה לפרק את הממשלה?" צייץ אורבך. חברת מפלגתו, השרה איילת שקד, שיתפה את הציוץ.

במילים אחרות, בנט הוא ראש ממשלה בזכות האצבעות של ארבעת חברי הכנסת של רע"מ, ושקד היא שרת פנים בזכותם, אבל שניהם לא חושבים שיש להם איזו שהיא סיבה בעולם לקחת בחשבון את הרצונות של חברי רשימה אסלאמית במה שנוגע לאל-אקצא, האתר המוסלמי הכי קדוש בין הירדן לים, ואחד האתרים הכי קדושים לעולם המוסלמי כולו.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הדיבור על הכיבוש נעשה פחות לגיטימי, לא יותר

איש לא ציפה שבנט, שבנה את הקריירה על דה לגיטימציה של הזהות הלאומית הפלסטינית ושל השמאל היהודי המכיר בכך (ביום הזיכרון האלטרנטיבי ב-2017 הוא הביע אהדה למי שיורק על המשתתפים בו, אחר כך טען ש"סטודנט" בלשכה שלו במשרד החינוך העלה את הציוץ בלי ידיעתו, אף שבראיון עיתונאי אמר שכל הציוצים בחשבונו מקבלים את אישורו האישי), יהפוך את עורו כשיגיע למשרד ראש הממשלה.

ח"כ מוסי רז ממרצ שב ואמר בכל הזדמנות שמבחינת עמדותיה המדיניות, ממשלת בנט נמצאת "עשר מעלות ימינה" מממשלות נתניהו. לכן גם ההחלטה המוצהרת של בנט לא לקיים שום מו"מ מדיני עם הפלסטינים ולהרחיב את ההתנחלויות, התקבלה בהבנה על ידי מפלגת העבודה ומרצ, שהמדיניות המוצהרת שלהן היא הפוכה. זה היה המחיר שהן, וכנראה גם רוב רובם של הבוחרים שלהן, היו מוכנות לשלם תמורת הוצאתו של בנימין נתניהו מרחוב בלפור.

בנט לא נדרש לשנות את המדיניות הימנית-מתנחלית שלו. הדרישה ממנו היתה אחרת: לתת לגיטימציה. כפי שהמרכז-שמאל נותן לו, לאיש הימין הקיצוני העומד בראש מפלגה עם שישה מנדטים, לגיטימציה כראש ממשלה, כך הוא היה אמור להעניק לגיטימציה למי שמחזיק בדעות ברורות נגד הכיבוש. לא להסכים לדעות האלה, לא להתקרב אליהן אפילו, אבל לשדר לציבור שהדעות האלה לגיטימיות.

כפי שמראה האנקדוטה הקטנה עם רע"מ ויאיר גולן, גם זה לא קרה. למעשה, אפשר לומר שקרה ההפך. ההתקפה המוחצת, גם מצד השמאל הציוני, על הדברים הכמעט מובנים מאליהם של איימן עודה בגנות השירות ב"כוחות הכיבוש" היא הוכחה לכך. השמאל הציוני מעז היום לדבר על הכיבוש פחות משהעז בימי נתניהו. הדיבור נגד הכיבוש והאפרטהייד נעשה פחות לגיטימי, לא יותר. התנחלויות, כן. כיבוש, לא.

בנט הוא ראש ממשלה בזכות האצבעות של ארבעת חברי הכנסת של רע"מ, אבל לא מעלה בדעתו לקחת בחשבון את הרצונות של חברי רשימה אסלאמית במה שנוגע לאל-אקצא. ח"כ מנסור עבאס לוחץ את ידי ראש הממשלה, נפתלי בנט (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

"פילו-בנטיזם"

ואף על פי כן, אף שבנט שולל בפועל את הלגיטימציה לדעות שהמרכז-שמאל מחזיק בהן לכאורה, אפשר לזהות אצל המחנה הזה איתרוג הולך וגובר של בנט, תופעה שאפשר לקרוא לה "פילו-בנטיזם". אולי לא התאהבות בבנט, זה אולי קצת מוגזם לומר, אבל בהחלט אהדה והערכה.

אפשר היה לראות את זה בהגנה המשונה שבנט קיבל מחלק ניכר מדמויות המזוהות עם המרכז-שמאל בתקשורת וברשתות החברתיות, בנוגע להוצאות המופרכות של בני משפחתו על חשבון המדינה; אפשר היה לראות את זה בהתענגות על כך שלא הזכיר את איראן בנאומו בעצרת יום השואה ודיבר נגד "הפלגנות מימין ומשמאל", פלגנות שהוא עצמו היה מראשי התורמים לה; ואפשר היה לראות את זה במקום הנרחב מאוד שניתן בתקשורת לאותם שני קליעים שנשלחו אליו ואל בנו, אירוע חמור אבל לחלוטין לא יוצא דופן.

ההנמקה למהלך הזה פשוטה. נתניהו מייצג את כל מה שרע בפוליטיקה הישראלית, הוא מאיים על עצם קיומם של המוסדות הדמוקרטיים, המטרה העליונה היא להרחיק אותו מהשלטון, ובנט הוא הכלי להשיג את המטרה הזו. לטובת המטרה הזו, אפשר גם להשעות את העיסוק בכיבוש ובהתנחלויות. קודם נהדוף את סכנת נתניהו, אחר כך נחשוב.

הגישה הזו אינה מופרכת, ולו משום שלא מדובר רק בנתניהו. מי שנותן היום את הטון בימין הם בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, ומחנה הימין כולו הפך את העליונות היהודית ואת שלילת "מדינת כל אזרחיה", כלומר את שלילת הדמוקרטיה, למכנה המשותף שלו. הגישה הזו גם מייצגת, וזה אולי קצת פחות מחמיא, את סדר העדיפויות של המרכז-שמאל היהודי: בואו נשמור על "הנורמליות" בתוך ישראל, על הכיבוש אנחנו בין כה וכה לא יכולים להשפיע, וגם לא על הסטת ישראל מהנתיב הניאו-ליברלי שבו היא הולכת (אבל זה כבר למאמר נפרד).

אבל כל זה לא מצדיק את הפילובנטיזם, לא מצדיק להפוך את בנט הגזען – קשה למצוא הגדרה אחרת למי שחושב שרק ליהודים יש זכויות לאומיות, בעוד לפלסטינים אין זכויות כאלה, ואסור אפילו לדון במימוש זכויות כאלה – ליצחק רבין החדש. גם רבין לא היה בדיוק אביר זכויות אדם, אבל הוא לפחות הכיר בצורך לסיים את השליטה הישראלית על עם אחר.

אם בנט היה ממלא את חלקו ב"עסקה", ומעניק לגיטימציה לדיבור נגד הכיבוש, כפי שהמרכז-שמאל העניק לו לגיטימציה, אפשר היה להבין מדוע במחנה הזה מוחלים לו על דעותיו. אבל זה לא קורה. להפך. כדי שהממשלה תמשיך לשרוד, בנט רוצה שהמרכז-שמאל יוריד ראש עוד יותר. לפי יוסי ורטר ב"הארץ", בנט מצפה ששר הביטחון בני גנץ יאשר "בנייה מדודה בשטחים", ושניצן הורוביץ "יקרא לסדר את יאיר גולן וגבי לסקי, שמציתים לבנט שריפות תכופות בציוצים וראיונות".

בראיון ל"שיחה מקומית" לפני הבחירות האחרונות, אמרה יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי, שרצח רבין שינה משהו משמעותי בשמאל. "הרצח הפך את המחנה לקורבן אלימות, והוא מתנהג ככזה", היא אמרה. "מפלגת העבודה, שעמדה בראש הגוש הזה, משקפת את תחושת המוּכוּת הזאת", אמרה מיכאלי בראיון אחר, עוד לפני שנבחרה לראשות העבודה. "המחנה הזה נכנע לנרטיב הזה וישר מתנצל 'אנחנו לא שמאל'. הרי אחד המאפיינים של קורבן אלימות הוא הניסיון להוכיח שמה שאומרים עליו לא נכון".

למרבה הצער, הפילובנטיזם במרכז-שמאל מייצג בדיוק את התופעה שמיכאלי הזהירה מפניה. נראה שגם הישיבה של מרצ והעבודה בממשלה לא חילצה את המרכז-שמאל מהתסמונת של הכרת תודה לכל מי שלא מרביץ לו ומניח לו לחיות בשקט. בסיטואציה הפוליטית שנוצרה, ישיבה עם בנט, ואפילו תחת בנט, היא לא פסולה מהיסוד. אבל רק בתנאי שזוכרים שבנט זקוק למרכז-שמאל לא פחות ממה שהמרכז-שמאל זקוק לו, ואולי יותר, כי בלי המרכז-שמאל הוא לא היה ראש ממשלה.

אם זוכרים את האמת הפוליטית הבסיסית הזו, אין שום סיבה להלל ולפאר את בנט, ואין שום סיבה להשעות לכבודו את הדיבור על הכיבוש וההתנחלויות. השתיקה הזו רק תגביר את הדה-לגיטימציה של השיח הזה.