"מותגים מתים יותר ממפלגת העבודה קמו לתחיה"
שנים מדברים על המשבר, עכשיו זה קרה. מפלגת העבודה הגיעה לתחתית. האם זה משום שהמצביעים מהמעמד הבינוני-הגבוה והאשכנזי מצאו בית אידיאולוגי בכחול לבן או משום שהעבודה הפנימה את ההסתה נגדה והאם הפעילים הצעירים יוכלו להחיות אותה? שיחות עם בכירות ופעילים בהווה ובעבר
רגע לפני שפורסם על חתימת ההסכם בין הליכוד לכחול לבן על הקמת ממשלה שבה שמורים מקומות לשני שרים של מפלגת העבודה – עמיר פרץ ואיציק שמולי – חברת הכנסת השלישית של העבודה, מרב מיכאלי, כבר היתה באמצעו של מסע לגיוס תמיכה נגד הצטרפות העבודה לממשלת נתניהו-גנץ. "עשרות מתנדבות ומתנדבים עושים טלפונים", היא סיפרה.
מיכאלי היתה אופטימית. לדבריה, 78% ממתפקדי העבודה מתנגדים לכניסה לממשלה. גם בוועידה, המונה כ-3,000 צירים, היא מאמינה שיהיה רוב למתנגדים, במיוחד שההצבעה תהיה דיגיטילית, מהבית, מה שאומר שלמנגנון המפלגה בראשותו של פרץ יהיה הרבה פחות כוח.
"אנשים כועסים ומתוסכלים, מרגישים מרומים ומבודדים", מתארת מיכאלי את האווירה בקרב הפעילים שהיא מדברת אתם.
"אנשים כועסים ומתוסכלים". יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ עם פעילים בקמפיין בחירות, ב-28 בפברואר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
כדי לעקוף את ההתנגדות האפשרית להצטרפות לממשלה בוועידה, הגוף שאמור לאשר את הכניסה לממשלה בסופו של דבר, פרץ עשוי להציג הצעה לאחד כוחות עם כחול לבן, ובדרך זו להשיג רוב להצטרפות לממשלה בדרך עוקפת. מיכאלי מודעת לאפשרות הזאת. "הבהרנו שלא נאפשר להיכנס לממשלה דרך כחול לבן", היא אומרת. היא מאמינה שגם להצעה הזאת לא יהיה רוב. עדיין אין מועד רשמי לכינוס הוועידה, אבל כרגע נראה שהיא תתכנס ביום ראשון הקרוב.
ניסיון העבר מלמד שהוועידה נוטה בדרך כלל להצביע בעד הצעות מהסוג שיביא יו"ר המפלגה פרץ. אבל כך או כך, גם אם הקו של פרץ ושמולי וגם אם הקו של מיכאלי ינצח (במקרה כזה עשויה להיווצר בעיה משפטית, שכן פרץ ושמולי הם הרוב בסיעה, אבל הוועידה היא הגוף הרשמי של המפלגה, ולא ברור מי ייקח את השם "מפלגת העבודה"), מפלגת העבודה תמנה ציר אחד או שניים.
נכון שהימים שבהם מפלגת העבודה קיבלה 56 מנדטים נמצאים במרחק של יותר מ-50 שנה, אבל מנדט או שניים למפלגה ש"ייסדה את המדינה" והובילה את מחנה השמאל זה בהחלט בלתי נתפס.
"הגענו למקום הכי נמוך שאפשר", אומרת מיכאלי, "אבל מותגים הרבה יותר מתים ממפלגת העבודה קמו לתחיה. הסיכוי של מחנה המרכז שמאל הוא מתוך מפלגת העבודה. שום מסגרת פוליטית חדשה אד הוקית לא מסוגלת לשאת את זה".
שומרת על אופטימיות. מירב מיכאלי (צילום: אקטיבסטילס)
לעומת האופטימיות של מיכאלי, שאליה נחזור מאוחר יותר, בכירים לשעבר במפלגה סבורים שהמפלגה הגיעה לקצה. "מפלגת העבודה כגוף פוליטי משפיע פחות או יותר נעלמה", אומר עוזי ברעם, לשעבר ח"כ ושר מטעם העבודה, שגם אביו היה שר וח"כ.
"מפלגת העבודה היתה בנויה על ארגון", אומר ברעם. אחרי שחיים רמון פירק את ההסתדרות, הוא ממשיך, המסגרת הזאת נעלמה. כשאהוד ברק הודיע ש"אין פרטנר" בצד הפלסטיני, נעלמה גם הרגל המדינית. העמדות המדיניות של הציבור התחילו לזוז ימינה, ומפלגת העבודה "נשארה מול מציאות שלא קשורה לעמדות שלה".
ההסבר של ברעם הוא קודם כל סוציולוגי. "למעמד בינוני-גבוה, אין בעיה להצביע למפלגה חדשה", הוא אומר, "לציבור הזה היה קל לערוק. הוא לא היה נאמן לערכים של מפלגת העבודה". פעם הקולות של המעמד הזה נדדו לקדימה, פעם ליש עתיד ועכשיו לכחול לבן.
גם 24 המנדטים שהעבודה קיבלה ב-2015 עם בוז'י הרצוג וציפי לבני "לא היו טבעיים", לפי ברעם. ההתרסקות של יאיר לפיד, מנהיג מפלגת המרכז התורנית, בתור שר אוצר יצרה מצב שלבוחרים האלה לא היתה אלטרנטיבה טובה יותר.
"מוות ארגוני, לא אידיאי"
פרופ' יולי תמיר לא נולדה וצמחה במפלגה כמו ברעם, אבל גם היא הספיקה להיות חברת כנסת ושרה מטעם המפלגה. השיפוט שלה קטלני. "הגוף הזה התפרק", היא אומרת. "היו לו חיים ארוכים יחסית לגופים פוליטיים, אבל כרגע הוא לא נפגש, לא יוזם, לא קיים".
גם תמיר, כמו ברעם, תולה את השינוי בהליכים חברתיים-כלכליים. "השמאל הקלאסי, האנשים שנשאו את מפלגת העבודה על כפיהם, הפכו להיות הבורגנות הכלכלית. ימין כלכלי ושמאל בנושאים של שלום וביטחון. הכימרה, המפלצת הדו-ראשית הזאת, כבר לא היתה מחוברת לכלום".
מפלגת העבודה, מסבירה תמיר, איבדה את כל היסודות הארגוניים שלה: ההסתדרות, תנועות הנוער. "כל המבנה של דיאלוג מערכתי הלך לאיבוד, נותרה מערכת שריחפה באוויר. אני הייתי בפרפורים האחרונים. כל שנה פורסם על ירידה במספר החברים, אבל לפחות עוד היו פרפורים".
פרופ' יוסי יונה, שכיהן כחבר כנסת בקדנציה שבין 2015 ל-2019, מתאר את מה שקרה למפלגת העבודה כ"מוות ארגוני, לא מוות אידיאי". לדעתו, מעבר המצביעים של העבודה לכחול לבן הוא כמעט טבעי, בהתחשב במבנה המצביעים של המפלגה. "זו היתה מפלגה של המעמד הבינוני-גבוה, ולא היתה הלימה בין הססמאות והרטוריקה של השוויון של המפלגה ובינם".
עכשיו, כשהמצביעים האלה עברו לכחול לבן, אומר יונה, יש הלימה גדולה יותר, "גם הלימה אתנית. ראשי העבודה היו תמיד אשכנזים, וכשעמדו בראשה מזרחים היתה תמיד נסיגה. כחול לבן פותרת את הסתירות שהיו בתוך מפלגת העבודה. כל הסממנים של המעמד הזה נמצאים עכשיו בכחול לבן".
דוגמה בולטת לאחת הסתירות האלה היא עניין הקרקעות. מפלגת העבודה היתה קשורה תמיד לאינטרסים של מה שנקרא "ההתיישבות העובדת", או כפי שיונה מעדיף לקרוא לה "ההתיישבות המעבידה". "מפלגות סוציאליסטיות בעולם עשו רפורמות אגרריות שהעבירו אדמות מהמעטים לרבים. מפלגת העבודה תמכה ברפורמות שהעבירו אדמות מידי הרבים למעטים", אומר יונה.
זו אחת הסיבות לכך, טוען יונה, שלמרות כל השינויים העצומים שעבר מאז שהוקם, הליכוד הצליח להישאר "מותג", בעוד העבודה עם ההיסטוריה הארוכה שלה – לא.
"אין מפלגת שלטון בלי מזרחים". יוסי יונה (צילום: אורלי נוי)
"הליכוד הצליח לתת מענה, ולו חלקי, למעמד הביניים המזרחי החדש שתפוס את כלכלת השוק כדבר שהיטיב אתו, שכן חלק ניכר מהסוציאליזם הישראלי היה סוציאליזם של מקורבים", אומר יונה. "מעמד הביניים המזרחי רואה בליכוד את הנציג שלו. הוא יוצר סימביוזה בין כל הכעסים של העבר ובין לגיטימציה לדפוסי המתהווים של התרבות המזרחית – מוזיקה, מסורתיות וכולי".
בעיניו של יונה, הכישלון המתמשך הזה מול הציבור המזרחי חרץ את גורלה של מפלגת העבודה. "כמו שאיימן עודה אומר שאין שמאל בלי ערבים, ככה אין מפלגת שלטון בלי מזרחים", הוא אומר.
הוא רואה את זה בסביבה המשפחתית שלו. בשנות ה-50 וה-60 למפלגת העבודה היתה שליטה חזקה בשכונות ובמעברות, הוא מזכיר, וגם אביו וגם הדודים שלו היו במפא"י. הילדים שלהם כבר הצביעו ליכוד. ברגע שהדור הצעיר הזה התחיל להצביע בשנות ב-70, העבודה איבדה את הרוב שלה.
לצד הכעס על עוולות העבר, תמיר מוסיפה להצלחה של הליכוד גם את ההישענות שלו על הקבוצה האידיאולוגית של המתנחלים. "בסביבתו של ביבי כולם עם כיפות, כולם בני עקיבא", היא אומרת. העובדה שמדובר בקבוצה קטנה יחסית לא מבטלת את ההשפעה שלה. "גם בתנועת העבודה לא כולם היו בקיבוצים".
"הדרמה היא לא בערכים"
יונה מסמן את תחילת הסוף במלחמת יום הכיפורים ובאבדן האמון בשלטון שהיא יצרה. מיכאלי הולכת לרצח רבין, אבל היא דוחה את התזה של יונה, תמיר וברעם כאילו השינוי הסוציולוגי הוא שגרם להידרדרות של מפלגת העבודה.
"מאז 1993, מחנה השמאל-מרכז הוא מחנה שבור ומוכה", אומרת מיכאלי, "הוא חשוף לאלימות ולהסתה של הימין, שמתוחזקים בתעשייה ענקית של תקשורת ימנית, עמותות וארגונים כמו אם תרצו – תעשייה של מאות מליוני דולרים שכל הזמן עובדת בלעשות דה-לגיטימציה של הרעיונות של המרכז שמאל, של המגזרים שמרכיבים אותו, של האישים, של התיישבות הישנה, של הדמוקרטיה, של הערבים, של הסוציאליזם, של החילוניות.
"מפלגת העבודה, שעמדה בראש הגוש הזה, משקפת את תחושת המוּכוּת הזאת. המחנה הזה נכנע לנרטיב שזה וישר מתנצל 'אנחנו לא שמאל'. הרי אחד המאפיינים של קורבן אלימות הוא הניסיון להוכיח שמה שאומרים עליו לא נכון".
לפי מיכאלי, זו היתה הסיבה שתומכי העבודה לשעבר הצביעו לכחול לבן, "רק כדי לנצח את הדמון הזה, נתניהו". אבל כל זה, לפי מיכאלי, לא משנה את העובדה שבציבור יש רוב לעמדות של השמאל-מרכז – גם למדינת רווחה עם שירותים חברתיים נרחבים, גם לשלטון חוק ולמדינה חילונית (רוב של 80% תומך בהפרדת דת ומדינה לדבריה), ואפילו בנושא המדיני יש רוב לסיום הסכסוך באמצעות הסכם שלום, כולל מדינה פלסטינית, גם אם רבים לא מאמינים שזה יכול לקרות.
שלטי בחירות של כחול לבן והליכוד בתל אביב, 11 בספטמבר 2019 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)
"הדרמה היא לא בערכים", אומרת מיכאלי. "בערכים רוב הציבור אתנו. הבעיה שאין לנו גוף פוליטי, חלופה פוליטית, שיכולה להפוך לחלופה שלטונית". הבעיה, אומרת מיכאלי, שמנהיגי המפלגה מברק והלאה פירקו את מוסדות המפלגה.
ובכל זאת, כאמור, מיכאלי מאמינה שהסיכוי של המרכז-שמאל להתאושש יכול לבוא רק ממפלגת העבודה. "העבר שלה הוא לא רק נטל, הוא גם נכס. הד.נ.א של מדינת ישראל כרוך בזה של מפלגת העבודה". לכן, לפי מיכאלי, מפלגת העבודה היא זו שחייבת לקחת על עצמה את מלאכת השיקום, ולא שום מסגרת אופנתית חדשה.
"חייבים שהשמאל הציוני יתחזק"
נעמה לזימי, חברת מועצת העיר חיפה ממפלגת העבודה שמייצגת את הדור הצעיר שהצטרף למפלגה אחרי המחאה החברתית של 2011, גם אופטימית לגבי העתיד של המפלגה, אבל ברור לה שהיא צריכה להשתנות.
"המפלגה ניסתה להביא דור צעיר, אבל אז ניסו לשתק אותו", אומרת לזימי. אפילו דור ביניים של ממש לא צמח במפלגה, היא מציינת. "היו תקרות זכוכית מאוד נמוכות, צעירים לא נכנסו למוסדות המפלגה".
לטענתה, גם ההזנחה של השלטון המקומי פגעה במפלגת העבודה, כשבישראל ביתנו או בליכוד יש מעבר הרבה יותר מסודר מהרמה המקומית לרמה הארצית. זה גרם לנתק עם השטח. וכמובן, כפי שציינו יונה ואחרים, הפער בין היומרה של מפלגת העבודה להציג את עצמה כמי שדוגלת בצדק חברתי, אבל מצד שני לא מוכנה לוותר על כוח ומשאבים פגע בה. "אם מסתכלים במבט סוציאל-דמוקרטי, מחנה השמאל-מרכז לוקה בהרבה נקודות עיוורון".
ובכל זאת, לזימי מאמינה שהדור הצעיר ש"חיפש בית חדש לחברה צודקת" אחרי המחאה החברתית יכול להשפיע. גם בגלל "הקאדר העצום של אנשים מבריקים" שבאו מפעילות בחברה האזרחית, מהכשרות לפעילים חברתיים, מקרן ברל כצלנסון, מארגון החלוץ, הנוער העובד והלומד ומקומות אחרים.
"קאדר עצום של אנשים מבריקים". נעמה לזימי
עד היום, הצעירים האלה "לא ידעו לקחת את זה לרמת המדיניות", אבל היא מקווה שזה ישתנה. דור הצעירים הזה, היא אומרת, צבר הרבה ניסיון. היה מעורב בגל ההתאגדויות, במאבק על שכר מינימום, גם במאבק על זהויות, ב-me too ועוד. "הדור הזה של הצעירים מכיר את כל הכשלים, והוא זה שיביא את השינוי".
בעוד מיכאלי נאבקת בכל כוחה נגד הצטרפות לממשלה ומזכירה שכל הניסיונות הקודמים "לשנות מבפנים" הסתיימו בהתרסקות, לזימי פחות מתרגשת מהנושא. "כשמפלגה נשארה עם שניים-שלושה מנדטים, פחות רלוונטי לאן היא הולכת". אפילו חיבור עם כחול לבן לא נראה לה כמו סוף הדרך, כי היא רואה שם כמה אנשים שקרובים לרוח של צדק חברתי כמו מיכאל ביטון, מירב כהן ואחרים.
פעילים אחרים במפלגה חושבים כמוה ומאמינים שהוועידה בסופו של דבר תתמוך בהצטרפות לממשלה. אבל כמו מיכאלי, גם לזימי חושבת שמפלגת העבודה, עם כל הקשיים שלה, עדיפה על התארגנות פוליטית חדשה. היא שמחה שהרשימה המשותפת מתחזקת, "אבל אנחנו חייבים שהשמאל הציוני יתחזק". גם אם כדי להגיע לשם "נצטרך ללכת במדבר 10 שנים".
כמו לזימי ומיכאלי, גם ברעם מאמין שהפוטנציאל למפלגה סוציאל-דמוקרטית בישראל לא נעלם. "הניאו-קפיטליזם פשט את הרגל בעולם, ככה גם המחשבה שאפשר להפריד את השירותים החברתיים מהמדינה", הוא אומר. לדבריו, את התומכים לרעיונות האלה אפשר להביא גם מאנשי כחול לבן וגם מהמשותפת.
בכלל, לכל הדוברים ברור שההתחזקות של המשותפת יכולה לסייע להתאוששות של השמאל היהודי וליצור סינרגיה. "הרוקחות והרוקחים, הרופאות והרופאים הערבים, כל הדברים האלה יוצרים שותפות", אומר יונה. "אתה לא יכול אחרת, העתיד של המקום הזה הוא בשיתוף פעולה עמוק בין יהודים וערבים. אני לא רואה איך המדינה יכולה להמשיך הלאה בלי זה. השאלה מי המנהיג שיכול להרים את זה".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
