נא לא להאכיל את הטרול: לאבי מעוז אין תקציב או סמכויות בחינוך

אבי מעוז הוא חרפה. חרפה למצביעי הציונות הדתית שהכניסו אותו לכנסת, חרפה לליכוד שהכניס אותו לקואליציה הממשלתית, וחרפה על כולנו – שעמדות שאין בהן צלם אנוש נוכחות בשיח הציבורי, ושואבות מכך לגיטימציה לקיומן.

עם זאת, מעמדו של אבי מעוז במערכת החינוך הוא סמלי בלבד, וככזה הוא שואב את כוחו רק מכך שאנחנו מדברים על אודותיו ומפחדים מנוכחותו. זה אמנם אוקסימורון – לעורר דיון על כך שאסור לעורר דיון, אבל לא מצאתי דרך אחרת.

כל ידיעה תקשורתית בנוגע לכוח החינוכי שלכאורה קיבל מעוז היא מכפיל כוח עבורו: היא מייצרת נוכחות ציבורית, אשר זורעת פחד בציבור המחנכות והמחנכים. פחד, שבתורו, עלול לעורר צנזורה עצמית: הימנעות מנקיטת פעולה, רק משום ההנחה שהיא אסורה או עלולה לעורר ביקורת. אל פחד – המלך עירום.

חיזוק לדברים אלה, שאוכיח אותם בהמשך, התקבל השבוע מאת היועצת המשפטית למשרד ראש הממשלה, עו"ד שלומית ברנע פרגו. היועצת כותבת, כפי שעוד יפורט: "הצעת ההחלטה (להעביר את היחידה לתוכניות חיצוניות ממשרד החינוך למשרד ראש הממשלה, ג"ג), מתייחסת להעברת שטח פעולה ללא העברת סמכויות המסורות לשר החינוך, בהתאם לחוק לימוד חובה ולחוק פיקוח על בתי הספר" (הדגש במקור, ג"ג).

הדברים כלולים במכתב תשובה ששלחה היועצת המשפטית לעו"ד שחר בן מאיר. בראשית חודש דצמבר, כפי שכתבתי בהרחבה, שלח בן מאיר מכתב "התראה לפני נקיטה בהליכים" נגד העברת היחידה לתוכניות חיצוניות. בן מאיר נעזר בחוות דעת שכתבתי אני, בעניין הפגיעה הפדגוגית שבניתוק היחידה ממשרד החינוך.

מקור החטא בהפרטת משרד החינוך

ראשיתו של מאגר התוכניות החיצוניות במשרד החינוך בחטא ההפרטה. בשנת 2010 התריע מבקר המדינה, כי כניסת גופים חיצוניים כגון עמותות וחברות עסקיות למוסדות החינוך אינה נשענת על מדיניות "מוצהרת ומושכלת". לפיכך, "המצב משקף מגמה של הפרטה סמויה של רכיבים במערכת החינוך, דהיינו הפרטה הנעשית שלא לפי מדיניות מכוונת ומפורשת, בלי שהמשרד הגדיר גבולותיה ובלי שקבע כללים לביצועה".

בין הכשלים שמצא מבקר המדינה: תוכניות שהופעלו על ידי גופים מסחריים בניגוד לחוק איסור פעילות מסחרית במוסדות חינוך; תוכניות של גורם שהוגדר בעבר ככת בניגוד לאיסור על פעילות כתות במוסדות חינוך; וכניסה של מדריכי התוכניות מבלי שזהותם נבדקת, בניגוד לחוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות חינוך.

במהלך השנים נעשו מספר ניסיונות של המשרד להסדרת התחום, אולם רק בשנת 2022 עוצב מאגר התוכניות החיצוניות בצורתו הנוכחית. בכלל זה הוסדרה המדיניות בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, וכן פורסם מכרז לכל הגורמים החיצוניים שרוצים להיכלל במאגר התוכניות.

חשוב להדגיש: במהלך זה עיצב משרד החינוך את המדיניות בהתאם למה שכבר קרה בשטח, ולא כפי שראוי היה, שהמדיניות תעצב את המציאות. כך קרה, שההפרטה רק הלכה והעמיקה. בסקר שערך משרד החינוך בשנת 2003 נמנו 675 תוכניות חיצוניות. בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2010 הוערך שיש כמה אלפים של תוכניות כאלה. ואילו כיום נכללים במאגר 23,300 תוכניות (!) המופעלות במוסדות חינוך על ידי גומרים חיצוניים למשרד, מהמגזר העסקי והמגזר השלישי.

העברת התוכניות החיצוניות אינה כוללת תקציב

ניהול המאגר של התוכניות החיצוניות עבר, אם כך, ממשרד החינוך למשרד ראש הממשלה. אולם, בניגוד לפרסומים, לא עבר שום תקציב יחד עם המאגר. למעשה, אין למאגר תקציב. הטענה שיש, כביכול, בידי אבי מעוז כשני מיליארד שקל מתקציב החינוך, מקורה בבלבול בין תוכנית גפ"ן (גמישות פדגוגית ניהולית) לבין מאגר התוכניות החיצוניות.

במאי 2022 השיקה שרת החינוך דאז, שאשא ביטון, את תוכנית הגמישות הניהולית. בתוכנית הוקצו למנהלות ולמנהלי בתי הספר 2.1 מיליארד שקלים כתקציב גמיש (כ-300 אלף שקל בממוצע לכל בית ספר יסודי או חט"ב), ועוד 0.3 מיליארד שקלים לרשויות המקומיות.

בתקציב זה יכולים המנהלים לממן את המענים להם זקוק כל בית ספר בנפרד. למשל, רכישת ספרים לספריית בית הספר, הרחבה של מלגות לתלמידים נזקקים, רכישה של ציוד ספורט או ציוד למעבדות, ליווי וייעוץ של מומחים לצוות החינוכי, וכן גם רכישה של תוכניות חינוכיות המופעלות על ידי גורמים חיצוניים.

הבחירה של התוכניות נעשית מתוך המאגר האמור, אולם התקציב שייך לתוכנית גפ"ן ולא למאגר. בכל מקרה, הבחירה מה לעשות עם התקציב נתונה בידי כל מנהלת ומנהל בנפרד, ולא בידי שום גורם במשרד החינוך או מחוצה לו. הרי זאת כל המהות של הגמישות הניהולית.

העברת התוכניות החיצוניות אינה כוללת מעורבות בתכנים

בניגוד לפרסומים ולהפחדות, מעוז לא ישלוט בתכנים של התוכניות החיצוניות, וגם לא בשיפוט שלהם. בשלבי ההכנה של מאגר התוכניות החיצוניות פורסם מכרז, שהיווה קול קורא למי שרוצים להיכלל במאגר. המכרז מנוהל על ידי יחידת הרכש של משרד החינוך, כחלק ממינהל הרכש הממשלתי, ולא על ידי היחידה לתוכניות חיצוניות.

מי שרוצה להיכלל במאגר התוכניות נדרש לעמוד בתנאים מינימליים ביותר. למשל שלמציע יש לפחות שנה של ניסיון בהפעלת התוכנית, ושהתוכנית המוצעת הולמת את מטרות החינוך הממלכתי (לפי חוק חינוך ממלכתי). כמו כן המציע מתחייב לפעול בהתאם לחוק, למשל: הנגשת הפעילות לתלמידים עם צרכים מיוחדים, מניעת העסקה של עברייני מין, שמירה על זכויות יוצרים וכיוצא באלה.

במכרז כתוב שמשרד החינוך יבדוק את עמידת המציעים בתנאי המכרז. ברשימת התבחינים החינוכיים להערכת התוכניות נקבעו תנאים כגון: התאמה של יעדי התוכנית לצרכים של בית הספר, הצעה של ערך מוסף על פני תוכניות אחרות בתחום, שיתוף הצוות החינוכי של בית הספר, הפעלה על ידי אנשי מקצוע מתאימים וכך הלאה.

בכל מקרה, הגורמים הבוחנים של התוכניות החיצוניות, מהיחידות המקצועיות במטה משרד החינוך ועד מנהלות ומנהלי בתי הספר שבוחרים בתוכניות – נותרו במשרד החינוך. מכאן שהאחריות על שיפוט התוכניות החיצוניות לא עבר לידי מעוז.

עם זאת, חשוב לציין כי כל האמור לעיל הוא נכון לעכשיו, ואין הכוונה לאלחש את החושים הקולקטיביים: אדרבה, צריך לעמוד על המשמר ולוודא שהייעוץ המשפטי במשרדים לא יוכנע על ידי הדרגים הפוליטיים

גם השר סמוטריץ' לא קיבל סמכויות חדשות

בנספח לדברים אלה ראוי להזכיר כי גם השר סמוטריץ' לא קיבל סמכויות חדשות. בשנות החמישים של המאה הקודמת נקבע כי העצמאות (והבדלנות) של החינוך הממלכתי דתי תישמר על ידי מינוי מועצת ניהול עצמאית מרובת סמכויות, וששר הדתות (שאז היה בידי המפד"ל) יהיה שותף במינוי חברי המועצה.

בממשלה הנוכחית, כיוון שמשרד הדתות עבר לידי ש"ס, דרש סמוטריץ' להעביר את הסמכות הזאת מידי משרד הדתות למשרד שבשליטתו. ממילא מועצה חדשה הוקמה רק לאחרונה, כך שאין להעברה שום משמעות מעשית בשלוש השנים הקרובות.