הטשטוש בין אנטישמיות לאנטי-ציונות הוא טעות פוליטית

לפני שני עשורים השתתפתי בפאנל בפריז שעסק בפלסטין/ישראל. קהל של מאות הקשיב, לעתים הריע, והאווירה היתה, כצפוי, מאוד תומכת בפלסטינים ומאוד ביקורתית כלפי ישראל. בשלב השאלות הרימה את ידה אישה בעלת חזות ומבטא אירופים, לבושה בבגדי נזירה, ושאלה איך ייתכן שאותם האנשים שגררו את העולם למלחמת העולם השנייה עשויים לגרור את העולם למלחמה נוספת.

הרמיזה האנטישמית-נאצית היתה בוטה, ולא השאירה טווח רחב לפרשנות. פרץ קדרון ז"ל, שהיה אף הוא על הבמה, התפרץ ואמר שהוא לא מוכן להמשיך באירוע כל עוד השואלת נשארת באולם. מתוך הקהל הופעל עליה לחץ, והיא נאלצה לעזוב.

את האנקדוטה הזו אני מביא כיוצא מן הכלל המעיד על הכלל. נכחתי מאז בכנסים, הפגנות ומצעדים רבים למען זכויות הפלסטינים באירופה ובארה"ב. אני זוכר היטב כמה אירועים בודדים של אנטישמיות גלויה, כי הם היו צרימה במסר הדומיננטי של ההתכנסויות הללו.

ההבחנה בין אנטישמיות לבין עוינות לישראל תמיד ברורה למארגנים. מולם, יש שני גורמים שתמיד מתעקשים לטשטש את ההבחנה הזו: האחד הוא ההסברה הישראלית וסייעניה השמרנים, שמוכנים להקריב את המאבק באנטישמיות אמיתית למען דה-לגיטימציה של המאבק הפלסטיני. לעתים הם מקבלים תמיכה מפוליטיקאים עם רקורד של אמירות אנטישמיות מובהקות. לא בכדי, כי הגורם השני הוא אנטישמים המחפשים לגיטימציה לעמדותיהם בחסות "התנגדות לציונות". זוהי ברית ותיקה.

בחודשים האחרונים, הטשטוש הזה הפך למערבולת בתקשורת הישראלית. מאז החלה המחאה כנגד ישראל בקמפוסים האמריקאים, התקשורת הישראלית בחרה למחוק לחלוטין את הקו שבין עמדות נגד ישראל ועמדות אנטי-ציוניות לבין אנטישמיות. הצטרפו אליה גם סטודנטים ישראלים, ואף מרצים הנתקלים בעוינות כנגדם או כנגד חבריהם.

טווח האמירות והסמלים המפורשים כאנטישמיים רחב: הנפת דגל פלסטין, סיסמאות בגנות הציונות, או קריאות בנוסח "Free Palestine". לא מקרה הוא שהתקשורת בישראל ממעטת לדווח על ביטויים אנטישמיים מובהקים. בניגוד להפגנות של תומכי העליונות הלבנה תומכי טראמפ, שבהן קל לזהות אנטישמיות קלאסית, קשה מאוד למצוא סיסמאות כאלה בהפגנות נגד ישראל בקמפוסים.

למען הסר ספק, האווירה בהרבה קמפוסים היום, במיוחד באתרי המחאה, עשויה להיות מאוד לא נעימה ואף מדירה עבור ישראלים. יש גם ביטויים של תמיכה בחמאס או באלימות נגד יהודים ישראלים, ומובן שהמסרים הללו, גם אם אינם עומדים במרכז המחאה, מאיימים. אך חשוב לומר שלושה דברים על השיח הישראלי מסביב לתופעות הללו: ראשית, ההתעקשות לסמן אותן כביטויים אנטישמיים נטועה בחוסר היכולת של ישראלים רבים להבחין בין ציונות לבין יהדות, והיעדר הפנמה של חומרת הפשעים שמבצעת ישראל. שנית, ראוי להדגיש את התפקיד ששיח האנטישמיות ממלא בהסחת הדעת מפשעי ישראל. לבסוף, ההפרזה המכוונת בדבר אנטישמיות בקמפוס היא צדה השני של ההתעלמות מכך שבהקשר של המתח הפוליטי בארה"ב סביב המלחמה, האלימות העיקרית מופנית נגד פלסטינים.

נקודת פתיחה חשובה להבנת המצוקה שחשים ישראלים רבים היא כי מנקודת מבט פלסטינית, מהות הציונות היא המחיקה והנישול שלהם, ולכן תמיכה אמיתית ולא אינסטרומנטלית בזכויות הפלסטינים היא גם התנגדות לציונות. מי שהציונות היא חלק מהותי בזהות שלו תמיד ירגיש לא בנוח במסגרת מאבק למען זכויות הפלסטינים – זה בלתי נמנע. אבל זה לא נגמר כאן. ההתעקשות לסמן את המחאה נגד פשעי ישראל כאנטישמיות נטועה, באופן מודע או לא מודע, בסדר היום הפוליטי הציוני – שרואה בכל יהודי ישראלי בכוח, ותופס את ישראל כמייצגת היהדות.

עבור מי שגדל בהקשר חברתי שבו 99% מהיהודים הם ציונים המאמינים שמדינה יהודית היא הכרח, יהודי שאינו ציוני נתפס כאנומליה. לכן, כל עמדה אנטי-ציונית או עוינות לישראל היא אנטישמית כברירת מחדל (ויש המוכנים לקבל שתתכן גם פרשנות אחרת, אבל זה טעון הוכחה מבחינתם). לסיסמה שמוזכרת רבות בהקשר זה, "בין הנהר והים", יש טווח משמעויות רחב (דברו עם הפעילים) – החל מדמוקרטיה ושוויון לכולם, ועד כמיהה לגרש את היהודים הישראלים מביתם. להערכתי, בקרב המפגינים, התומכים בפרשנות האחרונה הם מיעוט, אך בכל מקרה זו פרשנות שלא נובעת מאנטישמיות, אלא מהבנה שטחית, בלתי מוסרית ולא מציאותית של תהליכי דה-קולוניזציה.

הנחות בעייתיות

בשל חוסר הרצון והיכולת להבחין בין יהדות לבין ציונות, ישראלים נוטים לבטל את הנוכחות הברורה והפעילה של יהודים במחאה כנגד ישראל בקמפוסים כתופעה שולית וחריגה. אבל יהודי ארה"ב שונים מאוד מהיהודים בישראל בעמדותיהם הפוליטיות, כי הם לא גדלו בהקשר שבו משטר העליונות היהודית הוא ברירת המחדל.

בסקר מ-2020 נשאלו מרואיינים המהווים מדגם מייצג של יהודי ארה"ב אם הם מרגישים קשורים לישראל. המרחק מישראל גדול במיוחד בקרב יהודים חסרי דת  (כרבע מן היהודים), הקבוצה המקבילה לחילונים בישראל. בקבוצה זו 67% אמרו כי אינם מרגישים קשורים ("כלל" או "לא כל כך") לישראל. עוד אוכלוסייה המרוחקת מישראל היא קבוצת הגיל הצעירה, 18-29 (זו המיוצגת באוניברסיטאות). בקבוצה זו 51% השיבו בשלילה.

ראוי להזכיר, כדי ללמוד על הפער בין יהודים ישראלים לאמריקאים, שבקרב צעירים בישראל בני 18-24הציונות הדתית היא המפלגה הגדולה ביותר. מובן שסטודנטים יהודים ציונים מרגישים מאוימים מסיסמאות העוינות את הציונות, מכיוון שמרבית היהודים האמריקאים בגילי הסטודנטים לא מרגישים קשורים לישראל, ההנחה שכל עוינות לישראל מאיימת על כולם כיהודים היא הנחה מאוד בעייתית.

בנוסף, בקרב ישראלים יש מתאם גבוה מאוד, כמעט מלא, בין זהות המדגישים את האנטישמיות בקמפוסים ומפנים אליה זרקור לבין מי שנמנעו מלמחות נגד פשעי המלחמה שמבצעת ישראל – לפני 7 באוקטובר, ובעיקר אחריו. בדרך כלל לא מדובר בהסחת דעת מכוונת. רבים מבין אלה שלא מוחים נגד פשעי ישראל מאמינים שמעשיה הם הכרח בל יגונה לצורך הכרעת חמאס, ולכן לא מותחים עליהם ביקורת פומבית.

אבל העמדה המחייבת את ההרס בעזה קשורה גם במציאות היסטורית-פוליטית של הפרדה חברתית מינקות, המאפשרת היעדר חשיפה לנקודת המבט הפלסטינית ממקור ראשון (בניגוד לתיווך של ה"מומחים" הישראלים), כמו גם במיעוט של פלסטינים ברשת החברתית הקרובה של כמעט כל הישראלים. זהו אחד התנאים המאפשרים את הדה-הומניזציה הכרוכה בהשלמה עם הרג של 14,500 ילדים, הרס מוחלט של מערכות הבריאות וההשכלה הגבוהה, והרעבה של מיליונים – כרעות הכרחיות.

כאשר אלה נתפסות כמוצדקות, הזעם של המפגינים מתפרש לא כתגובה למעשי ישראל, אלא כביטוי לכוח קמאי ועל-זמני שלישראלים אין שליטה עליו – אנטישמיות. כך, בעוד שממשלת ישראל משתמשת בקלף האנטישמיות באופן ציני ומכוון, מתנגדי נתניהו הליברלים, שכל כך מאוכזבים מכך שהשמאל הרדיקלי במדינות המערב מפנה להם עורף, מספקים לשימוש הזה לגיטימציה מוסרית ורוח גבית בדעת הקהל.

לבסוף, העמדה הקורבנית של התקשורת הישראלית מסתירה עובדה אובייקטיבית: המתח הפוליטי של שבעת החודשים האחרונים בארה"ב מסכן פלסטינים יותר מאשר יהודים. הפעילות של אף ארגון סטודנטים ציוני או יהודי לא נאסרה, לעומת האיסור על פעילות של "סטודנטים למען צדק לפלסטין" בכמה קמפוסים. יריות של ממש נורו רק לעבר פלסטינים (שלושה סטודנטים נפצעו, אחד נותר משותק). התקפה מאורגנת ואלימה של רעולי פנים בשטח אוניברסיטה, שפצעה מפגינים, כפי שאירע באוניברסיטת לוס אנג'לס, כוונה רק כנגד הפגנה פרו-פלסטינית ולא כנגד הפגנת תמיכה בישראל. ההתקפה הזו זכתה לכותרת תומכת ב-ynet: "עימותים בין תומכי ישראל לפרו-פלסטינים באוניברסיטת קליפורניה: 'רוצים לחסום יהודים? בואו נראה'".

האירועים הללו זכו להתייחסות מועטה בתקשורת הישראלית, אך מיותר לציין כי לו בכל אחד מהתרחישים שלעיל הקורבנות היו יהודים, הם היו זוכים לכותרות ראשיות, וממוסגרים כעדות לסכנת האנטישמיות בקמפוסים.

מכיוון שלא מסתמנת נכונות ישראלית לטפל בבעיות היסוד של הסכסוך, סביר להניח שבעתיד הקרוב העוינות כלפי ישראל בקמפוסים במערב רק תחריף. התעקשות של ישראלים ליברלים באקדמיה להתבצר בעמדה הקורבנית וייחוס התופעה לאנטישמיות היא לא רק כשל פרשני אלא טעות פוליטית, שכן היא מונעת מהם לממש בריתות פוטנציאליות בקרב הכוחות הפרוגרסיביים בארה"ב, ולסייע לגיוס לחץ חיצוני הכרחי על המשטר בישראל.

תמיר שורק הוא פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת פן סטייט