אנחנו מראים את סבלה של עזה כבר 7 חודשים. אל תסיטו מבט עכשיו

כל סבב דיונים כושל שבר עוד קצת את רוחם של אנשי עזה. פלסטיני לאחר הפצצה ישראלית ברפיח, 18 באפריל 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

המלחמה האכזרית של ישראל בעזה נמשכת כבר יותר מ-200 יום, והמחיר שהיא גובה מהפלסטינים הולך ומאמיר. גם האדמה וגם האוכלוסייה ברצועה הנצורה חוו הרס בקנה מידה שלא נראה כמותו מאז הנכבה של 1948. הרעב והתת-תזונה מחריפים. מאות אלפי משפחות בצפון ובדרום רצועת עזה נואשים להשיג מזון וסיוע רפואי, בזמן שהן מנסות לברוח מההפצצות שלא נפסקו מאז אוקטובר.

האובדן שספגנו – ושאנחנו עדיין ממשיכים לספוג – בשבעת החודשים האחרונים אינו ניתן לכימות. איבדנו לא רק את הבתים שלנו ואת הפרנסה שלנו, אלא גם את החלומות ואת השאיפות של דור שלם. ולנוכח הבטחות הצבא והממשלה בישראל לפלוש לרפיח הצפופה, שבה מתגוררים כיום כשני שלישים מאוכלוסיית עזה, נראה שהסבל והכאב צפויים עוד להתגבר.

ולמרות זאת, על אף המצב הקשה, נראה שהעולם מאבד עניין בעזה. הקהילה הבינלאומית נהיית יותר ויותר אדישה לסבלנו. קשה לראות כיצד הזהות שלנו דנה אותנו לסבל חסר פרופורציות, וכיצד מי שנמצאים מחוץ לגבולותינו מתייחסים אלינו כאל פחות מבני אדם.

>> חצי שנה אחרי: מול היקף המוות, העטים שלנו חסרי אונים בעזה

במקום לעורר תקווה, חדשות בנוגע למשא ומתן על הפסקת האש הפכו לסוג של לוחמה פסיכולוגית. כל סבב דיונים כושל בשבעת החודשים האחרונים שבר עוד קצת את רוחם של אנשי עזה. המאמצים הדיפלומטיים לא הצליחו להוביל לסיפוק הצרכים החיוניים של האנשים, שדורשים לא פחות מהכרה באנושיות ובכבוד האדם הבסיסיים שלהם. הכיסוי המאכזב של התקשורת הבינלאומית, שמעצים לעתים קרובות את קולם של המדכאים על חשבון זה של המדוכאים, רק מוסיף לתחושת הבגידה ושיתוף הפעולה עם הטבח המתמשך של חפים מפשע.

כעיתונאי וסופר מעזה, תיעדתי בחודשים האחרונים את הטרגדיות המתפתחות של המלחמה. באמצעות הדיווחים והראיונות שערכתי עם תושבים מכל חלקי עזה, ראיתי את המחיר הנורא שההפצצות הבלתי פוסקות האלה גובות מהעם שלי. במהלך שבעה חודשים מייסרים של שפיכות דמים וייאוש, ראיתי את השאיפה שלנו לחירות ולסיום הטירוף הזה מוצגת באופן מעוות בתקשורת המערבית כ"תמיכה בטרור". הקולות שלנו הושתקו, ומנהיגי ישראל מצדיקים באופן ציני כל התקפה על חיינו וגופינו בשם ה"ביטחון".

המאמצים הדיפלומטיים לא הצליחו להוביל לסיפוק הצרכים החיוניים של האנשים. ילדים מחכים בתור לקבל אוכל בשכונת זייתון בעזה (צילום: מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

עבורנו, כעיתונאים פלסטינים, הדיווחים על המלחמה בעזה אינם רק עבודה – זו חובה לאומית כנגד כל הסיכויים. קשה מאוד להמשיך במאמצים האלה: מול טראומה וסבל כל כך נוראיים, עיתונאים רבים, ואני בתוכם, מעדיפים לברוח מעזה ולשרוד. אבל כשהמצלמות שלנו נשברות, לא נשאר איש שיתעד את המציאות האכזרית של התוקפנות הישראלית נגד אוכלוסייה פגיעה. וכשהקולות שלנו מושתקים, אף אחד לא יכול לשמוע את זעקותינו לעזרה.

ממשלת ישראל רוצה שנהיה חסרי קול. היא ממשיכה לאסור על עיתונאים זרים להיכנס ולדווח מתוך הרצועה. והיא ניסתה להשתיק עיתונאים פלסטינים באופן ישיר: הצבא הישראלי שלח הודעות טקסט והתקשר אליי לטלפון שוב ושוב, בניסיון להכריח אותי להפסיק לכתוב ולזנוח את האחריות העיתונאית שלי. מפתה להעמיד את הביטחון האישי שלי בראש סדר העדיפויות, אבל לא יכולתי להתעלם מהתנאים הדכאניים שעימם מתמודד העם שלי. אם העיתונאים הפלסטינים יפסיקו לעשות את עבודתם, מי ימלא את החלל הזה?

תקשורת המיינסטרים לא יכולה, ולא מוכנה, לקדם את המאבק שלנו כמונו. כל זמן שמושג ה"ניטרליות" שלהם ממשיך לשלוט, הסבל שלנו והאנושיות הפחותה שלנו נופלים על אוזניים ערלות. ניטרליות כיום משמעה לבחור בצד של המדכא, תוך כדי צפייה במדוכאים נהרגים בשידור חי, כשמותם מקבל את ההצדקה הבלתי הוגנת והרעועה שהיא זכותו של החזק ל"הגנה עצמית".

אך נראה שהניסיון שלנו לעשות ככל שביכולתנו כדי ליידע את העולם על סבלנו אין בו די. במשך יותר מ-200 יום חשפנו קברי אחים שמפוזרים ברחבי עזה. במשך יותר מ-200 יום, ברחנו מהתקפה בלתי פוסקת, בהיעדר מקום בטוח ברחבי הרצועה. במשך יותר מ-200 יום, תינוקות נולדו תחת הזמזום מבשר הרעות של כלי טיס מעל ראשם. ובמשך יותר מ-200 יום, נשים וילדים סבלו סבל בלתי יתואר מידי הצבא הישראלי.

למרות המשבר הבלתי נגמר, ולמרות האדישות הגוברת של העולם, אנחנו נאחזים בתקווה שהצדק ינצח. אנחנו נואשים להכרה באנושיות הבסיסית שלנו ובזכותנו לחיות בחירות ובשוויון. סולידריות אמיתית חייבת לקדם צדק לכולם, ולסרב לתת עדיפות לזכויות של עם אחד על חשבון אחר. חיוני שהעולם יקדיש תשומת לב אמיתית לזעקות הסבל שלנו מהשטח, ויביא לסיום הייסורים ושפיכות הדמים.

אנחנו לא צריכים עוד דיבורים, עוד דיונים, עוד מילים ומחוות ריקים. אנחנו צריכים פעולה מתמשכת בשטח, בכל רחבי העולם, וגם פוליטיקאים וקובעי מדיניות שמוכנים להתמודד עם המציאות של רצח העם בעזה ולדרוש מישראל, וממי שמאפשר לה לבצע את זה, דין וחשבון. הדיכוי הזה נמשך כבר זמן רב, ופוגע בכל זכות אנושית לחיים בביטחון ובחירות. הוא לא קיים רק 200 יום, אלא 75 שנה, מאז העקירה הראשונית של הפלסטינים מהערים, מהעיירות ומהכפרים במולדתנו הכבושה.

ניטרליות כיום משמעה לבחור בצד של המדכא. מחאה פרו-פלסטינית באוניברסיטת Wake Forest, צפון קרוליינה, ארה"ב, 30 באפריל 2024 (צילום: שרונה וייס / אקטיבסטילס)

עכשיו זה הזמן להתקוממות גלובלית בלתי מתפשרת עד שהעם הפלסטיני ישוחרר – לא רק מזוועות המלחמה בעזה, אלא מעול הכיבוש, שמדכא את קיומנו ברחבי פלסטין ההיסטורית. מחאת הסטודנטים שמתפשטת בקמפוסים באוניברסיטאות בארה"ב מאותתת על גל של תמיכה. המסר שלהם צריך להישמע, ברור ורם: פלסטין היא מטרה שמתעלה על גבולות וקוראת לכל מי שזכויות אדם יקרות לליבו להצטרף.

אנחנו שואפים לעולם שמבוסס על צדק, והסטודנטים האמיצים והעיקשים האלה מציעים לנו הצצה לעתיד הזה. אבל הם לא יכולים להצליח לבדם. הם זקוקים לתמיכה נרחבת ולהדהוד מצד מקבלי החלטות וגופי תקשורת. המאבק הפלסטיני אינו רק מאבק להחזרת מה שאבד, או להבטחת זכויות בסיסיות – זהו מאבק על עצם קיומו של העם שלנו בארץ אבותינו.

מוחמד ר. מהאווש הוא עיתונאי וסופר פלסטיני המתגורר בעזה. הוא אחד מהכותבים בספר "A Land With a People: Palestinians and Jews Confront Zionism" (2021). המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס