ברפיח עשוי להישבר הקונצנזוס של תמיכה במלחמה

הפלישה של ישראל לרפיח, שהגיעה שעה קלה אחרי שחמאס הודיע שקיבל את ההצעה של המתווכות להסכם עם ישראל, וההפגנות הסוערות, גם אם קטנות, בתל אביב ובערים אחרות למען "עסקה עכשיו", הן ביטוי מוחשי וחד למצב יוצא הדופן שישראל נמצאת בו: יציאה למבצע צבאי שחלק ניכר בציבור, אולי אפילו רובו, אינו תומך בו, או לכל הפחות מעדיף על פניו אופציה שאינה צבאית.

קשה לזכור סיטואציה דומה בעבר. יציאה למבצע צבאי תמיד גייסה סביבה קונצנזוס בציבור היהודי – ממלחמת סיני באוקטובר 1956 עד מלחמת עזה באוקטובר 2023. המחלוקות הגיעו, אם הגיעו, בשלב מאוחר יותר. הפעם המצב שונה. הקריאות בהפגנות בימים האחרונים נגד הפלישה לרפיח באו לפני שהיא התרחשה, לא אחריה. הן לא התקרבו להיקף של ההפגנות ב"ליל גלנט", אבל מה שמונח על עכשיו הכף הוא הרבה יותר כבד, הרבה יותר גורלי.

ב"ליל גלנט" ההמונים דרשו את הפסקת הרפורמה המשפטית. בהפגנה בליל הכניסה לרפיח, ובהפגנות של משפחות החטופים בשבועות האחרונים, המפגינים דרשו למעשה את הפסקת המלחמה. גם אם צמד המילים "הפסקת המלחמה" לא נאמר תמיד במפורש, קשה לפרש אחרת את הקריאה "די להרג, די לשכול, החטופים מעל לכל", או קריאות מהסוג הזה.

ההבדל בין שני המקרים הוא מהותי. המחאה נגד ההפיכה המשטרית ערערה על היכולת של הממשלה להעביר חוקים. המחאה נגד הכניסה לרפיח מערערת על סמכותה לעשות מלחמה. ומלחמות, כמו שכולנו יודעים, אמורות להיות מעל לכל ויכוח בחברה הישראלית.

במחאה בתל אביב השתתפו רק כמה אלפי מפגינים, אבל התמיכה ב"עסקה עכשיו", בהעדפה של שחרור חטופים על פני כניסה לרפיח, רחבה הרבה יותר. על פי סקר שפורסם ב"מעריב" בסוף השבוע, 54% מהציבור מעדיפים עסקה על פני כניסה לרפיח, לעומת 38% שמעדיפים פלישה לרפיח. בסקר שפורסם באמצע השבוע שעבר בערוץ 11, הנתונים אפילו מעניינים יותר. לשאלה על תמיכה בסיום כולל של המלחמה בעזה תמורת שחרור כל החטופים הישראלים ושחרור האסירים הפלסטינים, 47% ענו שהם בעד, 32% אמרו שהם נגד ו-21% לא ידעו.

כעת בנתיבי איילון. מאות מפגינים בין המכוניות
???? אורן זיו pic.twitter.com/LdN02FTF3A

— שיחה מקומית (@mekomit) May 6, 2024

התביעה לסיום מוחלט של המלחמה תמורת עסקת חטופים עומדת בלב הדרישות של חמאס מאז קריסת עסקת חילופי החטופים באסירים בסוף נובמבר. במסמך שחמאס הסכים לו, הניסוח יותר מעורפל, ומדבר על "שקט בר קיימא (הפסקה של הפעולות הצבאיות והעוינות)". אבל בעיניו של  בנימין נתניהו, אולי מתוך נאמנות להמנון בית"ר, "שקט הוא רפש", ולכן לפחות כרגע הוא מסרב לתנאי הזה.

עכשיו, כך נראה, חלק ניכר מהציבור חושב אחרת ממנו. גם אחרי שכל הדרג הפוליטי, ואיתו כל התקשורת, הסבירו לציבור שההסכם שחמאס הסכים לו בלתי מתקבל על הדעת, לפי סקר שנערך אתמול (ג') בערוץ 13, רק 44% מהציבור חשבו שישראל צריכה לדחות אותו, לעומת 41% שחשבו שהיא צריכה לקבל אותו.

הגישה הזו צריכה להפתיע. היא עומדת בסתירה לסנטימנט הגורף בציבור היהודי מיד אחרי 7 באוקטובר, והוא שחיסול/מחיקה/מיטוט של חמאס הוא התגובה ההכרחית לטבח, והוא המטרה העליונה של המלחמה. גם היום, שבעה חודשים מתחילת המלחמה, אין מנהיג פוליטי בולט בציבור היהודי שחולק באופן פומבי על העמדה שמיטוט חמאס עומד מעל לכל.

גם בתקשורת היה, ובמידה רבה עדיין נשאר, קונצנזוס מוחלט שזו צריכה להיות מטרת המלחמה. לטענה שמיטוט חמאס אינו מטרה ריאלית, ושבלי מטרה מדינית מוגדרת (כמו החזרת הרשות הפלסטינית לעזה ותחילת מו"מ להסדר פוליטי) המלחמה נדונה לכישלון – לא ניתן מקום. לכן, חתירה תחת הרעיון שאפשר לסיים את המלחמה בלי למוטט את חמאס היא סוג של כפירה.

כפירה בפרדיגמה

הדרישה ל"עסקה עכשיו" היא כפירה גם בפרדיגמה שהשתלטה על השיח הישראלי כמעט מהיום הראשון למלחמה והיא שרק כוח צבאי יביא לשחרור החטופים. לפרדיגמה הזו היו שותפים הדרג הפוליטי והדרג הצבאי, והתקשורת הצטרפה אליו כמעט בקול אחד. הפרדיגמה הזו החזיקה אף שלא היו לה שורשים במציאות. בעוד שניתן להתווכח עד כמה חמאס הוכה במלחמה, העובדות היבשות מראות שבמשך שבעה חודשים, הצבא שחרר שלושה חטופים.

לא יהיה מוגזם להעריך, שעל כל חטוף שהצבא שחרר, עשרה חטופים מתו בשבי – אם בידי הצבא, אם בידי חמאס ואם מסיבות אחרות. גם מי שטוען שהלחץ הצבאי הוא שהביא לעסקת החטופים הראשונה – טענה שגם עליה אפשר לחלוק – צריך להתמודד עם העובדה שבחמשת החודשים שחלפו מאז העסקה, שוחררו מהשבי רק שני חטופים. אבל קלישותו של הטיעון הזה לא מונעת מנתניהו, מבני גנץ, מתא"ל דניאל הגרי ומרוב הפרשנים הצבאיים להמשיך להחזיק בו, ולספר לציבור שהפלישה לרפיח היא-היא שתביא לשחרור החטופים.

במילים אחרות, התביעה להעדיף עסקה לשחרור החטופים על פני המשך המלחמה ולהסכים אפילו לסיומה המוחלט, היא במהותה חתרנית. היא חותרת תחת התעמולה שהממשלה, הצבא והתקשורת מפמפמים מהרגע הראשון של המלחמה. המשמעות החתרנית שלה אפילו מתגברת דווקא משום שאין לה "אבא" או "אמא" בפוליטיקה או בתקשורת. היא צמחה מלמטה, נגד כוחות אדירים שניסו לשכנע את הציבור הישראלי שאת "בעיית עזה" אפשר לפתור בכוח ורק בכוח.

הדברים משתקפים גם בנתונים שהציג בכנס במכון ון ליר היום (ד') הפסיכולוג החברתי פרופ' עירן הלפרין, על יסוד מחקרים שערך במרכז אקורד, לפיהם לצד הקצנה בציבור היהודי ורוב לתפיסה שאת חמאס אפשר לנצח בכוח צבאי, בחודשים האחרונים מסתמן רוב גדול לכך שיש דחיפות לפתור את הסכסוך, לחזק את הקשר עם מנהיגים פלסטינים מתונים, ואפילו רוב קטן למדינה פלסטינית במסגרת הסדר שלום אזורי. "אנחנו רואים ערעור על תפיסות קודמות, שחשבנו שייקח לו הרבה יותר זמן להבשיל", אמר הלפרין.

הכרסום בתזת מיטוט החמאס כמשימה עליונה נובע קודם כל מכך שאחרי שבעה חודשים של מלחמה, כמעט לכל הישראלים ברור, גם אם הם לא צופים באל-ג'זירה, שחמאס עדיין קיים. הפער בין דברי הרהב של החודשים הראשונים של הלחימה על כך שחמאס מובס או שסינוואר "מנותק קשר" ובין העובדה שהארגון ממשיך לפעול צבאית ואזרחית – סדק את האמון ביכולת של ישראל למוטט אותו.

היציאה של הצבא מצפון הרצועה בינואר, והנסיגה של הצבא מח'אן יונס באפריל, יצרו בציבור את הרושם שהמלחמה בעצם הסתיימה, בעוד חמאס נשאר עומד על רגליו. באותו סקר של ערוץ 11, רק 17% מהנשאלים האמינו שישראל נמצאת "כפסע מניצחון", כפי שנתניהו מצהיר בשבועות האחרונים, בעוד 65% אינם קונים את השחץ הזה, אף שרוב הפוליטיקאים והתקשורת ממשיכים לדבוק בו. באותו סקר בערוץ 13, שנערך אחרי תחילת הפלישה לרפיח, 52% מהנשאלים אמרו שהמבצע שם לא יביא "ניצחון מוחלט", לעומת 30% שחושבים שכן.

החטופים היטו את הכף

אבל מה שהיטה את הכף באופן המשמעותי ביותר הוא ללא ספק עניין החטופים. בחודשים הראשונים של המלחמה, מטה החטופים לא ניסה לערער על הפרדיגמה שלפיה רק לחץ צבאי יביא לשחרורם. אבל ככל שעבר הזמן, וככל שהתברר שהמטרה של נתניהו ושל הצבא היא להאריך את המלחמה עד אינסוף, כל אחד מסיבותיו הוא (נתניהו כדי לשמור על ממשלתו ולמנוע תהליך מדיני, הצבא כדי "להחזיר את ההרתעה" האבודה ולעכב את ועדת החקירה), התחושה שהממשלה הפקירה את החטופים הלכה והתעצמה.

העובדה שהימין הפשיסטי-דתי התגייס בכל כוחו נגד עסקה לשחרור החטופים, ומנהיגיו חזרו ושוב ושוב – מבצלאל סמוטריץ ביום הראשון למלחמה עד אורית סטרוק בימים אלה ממש – על הנכונות להקריב אותם לטובת המטרה הנעלה של "מיטוט חמאס" והחזרה להתנחלויות בעזה, רק דחפה את בני משפחות החטופים אל ההכרה שהדרך היחידה להחזיר את יקיריהם הביתה עוברת דרך סיום המלחמה. במובן זה, דווקא הניסיונות של הממשלה לפורר את מטה משפחות החטופים הביאו לרדיקליזציה של חלק מהמשפחות.

וכך, בשבועות האחרונים – עוד לפני מתקפת הטילים האיראנית, אבל באופן בולט יותר אחריה – ההפגנות של משפחות החטופים מול הקריה בתל אביב הפכו למעשה להפגנות נגד המלחמה. חלק מהדוברים אמרו את המילים האלה במפורש, חלק הסתפקו באמירה שחיי החטופים חשובים יותר ממיטוט חמאס, וכמעט כולם הזהירו כי פלישה לרפיח תהרוג את החטופים. "מספיק לשפוך דם / עסקה על השולחן" הפכה לקריאה שגורה, שעשרות אלפים מריעים לה מדי מוצאי שבת מול שער בגין.

אין ספק שמחאת קפלן, ומחאת בלפור שקדמה לה, תרמו תרומה מכרעת לערעור האמון בקרב חלקים רחבים בציבור הישראלי כלפי נתניהו, ממשלת הימין, המשטרה והשלטון באופן כללי. על הרקע הזה, הרבה יותר קל לחלקים נרחבים בציבור – אלה השייכים ל"מחנה הליברלי" שעמד בליבן של מחאות קפלן ובלפור, אבל לא רק הם – לפקפק במסרים שיורדים אליהם מלמעלה, אפילו אם הם מגיעים מגורם שנמצא כביכול מעל לכל מחלוקת, כמו הצבא. הרבה יותר קשה למכור היום לציבור שאם ישראל תכבוש את רפיח, הכל ייפתר.

באווירה הזו שנוצרה במחאות של משפחות החטופים, גם המסרים המפורשים של השמאל הרדיקלי נגד המלחמה ובעד הפסקת אש מתקבלים בסובלנות, בהסכמה ואפילו באהדה גלויה. משבר האמון בין המשפחות וחלקים גדולים בציבור לבין הממשלה והצבא בנוגע למחויבות של האחרונים להחזיר את החטופים גורם לכך שהמסרים האלה, שנתפסו בתחילת המלחמה כלא לגיטימיים לחלוטין ומי שניסה להפיץ אותם הותקף פיזית, זוכים לאוזן קשבת בקרב משפחות החטופים, וגם אצל חלקים מאותו "מחנה ליברלי".

צריך כמובן להבהיר: אצל הרוב המכריע של המפגינים המגיעים למחאות של משפחות החטופים, התביעה ל"עסקה עכשיו" לא נובעת מסימפטיה או מהבנה כלשהי לחמאס ולמניעים שלו. כמעט ההפך. אחד הנימוקים המרכזיים ל"עסקה עכשיו" הן האכזריות והאלימות המינית שחמאס נוהג כלפי החטופות והחטופים. בוודאי שהיא לא נובעת מרצון שחמאס יישאר בשלטון בעזה אחרי המלחמה. היא גם לא נובעת מנימוקים מוסריים, מזעזוע מההרג של עשרות אלפי האזרחים בעזה ומההרס שישראל המיטה על הרצועה.

ובכל זאת, זהו רגע של הזדמנות לא רק לחשוף את ההונאה של נתניהו, גלנט, הצבא ועושי דברם הרבים מספור בתקשורת כאילו הכניסה לרפיח תקדם את שחרור החטופים, אלא גם כדי להדגיש את העובדה הפשוטה שאת שחרור החטופים אפשר להשיג רק באמצעות הסדר מדיני, והסדר מדיני פירושו משא ומתן אמיתי עם הנציגות הנבחרת של העם הפלסטיני על הסדר שלום צודק שיסיים את הכיבוש.

סמוטריץ' ובן גביר, באופן כמעט חסר תקדים, הפכו את הדרישה למבצע צבאי – כיבוש רפיח במקרה זה – לתנאי לתמיכה שלהם בממשלה. מחאה נגד המבצע הזה היא למעשה מחאה ישירה נגדם. כבר עכשיו נשמעים קולות של אנשי מילואים שמתכוונים לסרב לשרת בפלישה לרפיח. ייתכן שדווקא האטימות שלהם ושל נתניהו לגורלם של החטופים יכולה ליצור חיבורים חדשים, ולעזור לבנות מחנה חדש במאבק לסיום מלא המלחמה ולתחילת מו"מ מדיני.