כחמישה עשורים אחרי הפתחלנד, על לבנון מאיימת סכנת החמאסלנד

חזבאללה לא התייעץ עם אף לבנוני לגבי החלטתו לפתוח חזית. אישה מנשקת תמונה של מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה בעזה (צילום: אחמד ח'טיב / פלאש90)

אם מניחים למשחק הרטורי חסר הטעם, נאלצים להודות שהחזית בדרום לבנון לא הסיטה את תשומת ליבו של בנימין נתניהו ממשימת השמד שלו בעזה. נהפוך הוא, פתיחת החזית בלבנון עלולה לעורר את תיאבונו להשמדה דומה. הלבנונים, בין שהם מתנגדי חזבאללה ובין שהם מתומכיו, או מצטרפים חדשים לשורותיו, יודעים שהיה לחזבאללה קשה להימנע מפתיחת החזית, אף שלא רצה בכך. הסיבות אינן פנים־לבנוניות. המשוואה שקבע מזכ"ל חזבאללה ביומה הראשון של המלחמה מתמצה ב"העסקת" האויב, ולא במעורבות משמעותית. חזבאללה לא ידע מראש על הפעולה של חמאס, ולכן יש להסיק שלא היה מוכן להשלכותיה.

אלה הקוראים לנסיגה ממדיניות "העסקת האויב", כפי שהמשטר הסורי ואפילו איראן עצמה נסוגו, יודעים שאין טעם בקריאותיהם. הם יודעים שמה שמתרחש בדרום הוא גורל שנחרץ במשך שנים שבמהלכן קיבל חזבאללה הכל במכירת חיסול. איש אינו חף מפשע בעניין זה, אפילו לא הכוחות הנוצריים, המתבטאים היום בקולניות נגד עצמאות ההחלטה הבלעדית של חזבאללה בנושא המלחמה. "העסקת האויב" מחזירה עתה את הזירה הלבנונית עשרות שנים לאחור.

נכון שחזבאללה לא התייעץ עם אף לבנוני לגבי החלטתו לפתוח חזית, אבל במהלך מאמציו הבלתי נלאים לפצות על בלעדיות ההחלטה שלו, שיתף בה גורמים אזרחיים ודתיים, שהתברר ללבנונים שיש להם מיליציות חמושות. הגורם הבולט שבהם הוא אל־ג'מאעה אל־אסלאמיה, שלוחת האחים המוסלמים בלבנון; הזרוע צבאית שלה – כוחות אל־פג'ר – התעוררה במפתיע והיא מתכוננת להילחם מתוך כפרי הגבול הסוניים, במיוחד באזור ערקוב. ושוב נשאלת השאלה מה הטעם בלחימה ובתוצאותיה של "העסקת האויב", מבלי להקל ראש בצימאון הדם של נתניהו.

אין מדובר רק בנוכחות באזור ערקוב, משום שכוחות אל־פג'ר החלו לחקות את הנוכחות החמושה של חזבאללה מעבר לקווי הגבול. החמושים של כוחות אל־פג'ר החלו להופיע בביירות ובצידון, בלוויות של אנשי הכוחות שנהרגו בדרום, ושיח'ים ואימאמים פתחו בקמפיין נגד חברי פרלמנט מביירות שהתנגדו לתהלוכות הנשק ברחובות הבירה. במהלך הקמפיין הזה היינו עדים לשובם של ביטויים כמו "הקוראן הוא החוקה שלנו", "הנשק הוא נוי לגבר", ו"אף קול אינו עולה על קולות הקרב". אף שהלך הרוח הסוני הכללי בלבנון אינו מורגל בתהלוכות נשק, הרי שהקמת תאים חמושים בסביבה הסונית אפשרית בהחלט. בשנות מלחמת האזרחים התנסינו כבר במה שכינינו "דוכנים של פת"ח", ואפשר לצפות שהדפוס הזה יחזור.

אנו עדים למעבר של הנשק מערקוב למרכזי הערים. המשוואה הזאת מחזירה אותנו למנגנון מעבר הנשק ותפוצתו מה"פתחלנד" לערי לבנון בשלב המקדים של מלחמת האזרחים הלבנונית, ב־1975. אין זה מקרה שפתחלנד, כפי שהוגדרה בהסכם קהיר ב־1969, היא אותו אזור ערקוב שבו אל־ג'מאעה אל־אסלאמיה שולטת, הקשורה גם לחמאס דרך ארגון האם של האחים המוסלמים. ייתכן, אם כן, שאנו עומדים בפני חמאסלנד. ג'מאל עבד א־נאצר ומשטרו כפו על מדינתנו להסכין עם נוכחות פת"ח בלבנון כדי שתתפשט בהמשך ותבלע יותר מחצי מישראל. חזבאללה מיועד, על כן, לתפוס את מקומו של נאצר, והעמדה המעורפלת של הממשלה בעניין נשקה של ההתנגדות יכולה להחליף את הסכם קהיר. כך יוכל כל לבנוני לשאת נשק ולייחס אותו ל"התנגדות".

ההתרחשויות באזורי הגבול הלבנוני מחזקות את הדמיון בין הפתחלנד ובין חמאסלנד. כך למשל, בעוד הכפר הבאריה ספג תקיפות אוויריות ישראליות שהרגו במכוון תשעה פרמדיקים, צלצלו תושבי הכפר הנוצרי רמיש בפעמוני הכנסיות שלהם במחאה על פריסת כוחות חזבאללה על אחת הגבעות בכפר. אנו עומדים בפני כאוס אזרחי, שבו הנשק והפחד מפניו משמשים בערבוביה. ערים רחוקות נדחפות לאמץ גישה עדתית כדי להתגונן בנשק, בעוד ערים אחרות מתגוננות מפני הנשק. וכל זה מתרחש בזמן שמכונת ההרג הישראלית ממשיכה לפעול ברצועת עזה.

אין בדרום לבנון מנגנון פיקוח ממשלתי, כך שלבנון היא זירת לחימה בלבד. העובדה הזאת תעורר את השדים העדתיים הרדומים, ומובן מאליו שלא תסיט את נתניהו ממשימת ההשמדה שלו בעזה. שוב חוזר התרחיש המתיש של הקרבת לבנון על מזבח תוכניות אזוריות שאין להן כל קשר להשבת זכויות הפלסטינים.

התסבוכת הישראלית בעזה עולה על זו של הפלסטינים, למרות אסונם העצום. "היום שאחרי" הוא עצם בגרונה של כל הקשת הפוליטית הישראלית, מימין ומשמאל, ואין לה תשובה בעניין זה מלבד הקצנה נוספת והרג נוסף. ובכל הנוגע ללבנון, ממשלת המלחמה הישראלית סבורה שהמוצא מעניבת החנק עשוי להימצא בחזית הצפון; על כך אותת נתניהו בבירור לאחר פרסום החלטת מועצת הביטחון על הפסקת האש.

חאזם אל־אמין הוא עיתונאי לבנוני. המאמר המלא פורסם באתר העצמאי דרג' ב־28 במרץ 2024. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגם מערבית: עמיר טאובר