הורים חילונים יקרים, ח"כ מעוז רוצה לקחת מכם את זכות הבחירה

על פי חוק לימוד חובה (1949), הורים חייבים לשלוח את ילדיהם להתחנך במוסד חינוך מוכר, אולם עומדת להם הזכות לבחור בזרם חינוך: דתי (לסוגיו) או חילוני. הרשות לזהות יהודית לאומית, שבראשה יעמוד ח"כ אבי מעוז – כפי שהוסכם בין המפלגות הליכוד ונעם – נועדה לבטל את זכות הבחירה של ההורים שאינם דתיים.

על דעת ח"כ מעוז, חוסר הביטחון הפיזי (טרור ומלחמות) וחוסר הביטחון הכלכלי (עוני ופערים) נובעים מכך שמחדירים לתלמידים בחינוך החילוני "זרעי ספק" לגבי זהותם הדתית. על כן, הרשות תעסוק בחינוך דתי-יהודי לתלמידים שהוריהם בחרו לא לשלוח את ילדיהם לחינוך דתי.

החזון של ח"כ מעוז גלוי וברור: "אני הולך להעלות את מדינת ישראל בחזרה על המסלול של היותה מדינה יהודית". מדובר, אם כך, ברשות ממשלתית עוקפת למשרד החינוך, שנועדה להשליט חינוך דתי במערכת החינוך החילונית, החל מגיל הגן.

למי שדואגים לזהותם של הילדים בחינוך הממלכתי (שאינו דתי), אזכיר כי מחקרים מראים שדווקא חשיפה לריבוי התרבויות בחברה מסייעת לתלמידים להזדהות בביטחה עם הקבוצה התרבותית שהם שייכים אליה.

החינוך היהודי הוא חינוך עוקף משפחה

ח"כ מעוז לא המציא דבר חדש. כבר מראשיתו, נועד החינוך היהודי הציבורי להטמיע בילדים את עיקרי הדת, תוך עקיפת תרבות ההורים. אמנם במקור היה החינוך היהודי באחריות ההורים. מצוות החינוך המוזכרת במקרא: "ושיננתם לבניך", מחייבת את אב המשפחה ללמד את בניו את עיקרי האמונה (דברים ו' 7-4).

אלא שסביב המאה הראשונה לספירה נוצר מצב שבו: "מי שיש לו אב – מלמדו תורה, ומי שאין לו אב – לא היה למד תורה". על כן נקבעה תקנה עוקפת לספר דברים, שלפיה יש לייסד בתי ספר במימון ציבורי, ולשלוח אליהם את כל הילדים (הבנים) מגיל שש או שבע.

המקור ההיסטורי אינו מסביר מדוע חייבו את כל הילדים ללכת לבית ספר, ולא רק את אלה שלא היה להם אב. אפשר להניח שהילדים היתומים היו רק תירוץ, ולמעשה הכוונה היתה להעביר את אחריות החינוך הדתי מההורים אל הקהילה.

אחד ההסברים לביטול מעמד ההורים בחינוך הדתי הוא הגיוון התרבותי שנוצר ביהודה באותן שנים, לנוכח פיצול היהדות לכיתות שונות. בספר חשמונאים אף מוזכר שהיו הורים ששלחו את ילדיהם ללמוד בגימנסיון – בית הספר היסודי של התרבות ההלנית. אפשר להבין אם כך, שחובת בית הספר היהודי נועדה לצמצם את ההשפעה השלילית של חלק מההורים על ילדיהם.

לא רק שבית הספר הדתי מחליף את ההורים במילוי מצוות לימוד תורה, אלא שלא פעם משתמשת הקהילה הדתית במוסדות החינוך של הילדים על מנת למשטר ולשלוט במידת הדתיות של הוריהם. כך למשל במקרים שבהם ילדים אינם מתקבלים לגן או לבית ספר דתי, משום שהוריהם "לא דתיים מספיק".

הרשות לזהות תתקן את חינוך ההורים שאינם דתיים

זאת בדיוק תוכנית העבודה של "הרשות לזהות יהודית לאומית" החדשה. הדברים אינם נסתרים, אלא נאמרים בגאווה על ידי ראשי מפלגת נעם: הרב צבי טאו וח"כ אבי מעוז.

על פי הרב טאו, ההורים המתייוונים של ימינו הם אלו שהולכים "אחרי תרבויות זרות, שנמצאות בחולי עמוק מאוד של אובדן ערכים אנושיים בסיסיים". ההשכלה, אגב, היא אחת החוליים "שהפילה בקרבנו חללים רבים, ושהביאה להתבוללות של יהודים בתוך התרבות הכללית".

הרב טאו מבדיל בדבריו בין קהלי יעד שונים. להורים דתיים, שילדיהם לומדים בישיבות ובאולפנות, "בהם קהל היעד הינו עדין ונחמד", אפשר להסביר ולשכנע במילים. אבל מול הורים שאינם דתיים, שלהם "אין את הסבלנות להקשיב לדברים ארוכים", צריך לפעול בדרך אחרת: "צריך לדעת שבזמן כזה ובסוגיות כאלו אין מקום לסבלנות ולהתחשבות".

על דעת הרב, מותר לכפות חינוך דתי על החילונים, שכן גם אצל הורים אלה "מקננת תשוקה לחיות חיים לאומיים לאור ההלכה" (מאמר מאת מרדכי מילר), אלא שהם "הלכו שולל והושפעו על ידי גורמים זרים, אשר חפצים להפר את החיבור בין עם ישראל שבגוף לבין עם ישראל שברוח". לא מדובר בתקלה מקומית קטנה. כל זה הוא חלק "ממלחמה קוסמית אשר מתחוללת בין הטומאה הלא יהודית לבין הקדושה היהודית".

מיקוד הבעיה – טשטוש הזהויות

תיקון הילדים של ההורים החילונים, על פי ח"כ מעוז, יבוצע על ידי חזרה אל ההפרדות "הטבעיות" בין זהויות. השבוע הוא הסביר בראיון ברדיו צפון: "חדרו לפה ארגוני הפרוגרס הרדיקלי במגמה אחת: להכניס לפה את תרבות הפוסט מודרנה, שעניינה לטשטש את הזהויות".

זה מתחיל בגן הילדים: "מגיל 3 מלמדים את הילדים: בן… אולי אתה בת? בת… אולי את בן?". מכאן זה עובר לטשטוש הזהות המשפחתית (הכוונה למשפחות להט"ב), "ואחר כך מגיעים לטשטוש הזהות הלאומית, עד שלא ברור לנו מה צדקתנו, ומה זכותנו על הארץ, ומה פתאום אנחנו נמצאים פה, ומה פתאום אנחנו חלילה מדכאים עם אחר, ומה פתאום מדינה יהודית, הרי זאת מדינת כל אזרחיה".

ראוי לחזור על הרצף הסיבתי, על פי מפלגת נעם: הכל מתחיל בחינוך המגדרי בגן הילדים, שגורם לבלבול באשר לזהותנו הלאומית. כתוצאה מכך אנשים לא מבינים מדוע אנחנו מדכאים את העם הפלסטיני, אי הבנה שמעוררת את התקווה למדינה שוויונית לכל אזרחיה.

הנה שוב דברי ח"כ מעוז בפודקאסט מקיץ 2021: "כבר לא מבדילים בין איש לאישה, כבר לא מבדילים בין עם ישראל לגויים, כבר לא מבדילים בין קודש לחול, אלא הכל מטושטש. את הדבר הזה ברצוננו לעקור מן השורש… זה הדבר העיקרי שלשמו באנו לפוליטיקה".

חינוך ללא ספקות וללא שאלות

בפועל, מבקש מעוז לבטל כל היבט של חינוך ביקורתי, חינוך אזרחי, חינוך מגדרי, חינוך לרגישות רב תרבותית, ואפילו כל חינוך לחשיבה. כך אמר בכנסת בשבוע שעבר: "במערכת החינוך הלאומית הילדים צריכים לספוג ודאות וביטחון בזהותם הלאומית, ולא שיינטעו בהם זרעי הספק, באופן שיגדלו להיות מבוגרים חסרי ביטחון וזהות".

האמנם חינוך עם שאלות בסוגיות הזהות מניב מבוגרים חסרי ביטחון? ודאי שלא. דווקא החינוך המנחיל והמחשל זהות נעשה על ידי ביטול הרצון העצמי של הילדות והילדים, ועל ידי הרס ביטחונם העצמי והאמונה ביכולתם.

הדברים נאמרו במפורש על ידי יוהאן פיכטה, מי שניסח את יסודותיו של החינוך הלאומי בראשית המאה ה-19: "אם אתה [המורה] רוצה להשפיע עליו [על הילד] בכלל, אתה צריך לעשות יותר מאשר לדבר אליו; אתה צריך לעצב אותו, ולעצב אותו בדרך כזו, כך שהוא לא יכול לרצות אחרת מאשר מה שאתה רוצה ממנו לרצות".

חינוך ללא הורים

הרבה לפני הרב טאו וח"כ מעוז, הבין פיכטה שההורים הם המכשול העיקרי של מערכת החינוך הלאומית. הוא כתב: "בכל הקשור לתפיסה הגבוהה שלנו את החינוך הלאומי, החינוך לא יכול להתחיל, להמשיך, או להסתיים בבית ההורים, ואף לא בלי הפרדה מוחלטת של הילדים מהוריהם".

ולהורים הוא כתב: "אינכם נדרשים לסייע, אולם רק הפעם הזו את תתערבו; אל תשימו עצמכם למכשול, כפי שעשיתם עד כה תמיד… לימדו סוף סוף להכיר בערך עצמכם ותשתקו".

הורים שאינם מוכנים לשתוק ימצאו עניין בסקירה של "יוזמה" על "חינוך להוראת זהות לאומית ודתית" במדינות העולם. מהסקירה עולה שדווקא "התרחקות מהזיהוי של סיפור לאומי יחיד" והבנה "של מורכבות ההיסטוריה", מעודדות הטמעה של זהות לאומית בזהות אישית.

זהות הילדים אינה נקבעת בבית הספר, אלא "בראש ובראשונה ממציאות חייהם". כל עוד הם חיים במציאות רב תרבותית, על המורות והמורים לעזור להם לפרש ולהבין את המציאות המורכבת. לכן, כדי לסייע לתלמידים להזדהות עם הקבוצה התרבותית שהם שייכים אליה, ראוי לחשוף אותם לסיפורם של קבוצות השונות בחברה.