מערכת החינוך הישראלית מציגה: פדגוגיה של דיכוי

לנוכח המשבר השלטוני והחברתי שבתוכו אנו נמצאים, צריך לחשוב על חלקה של מערכת החינוך בהצמחת הניכור החברתי שאנחנו חווים. אפשר גם לשאול, האם יש בכוחה של מערכת החינוך לשמש ככלי לריפוי החברה לעתיד, והאם נשות ואנשי החינוך יכולים לסייע לתיקון החברתי הנדרש?

>> להוציא את הציונות מלימודי האזרחות לכולם, לא רק לחרדים

לשתי השאלות אני מציע תשובה אחת, שאפרט בהמשך: החינוך בישראל (בהכללה) אחראי למצב, שכן הוא מדכא את התלמידות והתלמידים מלהיות אזרחים בעלי עניין, מעורבים ואמפתיים לזולת. נוכל לרפא את הניכור החברתי רק אם נעבור מחינוך מניפולטיבי, המדכא את רצונו ושאיפותיו של היחיד, לחינוך ביקורתי, המשחרר ומעצים את זהותם של התלמידות והתלמידים.

לחינוך הביקורתי אין בישראל כוח פוליטי

מערכת החינוך אינה גורם בלעדי, לא באחריות למצב ולא באפשרות לתקנו. השפעתה איטית ועתידית, ועל פי רוב היא מתעצבת בדמותה של החברה הבוגרת, ומשרתת את הכוחות השמרניים של הסדר החברתי. ועם זאת ניתן להציע מהלך חינוכי מתקן, המבוסס על שחרור המורות והמורים ושחרור התלמידות והתלמידים.

תיקון חינוכי כזה יפעל לטובת הקבוצות המוחלשות בחברה, ולכן קשה למצוא כוח פוליטי שיניע אותו. גם הקואליציה הלאומנית והניאו-ליברלית (רוטמן, לוין) וגם האופוזיציה הלאומית הליברלית (גנץ, לפיד) לא מתעניינות בקבוצות המוחלשות. אלה גם אלה לא עשו, ולא יעשו דבר, לטובת צדק חברתי, שוויון הזדמנויות, הכללה (inclusion), רב תרבותיות, או דמוקרטיה לכולן ולכולם.

החינוך בישראל מושתת על מניפולציה מדכאת. לתלמידים נמסרת אמת אחת בדרכים ערמומיות שרק לכאורה הן נייטרליות, פתוחות לדיון, ומעודדות חקירה ביקורתית. אצלנו אוהבים "שקט תעשייתי" ו"לחזור לשגרת הלימודים".

בחינוך כזה, התלמידים שמגיעים מבתים חזקים יחסית, נהנים מהערכה עצמית גבוהה ומדפוס חשיבה חיובי ומתפתח, יכולים למרוד במסרים המדכאים של מערכת החינוך ולפרוץ לעצמם שבילי חיים כבוגרים. התלמידים שמגיעים מרקע מוחלש, סובלים מהערכה עצמית נמוכה ומתפיסת גורם שליטה חיצוני, ויהיו לרוב בוגרים מקופחים ומנוכרים.

החינוך המדכא – תוכנית תרבות יהודית ישראלית

אם תרצו לראות כיצד מערכת החינוך מקדמת דיכוי תרבותי והחלשת היחידים, אין דוגמה בולטת כמו זאת של תוכנית הלימודים "תרבות ישראלית יהודית". התוכנית הזאת אינה מטפחת זהות, אלא כופה אותה. בכך היא אינה מחזקת את התלמידות והתלמידים, אלא דווקא מחלישה אותם.

על פי מסמכי התוכנית, מוצעת בה "התמודדות עם הסוגייה של עיצוב זהות יהודית ישראלית אצל לומדי המערכת הממלכתית", והיא נועדה "לחזק ולהעמיק את הזהות היהודית-ציונית-ישראלית […] את תחושת השייכות שלהם, אחריותם ומחויבותם לעמם, לארצם ולמורשתם".

התוכנית כולה, מראשית עד אחרית, מונחתת על בתי הספר מבחוץ, כאמת שירדה משמיים. מי אמר שתפקיד הממשלה לעצב זהות? ואם זהות, למה דווקא לחזק את הזהות הזאת ולא אחרת? מה עם זהותם המשפחתית והקהילתית של התלמידות והתלמידים? ואם זהות יהודית, מי אמר שהכרח לצרף אליה גם מחויבות לעם או לארץ?

הנה שיעור לדוגמה, מתוך תוכנית כיתה ד' המוקדש לערך "ערבות הדדית". הערך נלמד באמצעות מדרש חז"ל "הקודח בספינה", המספר על אדם שקודח חור בספינה ובכך מסכן את שלום כל הנוסעים. על פי התוכנית לקח השיעור הוא: "האדם נדרש לחשוב על ההשלכות של מעשיו ולא לפעול רק על פי אינטרסים אישיים".

בשיעור המוקלט (מערכת השידורים הלאומית), נדרשים התלמידים לכתוב "איזה מקרה קרה שבאמת התחשבתם וראיתם את האחר ודאגתם לו?". עוד מציגה המורה "מקרים שבהם מדינת ישראל מבטאת אחריות כלפי האזרחים שלה", כגון אנשים שתורמים מזון לנזקקים לפני חג פסח. ולסיום אומרת המורה: "אחרי שלמדנו כמה זה חשוב לראות את האחר ולעשות בעבורו דברים, ובאמת להיות ערבים זה לזה…".

הלקח של השיעור נכתב מראש, והוא ידוע וקבוע. המורה לא שואלת האם דבר מה חשוב, אלא מקריאה את דף המסרים: הנה "למדנו כמה זה חשוב". כיוון שהשיעור כתוב ומוקלט מראש, אין בו שום התייחסות למורה או לתלמידות ולתלמידים בכל כיתה וכיתה. הם שקופים לחלוטין לתהליך המתוכנן ומתנהל מעל ראשיהם. מכאן שלא מדובר כלל בתהליך חינוכי המושתת על דיאלוג, והוא אינו מתייחס לדוברים המשתתפים בשיחה.

אותו שיעור בגישת הפדגוגיה הביקורתית

חשוב להדגיש, אין שום רע בחינוך לערבות הדדית ולאחריות חברתית, וראוי להקדיש לכך זמן במערכת הלימודים. אולם לא ניתן לטפח אדם חברתי בשעה שמתעלמים מקיומו. אין סיבה שילד יחשוב על ההשלכות של מעשיו, כל עוד עולמו אינו מיוצג ואינו רלוונטי.

הפדגוגיה הביקורתית, שפיתח פאולו פריירה, מציעה דרך אחרת לטיפוח היחידים ולחיזוק הקבוצות המוחלשות בחברה. לגישתו, ניתן לשחרר את התלמיד על ידי כך שנותנים לו לגיטימציה לחקור את המציאות החברתית שבתוכה הוא חי. כל מה שמובן מאליו מוצב תחת סימן שאלה. המורה והתלמיד שואלים: איזה עולם הוא זה? למי יש אינטרס שהוא יהיה כזה? איזה עולם היינו רוצים? איך נממש את הרצוי ממקומנו הנוכחי?

אם היינו מאמצים את גישתו של פריירה, במערך השיעור על של "הקודח בספינה", המורה היתה אומרת: "המשל שקראנו מבקש ללמד אותנו שהאדם היחיד נדרש לחשוב על ההשלכות של מעשיו, ולא לפעול רק על פי האינטרסים שלו. בואו נחקור ביחד:
– האם האנשים שסובבים אתכם אכן מתחשבים בכם?
– האם מדינת ישראל אכן מבטאת אחריות כלפי אזרחיה?
– אם לא, מי מרוויח מהדרישה שאתם לא תפעלו על פי האינטרסים שלכם?
– איזה עולם אתם מדמיינים שבו מתחשבים בכם יותר?
– מה הפעולות אנחנו יכולים לעשות כדי להגשים את העולם הרצוי?

שימו לב להבדל המהותי: לא שאלה מניפולטיבית בנוסח מה אתם יכולים לעשות למען אחרים, אלא שאלה ביקורתית המבקשת לברר מה אחרים עושים למענכם.

אם אלה היו פניה של מערכת החינוך, אזרחי ישראל היו מיומנים יותר לברר בביקורתיות, מי הם אלה המרוויחים ממהלכי המדיניות של הממשלה, מה הם מבקשים להשיג לעצמם ומה יוצא לנו (האזרחים) מזה. בוגרות ובוגרים ביקורתיים שכאלה היו אמפתיים יותר כלפי הקבוצות המוחלשות בחברה, ותקיפים יותר בדרישה לצדק חברתי לכולן וכולם.