להוציא את הציונות מלימודי האזרחות לכולם, לא רק לחרדים

"השותפות בחברה הישראלית אינה תלויה במחויבות לרעיון הציוני, ואיננה מחייבת את האזרחים לקבל תפיסה קונקרטית כלשהי של היהדות". טענה חשובה זאת מופיעה בדו"ח המלצות לפיתוח החינוך לאזרחות בחברה החרדית שפורסם לאחרונה, כאחד מתוצריה של ועדת מומחים מטעם האקדמיה הישראלית.

הוועדה עמדה על הפער בערכים המובילים בין החינוך הממלכתי לבין החינוך החרדי. ערכים המעוגנים בחוק חינוך ממלכתי, כגון בחירה חופשית, זכויות אדם ושוויון, נתפסים בחברה החרדית כאיום של ממש על אורחות חייה.

על כן הציעה הוועדה לפתח תוכנית הנשענת על המינימום שיאפשר חיים משותפים, ובכלל זה: "העברת המיקוד מקדושת הנרטיב הציוני לנרטיב שבמרכזו יחסי אזרח-מדינה".

לצד הוצאת החינוך הציוני והלאומי מתוכנית הלימודים, ממליצה הוועדה להדגיש שתי יכולות של אוריינות אזרחית: מיומנויות דיון, לרבות חשיפה לכל קשת הדעות וגיבוש עמדה; וטיפוח סולידריות והכלת השונות בין קבוצות בחברה.

הוועדה ממליצה לפתח ברוח זאת תוכנית לימודי אזרחות ייחודית לחברה החרדית, אולם אני מציע צעד נוסף קדימה: גם החברה הערבית אינה ציונית בהגדרה, וגם בקרב יהודים שאינם חרדים היו וישנם פערים בתפיסת הציונות.

לפיכך, כל מה שנכון לחרדים נכון לכולן ולכולם: תוכנית לימודי אזרחות שאינה חינוך לאומי, ציוני או יהודי, המחנכת אזרחים משתתפים אוריינים: מי שיש להם עמדה (אישית וקהילתית) והם נכונים ומחויבים להכיל גם עמדות אחרות.

הוועדה לבחינת החינוך לערכים

כיוון שהמלצות הוועדה דרמטיות ופורצות דרך (להבנתי), חשוב להדגיש את היקפו ועומקו של תהליך הלמידה שהוביל אליהן.

במענה לפנייה של משרד החינוך, הקימה "יוזמה – מרכז לידע ולמחקר בחינוך" של האקדמיה הלאומית למדעים, ועדת מומחים לבחינת החינוך לערכים. הוועדה החלה לפעול בקיץ 2019, בראשות פרופ' חנן אלכסנדר, פילוסוף של החינוך מאוניברסיטת חיפה, ובה 12 חברות וחברים, אנשי אקדמיה מתחומי הידע הרלוונטיים.

הוועדה ערכה שמונה מפגשי למידה, והפיקה, מלבד הדו"ח המסכם, שש סקירות מדעיות להרחבת תשתית הידע בנושא. כמו כן, הוועדה שמעה את עמדותיהם של עשרות מומחי ידע, ואף הגישה את דו"חותיה להליך של שיפוט אקדמי.

פרק שמונה בדו"ח הוועדה, שעניינו "חינוך לאזרחות בחברה החרדית", נכתב בידי ד"ר מרים נחמה יפה, מבית הספר ללימודי חברה ומדיניות באוניברסיטת תל אביב, שגדלה והתחנכה בחברה החרדית. הפרק פורסם לאחרונה כדו"ח עצמאי, בעריכת ד"ר נירית טופול, המרכזת האקדמית של הוועדה.

הבעיה: פערים ערכיים בחברה

נקודת המוצא של כותבי הדו"ח, בפער המהותי בערכים המובילים, בין החברה חרדית לבין החברה הליברלית בישראל, ובהתאם בין החינוך החרדי לזה הממלכתי. שלוש "קבוצות" הערכים המרכזיים בחינוך הממלכתי, על פי מטרותיו הקבועות בחוק, הן: ערכים לאומיים, ערכים דמוקרטיים וערכי סולידריות בחברה רב תרבותית.

לעומת זאת, בחברה החרדית, הזהות הקהילתית והמגזרית מחליפה את הזהות הלאומית והאזרחית, והדמוקרטיה נתפסת כהסדר ולא כמהות. יתרה מכך, ערכים ליברליים מרכזיים כגון בחירה חופשית, זכויות פרט ושוויון הזדמנויות לכולם, נתפסים כאיום ממשי על אורח החיים החרדי.

"מצב זה", כך נכתב, "שבו קבוצה בעלת השפעה הולכת וגדלה איננה מקבלת את כללי המשחק ואיננה חשה שותפות וסולידריות כלפי הקבוצות האחרות, מסכן את עצם קיומו של ההסדר הדמוקרטי, ואף פוגע באופן עמוק במרקם החיים החברתי במדינת ישראל" (עמוד 193).

עבור החרדים המדינה אינה סמכות

עומק התהום שבין הקהילות בישראל, משתקף היטב במחקר על עמדות של חרדיות וחרדים בסוגיות אזרחיות, שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2021.

על פי מחקר זה, רוב מוחלט בציבור החרדי (בין 80 ל-90 אחוזים) מביע חוסר אמון גמור במוסדות המדינה, כגון המשטרה, בתי המשפט והכנסת.

החרדיות והחרדים בישראל כופרים בסמכותה של המדינה לקבוע בעניינים שנוגעים לחברה החרדית. למשל, 92 אחוזים מהם טענו שאין לכנסת סמכות לאסור הפרדה מגדרית במרחב הציבורי החרדי. 95 אחוזים מתנגדים להכרה של המדינה בנישואים אזרחיים (של ציבור יהודי חילוני), ו-71 אחוזים סבורים שלכנסת אין סמכות להורות על פינוי יישובים או שטחים (בשטחים הכבושים).

מקור הסמכות של הציבור החרדי הוא גדולי התורה, שכמובן אינם מתמנים בדרך של בחירות. ועם זאת, על דעת חרדיות וחרדים בישראל, רבנים צריכים להיות שותפים בהליכי קבלת החלטות של המדינה בכל התחומים. למשל 46 אחוזים מהם סברו שרבנים צריכים לקבל החלטות בתחומי כלכלה וחברה, ו-49 אחוזים שרבנים צריכים לקבל החלטות בנושאי חוץ וביטחון.

>> כך מחנכים אצלנו לאזרחות אינפנטילית ואדישה

בשונה מתפיסת השוויון הליברלית, 76 אחוזים מהחרדיות והחרדים בישראל סבורים שליהודים מגיעות זכויות יתר בהשוואה לערבים. 65 אחוזים מתנגדים לחלוקה שוויונית של תקציב המדינה בין יהודים לערבים. 49 אחוזים מתנגדים לזכויות שוות לנשים חרדיות (אל מול גברים) בכל הקשור לחיי הקהילה.

מלבד כל אלה, במחקר נמצא כי חרדים שמגדירים עצמם "מודרניים", או חרדים שעובדים בסביבה מעורבת (עם אנשים שאינם חרדים), לא אימצו עמדות דמוקרטיות ליברליות יותר מאשר חרדים אולטרה שמרנים, או כאלה שאינם יוצאים מתחומי קהילתם.

הפיתרון – מינימום שיאפשר חיים משותפים

המיוחד בדו"ח הוועדה, שחבריה בחרו לדלג מעל הצורך ההדדי של כל קהילה לשפוט, לחנך או לשנות את אופייה של הקבוצה האחרת. במקום זאת, הם חיפשו דרך אשר "תגדיר את מינימום הערכים ההכרחי לחיים אזרחיים משותפים". הסכמה על חינוך לערכים כאלה, תאפשר, לדעת הוועדה, לכל קהילה בחברה הישראלית לשמור על הנורמות ועל אורחות החיים, כהבנתה.

הוועדה אף פרטה את הצעתה לתוכנית לימודים התואמת את רעיון המינימום המשותף. רציונל התוכנית הוא מהפכני: כיוון שהחברה החרדית "מתנגדת ברמות שונות לסיפור הציוני", ממליצה הוועדה למצוא נקודת מוצא שונה לארגון הלימודים. בעוד לימודי האזרחות בחינוך הממלכתי נשענים על מגילת העצמאות, מוצע כאן להתחיל "בקשר הבסיסי ביותר בין התלמידים למדינה באמצעות השאלה: מדוע המדינה רלוונטית לחיי?" (עמוד 196).

בצורה הבהירה ביותר, מומלץ על "העברת המיקוד מקדושת הנרטיב הציוני לנרטיב שבמרכזו יחסי אזרח-מדינה". לא פחות.

בכל הקשור לתכנים הנלמדים, כאן אין קושי משמעותי. ממילא תוכנית הלימודים כוללת פרקי מידע על צורת המשטר, רשויות השלטון, דרכי קבלת החלטות, מנגנוני החברה האזרחית וכיוצא באלה, תכנים שהם מבחינת עובדות, שלאף מגזר אין מחלוקת עליהם.

בכל הקשור ל"כלים", שהם למעשה החינוך לאוריינות אזרחית, הוועדה מציעה לחנך לאזרחות משתתפת ופעילה, על בסיס שתי יכולות: טיפוח יכולת התדיינות, וקבלה סולידרית של האחר.

אשר לדיונים בכיתות, ובהתאמה לרציונל לעיל, מוצע שלא לקדש ערכים הזרים לתלמידים, אלא להציג בכיתות את כל קשת העמדות בכל סוגיה. נראה שחברי הוועדה היו ערים למהפכה שהם מציעים, ולכן הדגישו בדוגמה את החשיבות של "קשת העמדות" בדיון על היחס לציונות:

"דיון מסוג זה, שבו עמדות אנטי ציוניות מובהקות מוצגות כלגיטימיות, איננו מתקיים באף אחת מתוכניות הלימודים הממלכתיות. יחד עם זאת, אנו סבורים כי הדיון הוא חלק מהשיח הציבורי היומיומי בחברה החרדית, וככזה יש להציגו גם לתלמידים. נוסף על כך, זוהי הזדמנות לאפשר לתלמידים להציג דעות שונות ומגוונות ולקיים ביניהם שיח מכיל וסובלני בסוגיה אשר אין לגביה הסכמה חברתית ודתית מוחלטת." (עמוד 197).

אם זה נכון לחרדים, זה נכון לכולם

הוועדה ממליצה לפתח תוכנית לימודים באזרחות ייחודית לחברה החרדית. אולם לדעתי, מה שנכון לחרדים נכון לכולם. ראשית, הדברים ודאי נכונים לחברה הערבית, שגם היא אינה ציונית בהגדרה.

ואפשר עוד צעד קדימה: ממילא הציונות לא נתפסה מעולם באופן אחיד גם בקרב הקבוצות המרכיבות את החברה היהודית שאינה חרדית. מדוע שהם לא יזכו להכיר את כל קשת הדעות בכל סוגיה, מבלי שינסו לכפות עליהם תפיסה מקודשת זאת או אחרת? אדרבה: שיהיה חינוך ציוני משיחי, חינוך ציוני מזרחי, חינוך ציוני לאומי אירופאי וכיוצא באלה.

המלצות הוועדה עשויות לשחרר את החינוך לאזרחות במדינת ישראל לקראת דרך חדשה: בכל קהילה יחנכו לציונות או לאי-ציונות כזאת או אחרת, ובתנאי מחייב אחד: חינוך אזרחיות ואזרחים משתתפים ופעילים, המכירים בעמדות השונות בחברה, מכילים ומחויבים לסולידריות לכל קהילה אחרת.