לצמוח מתוך משבר: מדינות שהצליחו להוביל שינוי בחינוך

האמון במערכת התערער ולכן נדרשה רפורמה. צעירים בליסבון (צילום: דניאל שיטרית / פלאש 90)

"רפורמה בחינוך" הפך אצלנו לביטוי שמעורר ספקנות וחוסר אמון. זה קרה בגלל שורה של שרי חינוך, שהשתמשו בו ללא כיסוי מספיק, בעיקר לטובת יחסי הציבור שלהם, ועל גבם של צוותי החינוך.

אבל אפשר אחרת. לאחרונה פרסמה מחלקת החינוך של ארגון המדינות OECD מסמך בשם: "למידה במהלך משבר". במסמך מוצגות שש דוגמאות למדינות שניצלו מצבי משבר שונים כדי לשפר את מערכות החינוך שלהן. אתאר אותם בקצרה בהמשך.

>>ארגז כלים לפדגוגיה אופטימית בעת מלחמה

מכלל הדוגמאות מתבררים כמה עקרונות לניהול שינוי בחינוך: הגדרה ממוקדת של הבעיה; יצירתיות באיתור המענה; שיתוף השלטון המקומי, בתי הספר והקהילות בחשיבה ובתכנון; גמישות ואוטונומיה לגורמי השטח בהתאמת התוכניות לצרכים המקומיים; סבלנות בביצוע המאפשרת לכל השותפים להבין, לאמץ וליישם.

המסמך נכתב כאסופה של המלצות לאוקראינה, הנזקקת לשיקום מערכת החינוך שלה בעקבות המלחמה עם רוסיה. בשנה הראשונה למלחמה, כך נכתב, הפסיקו חמישה מיליון תלמידות ותלמידים את לימודיהם, ורבים מהם דיווחו על בעיות של דיכאון, חרדה וחוסר מוטיבציה לחזור ללימודים.

הדוגמאות אכן מראות שזה אפשרי. אולם בדו"ח לא מוזכר חסם אחד, הרלוונטי למקרה הישראלי: מערכות החינוך הצליחו לצמוח מתוך משבר, כיוון שהכירו בכך שהמדינה נועדה לשרת את רווחת אזרחיה. ברגע שהחינוך נתפס ככלי לעיצוב או ל"הנדסה" של הדור הצעיר לטובת המדינה (וגרוע מכך, לטובת הלאום), כמו שקורה בישראל, מילים כגון "שיתוף" או "אוטונומיה" הן סיסמאות ריקות מתוכן. שינוי לא יצמח על קרקע עכורה זאת.

אסטוניה: ביזור של מערכת ריכוזית

אסטוניה זכתה בעצמאות מברית המועצות ב-1991. עד אז, מערכת החינוך היתה ריכוזית, ותוכניות הלימודים וספרי הלימוד היו נתונים לפיקוח ולאישור של השלטון המרכזי במוסקבה.

עוד לפני קבלת העצמאות, השלטון המרכזי במוסקבה החל להיחלש, וב-1987 נערך באסטוניה כנס מורים עצמאי ראשון. בכנס עלתה קריאה לבזר את תוכנית הלימודים: שני שליש לתוכנית ארצית משותפת, ושליש לתוכניות מקומיות ובית ספריות. הדברים עוגנו ב-1989 במסמך מדיניות בשם "עקרונות מרכזיים לארגון מחדש של מערכת החינוך באסטוניה".

הרפורמה התחילה עוד לפני נפילת ברית המועצות. טאלין, בירת אסטוניה (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

בעוד מימון בתי הספר נותר באחריות המדינה, הניהול והאחריות על בתי הספר היסודיים ועל חטיבות הביניים הועברו ב-1992 לידי הרשויות המקומיות. מנהלות ומנהלי בתי הספר אוטונומים להשתמש בתקציב העומד לרשותם, ובכך להתוות את מדיניות בית הספר. בהכשרת המורים חל מעבר מדגש על מורה המבצע תוכנית לימודים נתונה, למורה המפתח תוכניות ובוחר דרכי הוראה. כיום, אסטוניה נחשבת כמדינה המובילה באירופה בכל תחומי ההישגים החינוכיים הנמדדים.

פינלנד: רשת ביטחון חינוכית נגד נשירה

מערכת החינוך של פינלנד מוכרת כאחת הטובות בעולם. ואף על פי כן, במהלך שנות האלפיים התברר שהתלמידים מצביעים ברגליים, ושיעור המפסיקים ללמוד בטרם סיום תיכון הוא בין הגבוהים בעולם. כיום, כ-15 אחוזים מאזרחי פינלנד הבוגרים נשרו מלימודים בסיום חטיבות הביניים או במהלך לימודי התיכון.

תוכנית מדיניות חדשה, שפותחה בין השנים 2019 ל-2021, נועדה ליצור רשת ביטחון חינוכית שתתמודד עם בעיית הנשירה. לשם כך הוארך חוק חינוך חובה חינם עד גיל 18. בנוסף, המדינה מממנת שנת מכינה לתיכון (TUVA) עבור בוגרי חטיבות ביניים שאינם בטוחים לגבי מסלול הלימודים המתאים להם. הלימודים בשנת המכינה ממוקדים ברכישת מיומנויות למידה והעצמה אישית.

רשת הביטחון החינוכית בתיכון כוללת מהלכים כגון תוכנית לימודים אישית (ולא כיתתית); יועץ אישי מלווה המסייע בבחירה או בשינוי של מסלול הלמודים; אפשרות להאט את קצב הלימודים ולסיים תיכון בארבע שנים במקום שלוש; סבסוד הוצאות נסיעה אם נבחר בית ספר מתאים אך מרוחק; טיפול מצד גורמי בריאות ורווחה, במידה שמתעוררים סימנים לנשירה.

אירלנד: חילוץ חטיבות הביניים מהשעמום

כמו במרבית מדינות העולם, גם השלטון המרכזי באירלנד מתכנן ומפקח על תוכנית הלימודים. אולם בעוד שבלימודים בתיכון מתאפשרת בחירה במגמות התמחות, תוכנית הלימודים בחטיבות הביניים נותרה עמוסה בתחומי דעת רבים, כחובה לכולם. החלוקה הנוקשה לתחומי דעת יצרה תוכנית מקוטעת, המבוססת על רכישת ידע ועל הכנה למבחנים. בהתאם, שביעות הרצון של מנהלים, מורים ותלמידים בחטיבות הביניים היתה נמוכה מאוד.

החל בשנת 2012 עוצבה תוכנית לימודים חדשה לחטיבות הביניים. לתוכנית נקבעו דגשים ועקרונות כגון התמקדות במיומנויות לומד עצמאי, גמישות ובחירה, התייחסות לרווחת התלמיד ועוד. לתוכניות המוכרות כגון שפה ומתמטיקה, נוספו תוכניות בתחומים חדשים כגון גרפיקה וכלכלה.

השינוי המהותי היה בהוספת תוכניות בחירה, במעמד של קורסים קצרים. הנושאים מגוונים ורבים, כגון קוד מחשב, אנימציה או פילוסופיה. הרעיון היה לאפשר לבתי הספר ולתלמידים בחירה, ובכך להעשיר את עולמות התוכן שבית הספר מציג ולהיענות לתחומי עניין של התלמידים.

השינוי כלל גם את תחום הערכה, שהיה מבוסס בעבר על הערכה מסכמת באמצעות מבחנים סטנדרטיים. על פי המתווה החדש, 60 אחוז מהציון בתוכניות החובה, וכל הציון בקורסים הקצרים, מבוססים על תוצרים הנצברים במהלך הלמידה.

הוסיפו תוכנית בחירה למערכת הלימודים. צעירים בתלבושת מסורתית בדבלין (צילום: משה שי / פלאש 90)

מניטובה, קנדה: מאינטגרציה להכללה

בקנדה, כ-6 אחוזים מהאוכלוסייה הם צאצאים של השבטים הילידים. בעשורים האחרונים, הריבוי הטבעי שלהם גבוה יותר מכלל קבוצות האוכלוסייה. שיעורם בולט במיוחד בפרובינציית מניטובה, כ-18 אחוזים. למרות גודלם באוכלוסייה, מעמדם החברתי-כלכלי נמוך, והם סובלים מהדרה ואפליה.

ב-2022 פורסמה תוכנית מדיניות חדשה בשם "הפלא שאיתו נולדנו", המחייבת את כל שלבי החינוך בפרובינציה. החינוך באמצעות הכללה (inclusive) נבחר לכוח המניע לקראת חיים משותפים בחברה הוגנת. המהלך מבוסס על הכרה הדדית של קבוצות התרבות, מתוך מחויבות לאמת ההיסטורית (גם זו שאינה מחמיאה לאדם הלבן), לחשיפת המבנים החברתיים המפלים, ובשאיפה לפיוס.

התוכנית מציעה לצוותים בבתי הספר כמה כלים למעבר מגישה של אינטגרציה (שילוב קבוצות המיעוט לתוך הקבוצה ההגמונית) לגישה מכלילה. הכלים האלה כוללים מעורבות של הורים ושל משמרי מסורת בוועדות בתי הספר, בתוכניות הלמודים ובציון חגים ומועדים; הצבת התלמיד ותרבותו במרכז, לרבות תוכניות תמיכה וסיוע אישיות והצבת ציפיות גבוהות מכולם; הוראת היסטוריה ותרבות של כל קבוצות האוכלוסייה לכולם; ו"חגיגת השונות" התרבותית בהרכב תוכנית הלימודים ואף במבנים ובחזות בתי הספר.

שוודיה: התאמה לצרכים של התלמידים

החל מ-2012 קלטה שוודיה גלי הגירה של פליטים, רובם מסוריה. 163 אלף מהם נקלטו ב-2015, ועוד 44 אלף בשנה שאחריה. באותה שנה, רבע מאוכלוסיית התלמידים בשוודיה היו ילדי מהגרים. רובם השתרכו מאחור בהשכלה ובהתפתחות ביחס לגילם, ולא היתה להם שליטה בשפה המקומית.

תוכנית ההשתלבות החינוכית, שפותחה ויושמה ב-2016, התמקדה בפיתוח כלי הערכה לשימוש בתי הספר, שיאפשר להם לאבחן את מצבם של כל תלמידה ותלמיד ולהציע להם מענה המתאים לצורכיהם. המערך כלל ריאיון אישי עם מורה וכן סדרת מבחני אבחון. כך למשל נבדק האם התלמיד יודע לקרוא, לכתוב, לנמק, לטעון או להדגים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בסופו של תהליך, נוצר פרופיל ידע ויכולות לכל תלמידה ותלמיד, תוך הדגשת החוזקות והתחומים הדורשים שיפור. מלבד התרומה להשתלבותם של המהגרים, המהלך תרם להעצמת צוותי החינוך בבתי הספר. האימון והאמון המקצועי, שהם קיבלו לצורך ביצוע מהלכי האבחון ולהתאמה של תוכניות הלימודים בהתאם לתוצאות, חיזקו את ערכם העצמי ואת המחויבות של הצוותים לתפקידם.

פורטוגל: רצף לימודי אחד

בפורטוגל הצטבר לאורך השנים חוסר שביעות רצון מהישגי מערכת החינוך. תשומת לב מיוחדת ניתנה לשיעור הגבוה של תלמידים נושרים או אלה שחוזרים על כיתה פעם נוספת, וכן להיעדר שוויון הזדמנויות לכולם.

ב-2018 הושקה תוכנית שנועדה לשפר את הרצף הלימודי מגן ועד תיכון, באמצעות הגדרת "פרופיל הבוגרת והבוגר בסוף מסלול הלימודים" (כאן המקור, וכאן תרגום חלקי לאנגלית). התוכנית קבעה כי מצופה מכל בוגר להיות אדם חופשי, אוטונומי ואחראי, מודע לעצמו ולעולם, מסוגל להמשיך בלמידה לאורך החיים, מכיר ומכבד את עקרונות החברה הדמוקרטית ועוד.

לא עומדים במרכז. תלמידים בכניסה לבית ספר בישראל (צילום אילוסטרציה: יוסי זמיר / פלאש 90)

באופן מעשי, התוכנית הגדירה עשר יכולות, המשמשות כשדרה לכל תכנון הלימודים: מודעות גוף ושליטה, יחסים בינאישיים, אישיות אוטונומית, רווחה ובריאות, חשיבה ביקורתית ויצירתית, הנמקה ופתרון בעיות, רגישות אסתטית ואמנותית, שליטה בשפה, מידע ותקשורת, וחשיבה מדעית וטכנולוגית.

בהמשך להשתלמויות המורות והמורים, קיבלו בתי הספר אוטונומיה ותקציבים כדי שיפתחו תוכניות לימודים המשרתות את היעדים החדשים. מרבית הלימודים עברו למתכונת של עבודה עצמית בקבוצות קטנות, ליווי אישי, והערכה באמצעות תוצרי למידה במקום מבחנים.

אפשר – לא רוצים

כפי שניתן להתרשם, האתגרים בפניהם עומדות מדינות העולם רבים ומגוונים, וכך גם קשת הפתרונות. ניתן להניח שאין בישראל מחסור בנשות ואנשי מקצוע, שיכולים להוביל תהליכים מורכבים ומוצלחים, כגון אלה שתוארו כאן.

החסם בישראל, להבנתי, הוא בחוסר עניין בצרכיו של הפרט, במקרה הזה בצרכיו של כל תלמידה ותלמיד. ישראל עדיין תקועה ברוח מחצית המאה ה-20, בתפיסה כי תפקידו של הפרט הוא להתאים את עצמו לצורכי המדינה, ולא להיפך.

עדותה של מורה מפורטוגל, שסיפרה על תוצאות הרפורמה בארצה, מדגימה את התפיסה הנדרשת: "אני לא יודעת אם אנחנו מלמדות יותר או אם אנחנו מלמדות טוב יותר, אבל אנחנו בהחלט יוצרות אזרחים אחרים, שלומדים יותר, וזה באמת מניב את הנשים והגברים של המחר, עם ערכים אחרים ועם ידע אחר" (עמוד 158).