ארגז כלים לפדגוגיה אופטימית בעת מלחמה

מערכת החינוך נמצאת בימים אלה בשלב ביניים מאתגר במיוחד. מצד אחד יש ציפייה, ואפילו דרישה, שמוסדות החינוך יפעלו כסדרם. אך מנגד, המלחמה טרם הסתיימה. עשרות אלפי עקורים לא יחזרו בקרוב לבתיהם, החרדות של ההורים (כל משפחה וסיפורה שלה) מעסיקות את ילדיהם, והטראומה המשותפת שחווינו טרם עובדה.

במצב זה חיפשתי, האם יש דבר כזה "פדגוגיה אופטימית". האם יש משהו שתלמידות ותלמידים ישמחו ללמוד בימים אלה, שיהיה רלוונטי לעולמם, ויניע אותם בהתלהבות ללמידה משמעותית?

>> אמונה במשיח אינה פדגוגיה בית ספרית לשעת חירום

אין הכוונה רק למוטיבציה להיכנס לכיתות. זה יהיה רק ביטוי אחד למהלך למידה מהותי יותר. מהלך שיסייע בידם להתמודד עם המציאות שנכפתה עליהם, ויעניק להם כלים להבנת מקומם בתוכה.

מרבית הכלים שמשרד החינוך מציע לעניין זה מגיעים מתחום הפסיכולוגיה. כך למשל, במערכת השעות המומלצת לכיתות ו' שפרסם משרד החינוך, הוחלפו מחצית משעות ההוראה בפעילויות כגון: מעגל קשב, אוורור רגשות, הכוחות שבי, התמודדות עם אי ודאות, תרגילי נשימה גוף ונפש, ועוד.

מבלי לסתור את חשיבותם של הכלים הטיפוליים, צריך לזכור שהכשרתם של מרבית נשות ואנשי החינוך היא פדגוגית ולא טיפולית. ומכאן השאלה: מה יש לפדגוגיה להציע לטובת חיזוק העצמי של התלמידות והתלמידים?

מצידו של משרד החינוך, יש חשיבות עליונה לחזור לשגרת הלימודים. במכתב למורים נכתב כי "החזרה ללמידה בחירום מתמשך היא אחת הדרכים לחזק את החוסן הלאומי". עד כדי כך.  במכתב להורים מוסבר ש"השגרה תאפשר לילדים ולנו המבוגרים להשיב תחושה של שליטה מסוימת במצב, מתוך היותו מוכר ושגרתי".

צריך לומר ביושר: תחושת שליטה היא מבורכת, אולם דווקא בשגרת הלימודים, במרבית מוסדות החינוך, אין לתלמידות ולתלמידים שליטה כלשהי על סדר יומם. אפילו המורות והמורים אינם שולטים תמיד בתוכניות הלימודים שהם מלמדים או בגישה החינוכית שהם מיישמים.

תחושת שליטה – בהחלט! אבל לשם כך חייבים לשנות את שגרת ההוראה והלימודה.

שליטה לומדים על ידי התנסות בשליטה

המפתח לכל פדגוגיה אופטימית לעת מלחמה הוא שהתלמידות והתלמידים צריכים להתנסות הלכה למעשה בכל תכונה או יכולת שאנו רוצים שהם ירכשו.

הם לא ילמדו לשלוט בעצמם ובעולמם על ידי כך שאנחנו נשלוט בהם. להיפך: עלינו לאפשר להם יותר ויותר שליטה בסדר היום, בנושאים הנלמדים, בדרכי הלמידה, בהרכב הקבוצה הלומדת, או בתוצרי הלמידה העומדים להערכה.

אין הכוונה להיענות מוחלטת לכל מה "שבא להם". לא לומדים שליטה על ידי הפקרות, אלא על ידי פירוק המטלה המורכבת והגדולה למהלכי משנה קטנים, וברי השגה.

למשל, אם בשכבה (או בדו-שכבה) יש שלוש מורות למדעים, אפשר להציע לתלמידות ולתלמידים שלושה חוגים במקביל: חוג חממת צמחים, חוג התנהגות כלבים וחתולים, וחוג מדידות מזג אוויר. די בזה שהתלמידים יבחרו את החוג המעניין אותם, וכבר הוספנו להם מידה של שליטה בעולמם.

התמודדות לומדים על ידי התנסות בחקר המציאות

בהקשר הבית ספרי, השאלות המטרידות תלמידות ותלמידים הן: מדוע צריך ללמוד? כיצד הלמידה רלוונטית לעולמי? כיצד היא יכולה לסייע לי בעת הזאת? אלה שאלות מצוינות שאפשר וראוי לברר בכיתות, ולא נדרשת להן תשובה מוסמכת מפי המורה בשם משרד החינוך.

כדאי גם להימנע מתשובות כגון: כי זאת ההנחיה שקיבלנו, כי אחרת לא תהיו מוכנים לחטיבה (או לתיכון), או "כי זה יהיה בחומר לבחינה". תשובות כאלה, המסבירות את המציאות על ידי כוח חיצוני גדול מאיתנו, חוסמות הנעה מכוח פנימי, ומדכאות את הלומד העצמאי. במקום שליטה, הן מלמדות כורח וחוסר אונים.

הכוונה לחקירה עצמאית של התלמידים (בצוותי חקר) את השאלות הגדולות. כלומר, שהם עצמם יעוררו את השאלות שמטרידות אותם, ויחפשו להן תשובות מנומקות. למשל, לשאול את ChatGPT שאלה כגון מדוע צריך ללכת לבית הספר? אפשר גם לראיין מורות ומורים, או הורים, ואפשר גם לפנות למומחים לדבר. למשל להתקשר לאנשים שכתובים בעמוד הקרדיט, כמי שכתבו את ספרי הלימוד.

שאלות החקירה הן רבות ומגוונות. למשל: מדוע לומדים בכלל? מדוע לימודים פורמליים כחובה מטעם המדינה? מדוע לומדים מקצוע זה או אחר? מדוע לומדים בתוך כל מקצוע נושא זה ולא אחר? מדוע לומדים בחדרי כיתות? מדוע קבוצות הלמידה מחולקות לפי גיל? מדוע הלימודים מתחילים בשמונה בבוקר? מדוע יש שיעורי בית? מדוע יש מבחנים? וכיוצא באלה.

בטווח המיידי, תלמידים יתענגו לנוכח האפשרות לחקור את האמיתות של המערכת שבתוכה הם שוהים כחובה. שחרור הכבלים והמוסכמות משמח לעצמו. בהמשך, לאחר סיום החקירה, וככל שיצליחו לברר לעצמם מה הם עושים בבית הספר, אפשר שההוראה והלמידה יתנהלו תוך שיתוף פעולה טוב יותר.

בטווח הרחוק הם יהיו תלמידים טובים יותר ובוגרים טובים יותר. זאת בזכות ההכרה שהם קיבלו כבני אדם. הלגיטימציה שקיבלו לשאול ולברר, וההזדמנות שקיבלו לחשוב ולהבין. תרגיל החקירה מלמד אותם שיש לקיום שלהם חשיבות ומשמעות, ואולי מכאן הם יעניקו חשיבות ומשמעות גם לזולתם.

פדגוגיה אופטימית

לאור שתי הדוגמאות שפירטתי אפשר לזהות מספר מאפיינים לפדגוגיה אופטימית:

נושא הלימוד הוא המציאות כפי שהיא נחווית ומוכרת לתלמידים. זה נכון גם אם המציאות מחולקת על ידינו לתחומי דעת נפרדים. המציאות של כל תחום דעת, היא השער ללמידה.

את התשובה יש להביא לכיתה כשאלה. פאולו פריירה כינה זאת "חינוך המציב בעיה". גם אם מביאים לכיתה סיפור מסוים בספרות, או תקופה מסוימת בהיסטוריה, נכון תמיד להתחיל בבירור השאלה: בעבור מה חשוב ללמוד את הנושא הזה?

את האחריות לבירור הבעיה יש להעביר לידי התלמידים. כלומר, שהם עצמם יחקרו (בסיוע המורה) את התשובות לשאלות הקשות שהם מעוררים. בין אם מדובר בשאלות גדולות על מהות החיים והלמידה, ובין אם בשאלות הנוגעות לתכנים הנלמדים.

את מהלך בירור הבעיה יש לבצע בהתנסות עצמאית של התלמידים. כל תכונות הלומד העצמאי נרכשות על ידי התנסות: עצמאות מטפחים על ידי התנסות במצבי עצמאות, הכוונה עצמית מטפחים על ידי התנסות במצבי בחירה, שיטות חקר נרכשות על ידי התנסות בחקר, וכך הלאה.

את מהלך הבירור הגדול ראוי לפרק למהלכי התנסות קטנים, שמבטיחים הצלחות קטנות. אפשר לפרק את הנושא לנושאי משנה קטנים, לבקש מהתלמידים תוצר עבור כל שלב בנפרד, וכך לעודד אותם לעבור ממדרגה למדרגה.

כללו של דבר: פדגוגיה אופטימיות היא במעשה תלמידות ותלמידים שחוקרים את המציאות שבתוכה הם חיים. מהלכים כאלה לא רק שיתקבלו על ידם בהתלהבות ובשמחה, אלא יכניסו לכיתות חדווה של למידה חדשה, שתהפוך עם הזמן ל"שגרת לימודים", שאנו כה מייחלים לה.