רפורמה חדשה בפינלנד עומדת לשפר את מערכת החינוך הטובה בעולם
בלי מפקחים, מינימום נמוך של לימודי ליבה, סמכויות נרחבות למנהלי בתי ספר, וניסיון לתת לתלמידים לגלות מי הם באמת בעצמם. כך נראית מערכת החינוך של פינלנד עוד לפני הרפורמה שאמורה להתאים אותה למאה ה-21
בשבוע שעבר פורסם בתקשורת על רפורמה במדיניות החינוך בפינלנד, שבמסגרתה יפסיקו בתי הספר ללמד על פי החלוקה המסורתית למקצועות לימוד. זה היה פרסום מטעה, שהסתמך על מאמר באינדיפנדנט הבריטי, שכותרתו פרובוקטיבית ולא מדויקת.
בכל זאת נפלה לידנו כעת ההזדמנות לספר מעט על מדיניות החינוך של פינלנד ועל הרפורמה שהם עורכים בתוכנית הלימודים. אין כאן כוונה להשוואה ישירה בין פינלנד לבין ישראל, אלא הזמנה להיכרות עם הדרך שבה חושבים על חינוך במקומות אחרים.
אמון במקום פיקוח
הכול התחיל בשלהי המאה הקודמת, כאשר בארצות הברית ובמדינות רבות נוספות אימצו את מדיניות הסטנדרטים (ובשמה האחר, מדיניות בית הספר האפקטיבי). על פי מדיניות זאת, על מנת לשפר את הישגי התלמידים יש להגביר את הסטנדרטיזציה, הפיקוח והמדידות בכל הדרגים. המדיניות הקשוחה הזאת הגיעה גם לישראל, ונקבעה בדו"ח ועדת דברת, בהמלצה 1.10 בדבר: "שיפור מתמיד על בסיס מדידה והערכה".
רק בפינלנד, מכל מדינות העולם, בחרו בדיוק בכיוון ההפוך, ובמהלך שנות התשעים הם ביטלו את כל משרות הפיקוח של משרד החינוך. ביטלו!! במקום פיקוח, בתי הספר בפינלנד מודרכים על פי המטרות שנקבעות בחקיקה, תוכנית הלימודים הארצית המחייבת (ליבה) ודרישות הכשירות של העובדים.
צריך להבחין בין ניהול לבין פיקוח. כמו בכל מקום עבודה, גם בפינלנד יש דרגים שונים של מנהלים, שמקבלים החלטות לגבי מה שצריך לעשות, מדריכים את העובדים, מלווים אותם ואף מפקחים עליהם. זה כן. אולם במערכות החינוך נוצרו אין ספור תפקידי פיקוח של המחלקות המקצועיות, בנוסף לשדרת הניהול הבסיסית. כך למשל המורים בישראל נמצאים תחת אחריות מנהלי השכבות ומנהלי בתי ספר, ובמקביל תחת השגחה של מפקחים המומנים על כל אחד ממקצועות הלימוד, עך כל אחת משכבות הגיל, על כל אחד מסוגי האוכלוסייה ועל כל אחת מיחידות המינהל במטה המשרד ובמחוזות. בנוסף יש מפקחים (מקבילים) מטעם הרשויות המקומיות ומטעם רשתות החינוך. את כל אלה שלחו בפינלנד הביתה.
שחרור מנהלי בתי הספר והמורים מהפיקוח הוא בראש ובראשונה הכרזה של אמון. כפי שנכתב במסמך המציג את מערכת החינוך בפינלנד: "המערכת מסתמכת על המקצועיות של המורים ואנשי הצוות האחרים". הגישה הזאת מחלחלת גם כלפי מטה, ובפינלנד תלמידים לא נדרשים לעמוד במבחנים סטנדרטיים ארציים, אלא בסיום בית הספר הבסיסי (סוף כיתה י'). "אנחנו מכינים את התלמידים ללמוד כיצד ללמוד ולא כיצד לעבור מבחנים", הסביר בפשטות שר החינוך של פינלנד.
> כיתות איקאה: הכשלון הכלכלי של הפרטת החינוך בשבדיה
בית הספר קובע כמה שעות ללמד
מערכת החינוך בפינלנד היא מבוזרת. בראש המערכת ישנו משרד החינוך, שתפקידו לקבוע מדיניות ולספק את התקציב. לצידו יושבת "המועצה הלאומית לחינוך", שאחראית על תרגום המדיניות לקווים מנחים לבתי הספר. במידה מסוימת המועצה מבצעת את מה שבישראל מתנהל באחריות המזכירות הפדגוגית, שהיא יחידה בתוך משרד החינוך. ההפרדה בין הגופים תורמת להפרדה בין הדרג הפוליטי לבין הדרג המקצועי.
אגב, גם בישראל נעשו ניסיונות (שטרם צלחו) לייסד מועצה לאומית לחינוך, אולם בהיפוך תפקידים מזה הנהוג בפינלנד: המועצה בישראל תקבע מדיניות, ומשרד החינוך יהיה אחראי על יישומה.
מתחת למשרד ולמועצה ישנן 320 רשויות חינוך, בכל אחת מהרשויות המקומיות בפינלנד. בעוד המועצה הלאומית מגדירה קווים מנחים כלליים, יכולה כל רשות חינוך לקבוע בעצמה כיצד היא מיישמת קווים אלה. הרשות המקומית גם יכולה להעביר חלק מסמכויותיה לרמת בתי הספר. כך למשל אין בפינלנד קביעה ארצית כמה ילדים ילמדו בכל כיתה, כמה שעות ילמדו בסך הכול ועוד. הכרעות בדבר דרכי ההוראה וההערכה, וגם לגבי חלק מתכני הלימוד, הן באחריות בתי הספר.
מסלול הלימודים בפינלנד שונה מזה הנהוג בישראל. מגיל 0 עד 6 הילדים יכולים (לא חובה) להיות בגנים או במשפחתונים על פי החלטת הוריהם. עד גיל 5 שכר הלימוד מפוקח על ידי המדינה, ובגיל 6 (אצלנו כיתה א') הלימודים הם חינם.
החל מגיל 7 עד 16 (כיתות ב' עד י' אצלנו) לומדים 9 שנים בבית ספר יסודי, חובה וחינם. החינם הזה הוא באמת חינם, וכולל את ספרי הלימוד והעזרים האחרים וגם ארוחה חמה ביום לכל תלמיד. אין מגמות בחינוך היסודי, ובשש השנים הראשונות יש שאיפה שמורה אחת תלמד את הכיתה. רק בשלוש השנים העליונות (אצלנו, ח'-י') מצטרפות אליה מורות מקצועיות.
בסיום היסודי (כיתה י') יש בחינות גמר הממיינות את התלמידים לאחד משני מסלולי תיכון, עיוני או מקצועי, למשך שלוש שנים נוספות (אצלנו, י"א עד י"ג). גם זה חובה וגם זה חינם. מכאן ניתן לבחור להמשיך וללמוד באוניברסיטה או בפוליטכני (אצלנו, מכללה מקצועית). אגב, הלימודים הגבוהים הם חינם לכל אזרח, לא משנה באיזה גיל הוא נזכר שמעניין אותו ללמוד.
שבע מטרות מהפכניות
בארבע השנים האחרונות נכתבה בפינלנד תוכנית לימודים חדשה. מדובר בתוכנית ליבה מצומצמת, שמחייבת את כל בתי הספר במדינה, והיא הבסיס לפיתוח תוכניות ברשויות המקומיות. לשאלה מדוע נדרשת תוכנית חדשה השיבה ארמלי הליין, ראש צוות הפיתוח במועצה הלאומית לחינוך, בפשטות: "העולם משתנה". היא ציינה שלושה שינויים בעולמנו, שהניעו אותם להתייחסות: גלובליזציה, טכנולוגיית המידע וקיימות סביבתית.
בתוכנית הלימודים החדשה נקבעו שבע מטרות ותחומי לימוד (פרק 7). אני מפרט מעט בנקודה זאת, כי הדברים מעידים מה נחשב בפינלנד כמטרות וכנושאים שחשוב שכל ילדה וילד יכירו.
> אין דבר כזה "שוויון הזדמנויות באמצעות מערכת החינוך"
המטרה הראשונה היא "לגדול כאדם" (Growth as a person), כלומר: "לתמוך בהתפתחות הכללית של התלמידים ובפיתוח יכולות ניהול החיים שלהם ושלהן". מוזכרים כאן היבטי בריאות, בטיחות, ביטחון עצמי וביטחון חברתי המבוסס על שוויון וסבלנות.
המטרה השניה היא "זהות תרבותית בצד תפיסה רב-לאומית", וביתר פירוט: "לעזור לכל תלמיד להבין את המהות של הזהות התרבותית הפינית והאירופאית, לגלות את זהותו או זהותה התרבותית, ולפתח יכולות לאינטראקציה רב תרבותית ובין לאומית". המטרה השלישית נוגעת למיומנויות תקשורת: "לשפר מיומנויות הבעה ואינטראקציה, לקדם הבנה של תפקיד המדיה וחשיבותה ולשפר מיומנויות שימוש במדיה".
אני רוצה לעצור לרגע ולהסב את תשומת לבכם לשפה שבה מנוסחות המטרות. מערכת החינוך בפינלנד לא מנחילה, ולא מלמדת. היא לא פועלת לשינוי הילדים על ידי כוח חיצוני, כפי שמנוסחות מטרות החינוך של ישראל. במקום זאת מערכת החינוך בפינלנד תומכת ועוזרת לתלמידים להתפתח, להבין, לגלות ולשפר.
הלאה. המטרה הרביעית נקראת "אזרחות משתתפת ויוזמת", וכוונתה "לעזור לתלמידים לתפוס את החברה מנקודת המבט של שחקנים אחרים, לפתח את היכולות הדרושות למעורבות אזרחית וליצור את היסודות ליזמות".
המטרה החמישית היא: "אחריות לסביבה, לאיכות החיים ולקיימות", ועניינה "לאתגר את היכולות והעניין של התלמידים לפעול למען הסביבה ואיכות החיים של האדם". השישית נקראת בפשטות "בטיחות" ומתייחסת לפיתוח התנהגות אחראית, והמטרה השביעית עוסקת בטכנולוגיה: "לעזור לתלמיד להבין את יחסי היחיד והטכנולוגיה, ולהבחין בחשיבות של הטכנולוגיה בחיי היומיום".
פשרה שהחרדים יוכלו לקבל?
מתחת למטרות האלה יש רשימה של מקצועות לימוד, דומים מאוד לאלה שאנחנו מכירים בישראל. ההבדלים הם שניים: ראשית, התוכנית הארצית המחייבת את כל בתי הספר קובעת מספר קטן של שעות, כמינימום להוראה של כל תחום. למשל, מתמטיקה צריך ללמד לפחות 32 שעות שבועיות במהלך תשע שנות הלימוד (כיתות ב' עד י'). בתי הספר יכולים לבחור כיצד לפרוס את השעות האלה, אולם בממוצע מדובר ב-3.5 בשבוע בכל שנה. בישראל דרישת המינימום למתמטיקה היא 5 שעות בשבוע בכל שנה.
זה אולי נשמע הבדל קטן, אבל תכפילו את השעה וחצי הפרש ב 38 שבועות בשנה ואחר כך בתשע שנים ויסתבר לכם גודל ההבדל: 513 שעות חיים, וזה רק במקצוע אחד. בשעות האלה יכולות רשויות החינוך המקומיות ובתי הספר בפינלנד לעשות כהבנתם.
ככל שתוכנית הליבה כוללת יותר שעות, כך נותר פחות חופש פעולה לבתי הספר. במדינה כמו ישראל, שבה קבוצות שונות בחברה מבקשות להדגיש תכנים נבדלים (דתיים, חרדים, ערבים, התיישבותיים, סביבתיים, דמוקרטיים וכך הלאה), היה אפשר להשיג הסכמה על ליבה משותפת אם המדינה הייתה פחות דורסנית ויומרנית בדרישותיה.
הייחוד השני של הרפורמה בפינלנד הוא זה שהוזכר בראשית המאמר: אחד ממקצועות הלימוד בפינלנד הוא נושא רוחב רב תחומי. בחירת הנושא, הגיל בו יילמד ומשך הלימודים ייקבעו על ידי רשויות החינוך המקומיות. שילוב נושא רוחב בתוכנית הלימודים נעשה בשאיפה לחזק אצל התלמידים את הידע והמיומנויות הרב תחומיים, על מנת שיוכלו לתפקד בעולם האמיתי.
לסיום אני מצרף פה סרט שבו מסבירה ארמלי הליין, ראש צוות פיתוח תוכנית הלימודים במועצה הלאומית לחינוך של פילנלנד, את תוכנית הלימודים החדשה. רוב דבריה של הליין כתובים לעיל, ובכל זאת אני ממליץ לכן ולכם להתרשם מאופן דיבורה: שקט, נינוח וצנוע – סגנון שאנחנו לא מכירים אצל שרי החינוך הנחרצים שלנו.
הנה למשל היא מספרת, שאת טיוטת התוכנית החדשה הם פרסמו במהלך השנים האחרונות שלוש פעמים להערות הציבור, בטרם ערכו את הנוסח הסופי. הבה נזכר במהפכות של פירון, שנחתו על המורות והמורים שלנו בהפתעה גמורה וללא שיתוף.
וכך, לדבריה: מטרת בית הספר היא לתמוך בהתפתחות מאוזנת של כל ילדה וילד, כבני אדם וכאזרחים. שיבינו את העולם, מה קורה בו; שישמרו על עצמם בחיי היומיום וידעו לבצע בחירות; ושירגישו את עצמם אנשים בעלי משמעות בתוך הקהילות בהם הם חיים: שמחים, נחוצים ונאהבים.
ומשפט הסיום בסרט: תפקידנו לעזור לילדים לדעת כיצד להעניק משמעות למה שהם לומדים, כך שהם יראו מי הם בעצמם. מה אומר לכם: ללקק את האצבעות!
מילת המפתח העולה מבין השורות של מדיניות החינוך בפינלנד היא – לסמוך. המדינה סומכת על הרשויות, הרשויות סומכות על בתי הספר, ובתי הספר סומכים על הילדות והילדים. זה נראה לי ההבדל המהותי בהשוואה למדיניות החינוך בישראל.
אופס, כמעט שכחתי: תלמידי פינלנד נמצאים בראש דרוג המדינות בעולם, במבחנים הבינלאומיים. הם כנראה עושים משהו נכון.
וזה מחזיר אותי לשאלה – אם הכול טוב, אז מדוע הם מבצעים כעת רפורמה בתוכנית הלימודים? כתשובה נזכרתי בטיפ של האלופים מתוך הסרט "מבצע סבתא": אתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט לאט אתה מגביר".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן