מאי גולן, בן גביר, וסיפוח של רצח נשים לשיח הביטחוניסטי

קיים לכאורה פער עצום בין שונאי הנשים היושבים בממשלה לבין מחאת הנשים, שהפכה לשחקנית מרכזית במחאה נגד ההפיכה המשטרית. אבל בתמרון הנכון של "דאגה לחיי נשים", ובהתחשב בשינויים שחלים בזירת המאבק באלימות נגד נשים בשנים האחרונות, קיים חשש מוצדק שארגוני הנשים עלולים ליפול במלכודת של הימין הפשיסטי ולהכשיר אותו כשומר נפשן של נשות ישראל.

מאז הפלת חוק הפיקוח האלקטרוני, הזעם של ארגוני הנשים על הממשלה, ובמיוחד על השר איתמר בן גביר לא שכך. "בונות אלטרנטיבה", שמובילות את מחאת השפחות, השכילו להצביע על ההשלכות הרחבות יותר ופתחו בקמפיין גם נגד הקיצוצים הצפויים במשרדי הממשלה השונים לטובת הקמת המשמר הלאומי. בקריאות לשרים השונים להתנגד לקיצוץ הרוחבי, הן מדברות על קיצוץ בתקציבי החינוך, התחבורה, הרווחה והבריאות, נושאים שללא ספק נוגעים ליכולתן של נשים לחיות בשלום וברווחה.

>> על האסון של הממשלה הזאת ישלמו הנשים המוחלשות ביותר

אולם "בונות אלטרנטיבה" פנו גם לשר הביטחון יואב גלנט והזהירו שהקיצוצים "עלולים לשבש תקיפה באיראן". זו דוגמה נוספת לכך שהלכידות הישראלית סביב ענייני ביטחון (כלומר מלחמה), שמכפיפה אליה את המסרים של המחאה, אינה פוסחת גם על מחאת הנשים, שהשתלבה בתוכה. זו דינמיקה ארוכת שנים, שניתן לסמן את תחילתה בבג"ץ אליס מילר ואת המשכה בסגן י', טייסת שהתרגשה לתקוף לראשונה בעזה בשבוע שעבר, והכריזה כי "כשמדובר בביטחון המדינה, אף אחד לא יסרב".

את הלכידות הזו ניתן לנצל לרעת הנשים. מאז מחאת הנשים בדצמבר 2018, המאבק באלימות נגד נשים פרץ למיינסטרים הישראלי וזכה למקום יציב מתמיד בסדר היום שלו. אולם מאז נכנסים בדלת האחורית שחקנים, שעד לפני רגע היו זרים לחלוטין לזירה של רצח נשים, ושמניעיהם מפוקפקים ביותר. תוך ניצול המסגור של רצח נשים כ"מצב חירום" וכ"טרור מגדרי", תאגידים טכנולוגיים (ביניהם גוגל, מטא ומייקרוסופט), יוצאי צבא, עיריית תל-אביב והמשרד לביטחון לאומי – עוד בהיותו המשרד לביטחון פנים תחת גלעד ארדן – לפתע החלו להביע מחויבות כלפי חייהן של נשים.

בקרקס הפשיזם הפופוליסטי הנוכחי, גלעד ארדן עשוי להדמות כדמות ניטרלית, שפויה ואפילו משעממת לעומת בן גביר. אבל עד לפני שנים בודדות, הוא היה אויבן המר של מי שנאבקו נגד סדר העדיפויות הביטחוניסטי הישראלי, שלא רק מפקיר נשים למותן, אלא ממש מסכן אותן ישירות: ארדן, בתפקידו כשר לביטחון פנים, היה בין המרכזיים שבמקדמי הקלות למאבטחים מחוץ למשמרת ולאזרחים לשאת נשק.

"טרור מבית"

בעבר, חיי נשים לא נחשבו חלק מהמשוואה הביטחוניסטית, אך בשנים האחרונות נפתח הצוהר לסיפוח הסוגייה הזו לתוך ההיגיון הביטחוני הישראלי. פורום מיכל סלה, שמגדיר את עצמו כמי ש"פועל להצלת חיים ומניעת אלימות כלפי נשים באמצעות חדשנות וטכנולוגיה", מבטיח כי "ישראל תהיה מעצמה עולמית ללוחמה בטרור בתוך הבית". בתוך המסגור הזה, אלימות נגד נשים מובנית מחדש כזרה, חתרנית, מתפרצת, בלתי צפויה, כזו שהדרך היחידה להתמודד איתה היא באלימות גדולה וחזקה יותר.

דרך אותו צוהר עלולים להיכנס יורשיו האולטרה-פשיסטיים של ארדן. במקביל לגינוי העיקש של השר בן גביר, עם ההכרזה על מינויה של מאי גולן לשרה לקידום מעמד האשה, שדולת הנשים וויצ"ו בירכו אותה על התפקיד. הגדילו לעשות "בונות אלטרנטיבה", כשהודיעו לשרה החדשה כי "נשות ישראל נושאות אלייך עיניים בציפייה" וייחסו לה "חלוציות". כפי שהזכירה לאחרונה יוענה גונן ב"הארץ", עניינה היחיד של גולן בקידום נשים קשור בהגנה על הרחם הלאומי של הגזע היהודי הקדוש מפני זרים.

ובכל זאת, הנה ארגון, שמובל בעיקר על ידי נשים יהודיות בנות המעמד הגבוה, מתרגש מהאפשרות לכרות ברית עם אשה שכל עיסוקה ברמיסת קבוצות מוחלשות.

רק לאחרונה אלמוג כהן, ממפלגתו של בן גביר, קירב את אותה הגדרה של אלימות מגדרית כטרור צעד קטן נוסף למחוזות הפשיזם. אחרי מקרה האונס בגדרה הוא שאל: "איך המחבל הארור הזה עושה ג'יהאד ביהודיה הזאת?! איך קורה המצב הזה שאין תג מחיר לדבר הזה… מאיר הר-ציון, כשאנסו את אחותו, ידע איך לפתור את הדברים הללו". כזכור, הר-ציון, ממקימי סיירת ה-101, רצח יחד עם חבריו חמישה בדואים כנקמה על רצח אחותו וחברה. משה דיין ודוד בן גוריון החליטו לא להעמידם לדין.

לכן, אם המשמר הלאומי אכן יוקם, אנחנו עלולות לראות את בן גביר ואת גולן מנסים לשווק אותו לציבור המחאה ולארגוני הנשים כאמצעי הגנה לנשים נגד "הטרור שבתוך הבית", אמצעי שפחות כפוף לכללים שהפקירו עד כה את חייהן של נשים. זה יהיה רגע המבחן של מחאת הנשים הנוכחית.

מי שעלולות לשלם את המחיר הן, כמובן, פלסטיניות, פליטות, עניות, קוויריות (ובמיוחד טרנסיות), נכות, מזרחיות, אתיופיות וכן הלאה. בזמן שהאשה, כאיזו קטגוריה אמורפית ושקופה (או, לבנה) תקודם, נשים רבות ימשיכו להיאבק כדי לשרוד את מדיניות ההון, העליונות היהודית וקדושת המשפחה הדורסנית של מדינת ישראל, עוד לפני שחלקן יסיימו את חייהן בידי בעליהן או גברים אחרים ממשפחתן.

האם ארגוני הנשים המיינסטרימיים, היהודיים, המיליטריסטיים והליברלים ינקטו ברגע כזה סולידריות פמיניסטית ויעמדו לצד אותן נשים, או שיתפתו לעוד פתרונות קסם שאינם מערערים על כללי ההגמוניה הישראלית, אלא רק מחזקים את לפיתתה? נקווה שיעמדו בפיתוי.

תודה לד"ר תניא ציון וולדקס, שערכה איתי מחקר על התפניות העכשוויות בשיח של המאבק ברצח נשים, שאפשר במידה רבה את התובנות המובאות כאן. אנו מקוות לפרסם את המחקר בחודשים הקרובים.