המקרה של סגל הוא דוגמה אכזרית להפרטה של אתיקה רפואית

הבחירה של העיתונאי ופעיל בעידוד עליית יהודים להר הבית, ארנון סגל, לתרום כליה בתנאי שתגיע אך ורק ליהודי עוררה סערה בעיתונות וברשתות: האם מדובר בגזען או בנדבן? כיכבה במיוחד התגובה של זהבה גלאון, שצייצה: "גם שתי כליות לא מספיקות כדי לנקות את הרעל שזורם לו בגוף, אז מה זה כבר משנה". בתגובה, השכיל ארנון סגל להשתמש באותו טיעון שנאחז בו גם אחיו ביומיים האחרונים והשיב: "בואי נסכם שכל אחד יתרום את הכליה שלו למי שהוא רוצה".

טלו קורה, אומרים לנו מימין – לא רק שעצם הבחירה של אדם לתרום איבר מגופו למי שחפץ היא בחירה אלטרואיסטית חסינה מפני שיפוט, אלא שזו זכותו לעשות מה שיחפוץ באיברי גופו. וכך, גם אם ברור לנו שמדובר במעשה גזעני, קשה לרבות במחנה השמאל לשלול את הלגיטימיות שלו.

>> גזענות ברפואה היא הרבה מעבר למטופל שקורא לרופא "ערבי מסריח"

בניסיון להתרחק משאלת הבחירה האישית, שנותרת בלתי מעורערת, היו מי שביקרו את הנורמליזציה שעצם הבחירה הזו, או הידיעה החדשותית שניפחה אותה, עושות לגזענות. באופן מעט שונה, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור, פרופסור חגי לוין, הביע חשש כי "עם ביטול עילת הסבירות, זאת יכולה להפוך למדיניות". אך המדיניות הקיימת, בה יש לאפשר לאדם מלכתחילה לבחור מי זכאים לתרומה של חלק מגופו – נותרה כמעט ללא ביקורת.

מי שמעוניינת במערכת בריאות שוויונית, המבוססת על חלוקה צודקת של המשאבים החברתיים, נדרשת להבין מחדש את הדילמה: תרומת איברים אינה בחירה פרטית, כיוון שאיננה כרוכה במעשה פרטי. אכן, הבחירה הפרטית של אדם לתרום כליה, יהיה ישר כמו סרגל או גזען כמו סגל, היא תנאי הכרחי כדי לקיים את ההליך הרפואי מציל החיים הזה. אבל היא כלל אינה תנאי מספיק. ללא מערכת רפואית – רופאים, אחיות, בתי חולים, ציוד, ידע רפואי מדעי וכן הלאה – הבחירה הזו אינה אפשרית לאדם מלכתחילה.

בשירות כלכלת הטיהור האתני

לכן, מרגע שאדם מוסר איבר מגופו – בהחלט מעשה לא מובן מאליו – הוא מועבר מחזקתו לחזקת המערכת. ואם אנו מאמינות במערכת בריאות ציבורית, כזו שאינה תאוות בצע, אנו נדרשות להבין גם את אותו איבר, מרגע הפקדתו בידי המערכת הציבורית, כמשאב חברתי. אכן, מדובר במשאב חריג, שלא החל ככזה ולכן אין לחייב אף אדם למסור איבר מגופו, ואפילו יש לוודא שלא מופעלים עליו לחצים חיצוניים בבחירה זו. אבל אם הוא תורם אותו, עליו לקבל את כללי המשחק, שמעניקים ערך חיים שווה לכולם ולכן בהכרח מחלקים את המשאבים באופן השוויוני ביותר.

תקראו לי מרקסיסטית מג'נונה, או תגידו שהלכתי רחוק מדי, אבל בתחום אחר, אך קרוב, אותו היגיון מכתיב את מדיניות תרומות הדם בישראל. ואם היא נראית מובנת מאליה כעת, זה רק כי מדיניות שוויונית זו הושגה במאבק עיקש, שהתנהל עד לפני שש שנים בלבד. רק ב-2017 בוטלה האפליה שבמסגרתה תרומות של יוצאי אתיופיה הושלכו בחשאי לפח, בעוד שלגברים הומואים וביסקסואליים ולנשים טרנסיות רבות לא התאפשר מלכתחילה לתרום (אלא אם שיקרו לגבי התנהגותם המינית). אמנם במקרים אלה האפליה היתה נגד הצד התורם, אבל ההנחה היא שנדרש כאן הליך שוויוני, ללא סלקציה.

לא מופרך לדמיין שבעוד כמה חודשים, במסגרת סחף חקיקות הבזק של הממשלה, יבואו חבריו של סגל בכנסת וידרשו את אותה מדיניות בנוגע לתרומות דם. שוב הם יגידו כי אין בכוונתם להפלות, חלילה – הרי גם ערבי יוכל לתרום רק לערבים – אלא לאפשר לכל אדם את בחירתו, בהתאם לסולם ערכיו, ללא התכחשות לקשר האותנטי שלו עם קבוצת השייכות הלאומית שלו. האם גם אז נעמוד דום, כי מדובר בהוצאה של חלק מגופם?

כפי שהסביר בעבר ד"ר חגי בועז, טענות על הקשר הטבעי לקהילה כבר פעלו על מה שהוא מכנה "כלכלת תרומות האיברים" כדי לרופף קריטריונים של אנונימיות ולפורר סולידריות חברתית, לטובת היגיון תועלתני ואנוכי, גם אם קולקטיבי. בהתאם, המעשה של סגל – מעשה שהוא פרטי וציבורי גם יחד – אינו מסתכם רק בהכשרה של גזענות ברמת התודעה הציבורית, אלא בהכשרה של מדיניות ממשית, שהיא בו-זמנית קפיטליסטית וגזענית, שממשיכה לחלחל ולזהם את שאריות הרפואה הציבורית שנותרה לנו. ההפרטה, שאינה רק של השירותים הרפואיים אלא גם של האתיקה הרפואית עצמה, פותחת צוהר נוסף לזיהום הרפואה לא רק בידי כלכלת ההון, אלא גם בידי כלכלת הטיהור האתני.