אי אפשר לקנות גן עדן בדם: הפמיניזם המסוכן של אפרת גוש

לפני כמעט שבועיים שחררה אפרת גוש את השיר הפמיניסטי החדש, הבוטה והבלתי מתנצל שלה: "הבא שנוגע בי מת". השיר המחאתי, בסגנון הראפ היוצא דופן עבור גוש, שוחרר בעיתוי לא מקרי בכלל – ארבעה ימים לפני יום המאבק באלימות נגד נשים.

בשיר גוש מדברת כמי שעוברת תהליך של שחרור: היא מתחילה כאשה פסיבית, כנועה וחסרת ערך עצמי, שמחזיקה בפנים את הכעס: "הכי חשוב לא לעשות תנועות יותר מדי חדות / מפה אפשר לראות שלא נשאר מקום לטעויות".

אבל הניסיון שלה לשחק לפי הכללים של החברה הממוגדרת אינו חוסך ממנה ניצול. ואחרי "כל כך הרבה זמן שאני מחזיקה", היא מתארת, "העצב פוער בי סדקים / הכעס מחפש את הדרך לצאת", ולבסוף מתפרץ בשורת הפזמון החוזרת: "הבא שנוגע בי מת".

השיר של גוש הוא דוגמה חיה לכך שהפריצה המשמעותית של השיח הפמיניסטי למחוזות המיינסטרים אינה מספיקה. גם באווירה של "מודעות" רחבה, כל עוד האלימות עודנה מתרחשת, נשים עדיין זקוקות לבטא את כאבן, לצעוק אותו. אבל מרגע שאנחנו משיגות מודעות ואפילו כאבנו נשמע, מה זה מקדם?

השיר של גוש הוא גם דוגמה לכך שאנחנו תקועות. אחרי עשורים רבים של מאבק פמיניסטי לפרוץ את סכר ההשתקה, אנחנו מקבלות יותר ויותר במות להשמיע את הכאב והזעם שלנו. אבל אנחנו לא מספיק ערות לשאלה לאן זורמים המים עם פריצת הסכר הזו. או אולי: למי שעלולות לטבוע בדרך.

בבית נוסף גוש מתארת את עצמה כעובדת מין, שלקוח שלה כמעט רוצח אותה. זהו הבית הקשה ביותר בשיר, עם תיאור גרפי ומצמרר של האלימות שהדוברת בשיר סופגת (ולכן אחסוך אותו מהקוראות כאן). אבל בתמונה הרחבה יותר, נדמה שאין לשיר שום עניין במציאות החיים של עובדות מין.

לחלופין, מדובר אך ורק בדימוי הפשוט ביותר לאשה הכנועה ביותר, ממנו אפשר יהיה להישבר לגמרי – ומיד אחר כך להתרומם. קשה שלא לחשוש שכמו פמיניסטיות רבות, גם גוש מעוניינת בעובדות מין רק כשהן משרתות איזושהי תמונת עולם קיימת מראש שלה לגבי עצמה. או במקרה הזה, הסיוט הגרוע ביותר שלה. ומתוך הסיוט הזה, ההתעוררות מתגמלת הרבה יותר:

ברגע ההוא רוחי נשברה
ובאה רוח קרב ורוח הדברים משתנה
עכשיו גם לי יש סכין אחת חדה משלי
אף אחד יותר אף פעם לא יפתיע אותי
מקורבן לשורדת ללוחמת אני רוח פרצים
כוח מבין כוח/ דם לדם/ סכין לסכין
אני אש וגופרית/ אני ציידת ראשים
למטרידים/ לתוקפנים/ המשפילים/ המענים/ הפוגעניים/ רכושניים
לבריונים המכים הטורפים/ הורסים מפרקים מרסקים
הנה אני באה ואין לי רחמים
צדק צדק ארדוף בכל האמצעים

אז הלכתי הקמתי צבא של נשים
שדורשות את שלומן ויודעות להחזיר
שפורעות את החוק שחוטא לאמת
הבא שנוגע/ הבא שנוגע הוא מת"

בראיון לגיא פינס, גוש התייחסה לטענה שהיא קוראת ל"עין תחת עין": "הנושא הוא קיצוני. הנושא הוא מכוער והוא לא נעים. ואני לא מרגישה שום צורך להגיד את זה בנימוס, או להגיד את זה בצורה עדינה, כי אין פה שום עדינות בדבר הזה. אלימות היא לא דבר עדין בשום צורה".

במובן הזה, אני לחלוטין מסכימה. פרובוקציה היא דבר חשוב ויעיל מול חומות של השתקה. אבל מה הפרובוקציה הזו מקדמת?

אחרי תיאורים כמעט פורנוגרפיים של האלימות שסופגת עובדת המין הדמיונית, כעת השחרור מלווה גם הוא בתשוקות אלימות לנקמה. כקורבנות לאלימות, מול התוקפים שלנו, אנו זכאיות לתשוקות הללו. אבל כתנועה שצוברת כוח, אנחנו צריכות להיזהר בדברינו.

במדינת ישראל, כשנשים יהודיות משתוקקות להפוך מקורבנות ללוחמות, לרכוש סכין חדה, להיהפך לצבא של נשים – יש מי שמאזינים. מהר מאוד התוצאה של ההעצמה האישית הזו הופכת ליזמות סטארט-אפיסטית ביטחוניסטית, שמתייחסת לגברים אלימים כמו למחבלים, או פשוט יותר – לנשים עצמאיות ("לא רק אשתו של בן גביר!") שמתייחסות לערבים בתור ה-איום שמפניו עליהן להתחמש.

עם טווח הקשב הקצר להחריד של הציבור הישראלי, לא מדובר בדוגמאות קיצון שנעשות זניחות על רצף רחב של אסטרטגיות פמיניסטיות. הציבור הזה נעשה פשיסטי וצמא דם יותר מתמיד, כך שבאופן מתבקש גם פשיעה שבעבר לא סומנה כאיום על החברה כולה נענית בקריאות לעונש מוות – כפי שבשיר אין כל הפרדה בין דרגות שונות של אלימות: מהמטרידים ועד למענים, לכולם נאמר: "הבא שנוגע בי מת".

כך, בתמורה לכניסה למיינסטרים החולני הזה, אסטרטגיות אחרות, פמיניסטיות במובן העמוק, מושלכות הצדה. הכוונה לכאלה שמתייחסות לאלימות מגדרית כתוצאה של חברה אלימה, של מדיניות לאומית גזענית ושל כלכלה נבזית; ולכאלה שמבינות העצמה נשית קודם כל כשינוי תנאי החיים החומריים, האזרחיים והחברתיים שלהן – כלומר כצורך ברווחה.

אני לא בטוחה איזה שיר גוש היתה יכולה לכתוב שיביע את כל המסרים האלה. בסופו של דבר, אני שמחה שהיא נתנה עוד מעט תנופה לקול נשי שאומר חלאס ומרים את הראש. אבל כשהפשיזם מרים את ראשו במקביל, אנחנו צריכות להקפיד פי כמה וכמה שלא להידמות לו ולא להתפתות לקסמיו.

בעצם, יש לי שיר מצוין בדיוק בשביל זה, "חמדת אבות שתיים", שכתבה ענבל פרלמוטר ז"ל:

בראש מורכן נמשיך לסבול,
או שנצעק בקול גדול:
אי אפשר לקנות גן עדן בדם"